הדילמה של הקונגרס היהודי האנטי-ציוני
מאות הפעילים שהתכנסו בדבלין לקונגרס האנטי-ציוני היהודי השני היו מאוחדים בהתנגדותם לשימוש שנעשה ביהדות בדיכוי המאבק הפלסטיני. עם זאת, מקומה של הזהות היהודית שלהם בתוך אותה התנגדות נותר שנוי במחלוקת
פער ניכר בין האופן שבו ישראלים לשעבר ויהודים בתפוצות תופסים את המושג אנטי ציונות. הפגנה בלונדון, 2017 (פליקר CC BY-NC-SA 2.0)
משחר ימי הציונות היו יהודים שהתנגדו לה. בחודש שעבר, בעוד העם הפלסטיני ממשיך להתמודד עם איום קיומי מצד מדינת ישראל, התאספו בדבלין יותר מ-400 איש לקונגרס האנטי-ציוני היהודי הבינלאומי השני (JAZIC). הכינוס הראשון התקיים בשנה שעברה בווינה.
>> הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי-ציונות הוא טעות פוליטית
באספה השנה השתתפו פעילים אנטי-ציונים מרקעים מגוונים – רובם יהודים, פלסטינים או אירים – מתוך כוונה לעבור "מסולידריות גרידא לפעולה קולקטיבית למען שחרור". כדי לקדם את המטרה ההזאת הזמינו המארגנים אקדמאים, פוליטיקאים ופעילים מרחבי תנועת הסולידריות עם פלסטין.
ההיסטוריון המוכר אילן פפה ניסה יותר מכל דובר אחר למסגר את מטרת הקונגרס. "ב-45 שנות פעילות", אמר בפתח דבריו, "תמיד הייתי ספקן לגבי השאלה אם צריך שיהיה קול יהודי למען פלסטין". אך כיום, לדבריו, "יש ציווי מוסרי להיאבק באופן שבו משתמשים ביהדות כדי לדכא את פלסטין". המאבק נגד השימוש הזה ביהדות, לטענתו, הוא התפקיד שלנו.
אין בכך שום דבר חדש, ויהודים התייחסו למאבק הזה בדרכים שונות במהלך ההיסטוריה. כפי שהסביר ההיסטוריון זאק פוסטר באחת הסדנאות בקונגרס, יהודים מקהילות אורתודוקסיות מובהקות, כמו חסידי סאטמר ונטורי קרתא, מתנגדים לציונות בטענה שהיא מפרה את מצוות הדת היהודית. גם בונדיסטים וקומוניסטים התנגדו מלכתחילה למאמצים להקים מדינה יהודית בפלסטין, בטענה שמדובר בפרויקט קולוניאליסטי מסוכן המאיים על השתייכותם של יהודים לקהילות מקומיות ומפר את עקרונות הסולידריות הבסיסיים.
יתרה מכך, סיפוריהם של היהודים בדרום-מערב אסיה וצפון אפריקה מאתגרים את האירוצנטריות המובנית של הפרויקט הציוני. כפי שהקפידה לציין חברת הפאנל קמיל לוי-ספרטי, ההיסטוריות האלה סותרות את הטענה הציונית לקיומו של "עם יהודי" אחד, ומדגישות את האבסורד שבדיכוטומיה היהודית-ערבית העומדת בבסיס המבנה הקולוניאלי-מתנחלי.
כיום, בזמן שהג'נוסייד משתולל בעזה וההתרחבות הישראלית מאיימת מדי יום על חייהם של בני אדם בגדה המערבית, בלבנון וברחבי האזור כולו, התנועה האנטי-ציונית היהודית בולטת יותר מתמיד. כפי שניכר גם בקונגרס, התנועה הזאת מביעה התנגדות הולכת וגוברת לרכיב היסודי ביותר של הציונות: התפיסה שלפיה ליהודים צריכה להיות מדינה משלהם באדמת פלסטין.
כפי שאמר העיתונאי והסופר הפלסטיני רמזי ברוד בדברי הסיכום שלו, זהו רגע שבו האנטי-ציונים היהודים חייבים להתקדם מן ההצהרה "לא בשמנו" – הדוחה את הטענה שישראל מייצגת את כל היהודים – אל השתתפות מלאה בתנועת הסולידריות עם פלסטין.
איך זה נראה בפועל? כאן הקונגרס היה פחות אפקטיבי. רבים הסכימו שהצורך להתגבר על הערבוב בין יהדות לציונות הוא המפתח. שררה גם הסכמה רחבה עם התפיסה שלפיה קולות יהודיים חיוניים למאבק בניסיון להכתים את התנועה הפרו-פלסטינית כולה, ולהציגה כאנטישמית. למרות זאת, לא הוקדש די מקום לדיונים בדרכים להשגת היעדים האלה.
קבוצות חרדיות התנגדו ומתנגדות לציונות מראשיתה. הפגנה מול משרדי האו"ם בירושלים, יולי 2007 (צילום: אוראל כהן / פלאש90)
למרבה המזל, קבוצות אנטי-ציוניות יהודיות ברחבי העולם עונות על השאלה הזאת ברחובות ובקהילות שלהן, בדרכים שלא באו לידי ביטוי מלא בקונגרס. דוגמה לכך ראינו בחצי שנה האחרונה, כשאנשי "פעולה אנטי-ציונית יהודית" (JAZA) הפגינו בבריטניה נגד ירידי עלייה ונדל"ן, ואף הסתננו אליהם. הירידים התקיימו בשני בתי כנסת של איחוד הקהילות האורתודוקסיות בלונדון. בשני המקרים חשפו הפעילים ארגונים, כגון שיבת ציון, שעודדו יהודים בריטים להגר לא רק לתחומי גבולות 1967, אלא גם להתנחלויות לא חוקיות בגדה המערבית.
במקרים האלה נכחו פעילים יהודים ברחובות ונאבקו בהצגתה הכוזבת של המחאה כ"תירוץ להטריד ולהפחיד את חברי הקהילה היהודית", כפי שניסחו זאת חברי מועצת הנציגים של יהודי בריטניה. היהודים האנטי-ציונים גם ניצלו את זהותם כדי להיכנס לאירועים ולחשוף את שותפותם של המוסדות הקהילתיים האלה בפשעי מלחמה.
זוהי למעשה מהות המעמד הייחודי של היהודים האנטי-ציונים: הזהות שלנו מעניקה לנו את האפשרות להפוך לאזרחי מדינת ישראל, בלי קשר למקום מגורינו בעולם. הציונים תופסים אותנו כעולים בפוטנציה, ומדינת ישראל ומיליארדרים כמו משפחת אדלסון משקיעים מאות מיליוני דולרים בשנה בעידוד העלייה שלנו. אי-הצדק הפשוט הזה – שמאפשר לי לעבור לגור בישראל, בעוד זכותם של פלסטינים לשוב לארץ שבה חיו אבותיהם במשך מאות שנים נשללת מהם – הפך אותי לרדיקלי והניע אותי לפעול, כיהודי.
ההתארגנות סביב הזהות הזאת אינה נטולת מתחים. בקונגרס האנטי-ציוני, הדחייה של "פוליטיקת הזהויות" לצד ביקורת לגיטימית על מרכזיותם של קולות יהודיים בתנועת הסולידריות עם פלסטין, הובילו לחוסר נכונות לבחון באופן ביקורתי את המאפיינים האסטרטגיים הייחודיים של האנטי-ציונות היהודית.
זכור את עשה לך עמלק
על רקע המתחים האלה, לא היה אפשר להתעלם מכך שרבים מהמארגנים לא ראו ביהודיוּת חלק מרכזי מפעילותם למען פלסטין. במקרים רבים הם הדגישו את המקום ההולך וגדל שתופסים התנ"ך והתיאולוגיה היהודית בצבא הישראלי ובמדינת ישראל. קצה הקרחון של התופעה הזאת בא לידי ביטוי בתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בגין רצח עם, ובה הודגשה הוראתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאזרחי ישראל: "זכור את אשר עשה לך עמלק". למגמה הזאת התייחסו גם קולות ליברליים יותר, כמו פיטר ביינרט, שתהה מה המשמעות של להיות יהודי לאחר הרס עזה.
אומנם אובססיה לזהות יהודית עלולה להאפיל על המציאות שעימה מתמודדים הפלסטינים ברגעים אלה ממש, אולם במובן זה הקונגרס היה במיטבו כששמענו אנשים שנוקטים צעדים ממשיים כדי לסכל את יכולתה של ישראל להמשיך במתקפה. כך למשל, עובד הנמל ואיש האיגוד המקצועי האיטלקי ג'וזה ניבוי סיפר על השביתה הבינלאומית שארגן בפברואר ב-21 נמלים תחת הסיסמה: "אנחנו לא עובדים בשביל המלחמה". עורכת הדין מירה חמד דיברה על תפקידה בייצוג פעילים בבריטניה שניסו לשבש את מכונת המלחמה באמצעות פעולות נגד אלביט מערכות, ונתקלו בדיכוי אלים וכיום עומדים בפני אישומים בטרור.
איך מתחברים למאבק הפלסטיני. הפגנה בקריאה להפסקת אש בלונדון, אוקטובר 2023 (צילום: Steve Eason/CC BY-SA 2.0 DEED)
ההתמקדות בזהות עלולה גם לשבש את ניתוח המציאות, ואף נתנה לימין הקיצוני הזדמנות לנכס לעצמו את התמיכה הציבורית בפלסטין ולקדם פרשנות של הג'נוסייד, המאפשרת להגן הן על ההגמוניה המערבית הן על העליונות הלבנה. טאקר קרלסון היה אחד הקולות המובילים בהקשר הזה, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. יתרה מכך, הנטייה הזאת משקפת גם את כישלונו של השמאל האנטי-ציוני לספק הסבר קוהרנטי לתפקידה של ישראל כמאחז של האימפריאליזם המערבי באזור העשיר ביותר בנפט בעולם. בכך נפתחה הדלת להפצת תיאוריות קונספירציה אנטישמיות על לובי רב-עוצמה, שגורם לממשלות במערב לפעול נגד האינטרסים הלאומיים שלהן עצמן.
עם זאת, כשהקונגרס דחק את שאלת הזהות לשוליים, הוא החמיץ הזדמנות. חוסר הנכונות לעסוק בסוגיה הייחודית של האנטי-ציונות היהודית חשף את המתח בין חוויותיהם של יהודים שגדלו בישראל לאלה שגדלו בגולה. בעוד אנטי-ציונים ישראלים חוו על בשרם את העליונות היהודית ואת השימוש בדת כנשק, יהודים בגולה פונים יותר ויותר לטקסים, למסורות ולמושגים יהודיים ככלים להתארגנות ולבניית קהילות במסגרת ההתנגדות לציונות.
בצרפת, למשל, הוקם "צדק", קולקטיב יהודי דה-קולוניאלי "שמציע אלטרנטיבה תרבותית [לאתנו-לאומיות] המדגישה את שימור התרבות היהודית ואת הסולידריות עם קבוצות ומיעוטים מדוכאים היסטורית". באיטליה הוקם "תיקון", קולקטיב ששמו נגזר מהמושג "תיקון עולם". בלונדון ובציריך מתכנסות קבוצות יהודיות סביב הרעיון הבונדיסטי של דאָיִקייט (מושג ביידיש שמשמעותו התמקדות בכאן ובעכשיו). כפי שתיאר זאת קולקטיב דאָיִקייט, שבסיסו בלונדון, הרעיון הזה "מדגיש את המחויבות שלנו למקום שבו אנחנו גרים, לשכנים שלנו ולמאבקים המקומיים למען הצדק". הקבוצות האלה אינן מבטאות רק התנגדות לציונות, אלא מבקשות גם ליצור לה חלופה יהודית, חיובית ומבוססת.
בניו יורק, ראש העיר זוהראן ממדאני מקיים קשרים ענפים עם המנגנון התרבותי המתפתח הזה. באפריל השנה הפך סדר פסח שערכו אנשי ארגון "יהודים למען צדק גזעי וכלכלי" ברחובות העיר לאירוע קהילתי חי ונושם, המעוגן במאבק בתוכניות הגירוש והמעצר של הממשל הפדרלי. "סיפור יציאת מצרים", כתבו באתר האינטרנט שלהם, "מלמד אותנו שהשחרור שלנו ושל שכנינו משעבוד דורש התנגדות מאורגנת".
במבט רחב יותר, ההתכנסות בדבלין והופעתן של קבוצות יהודיות אנטי-ציוניות שאינן מתנצלות על עמדתן משקפות מגמה ברורה נוספת: קריסתה של הציונות הליברלית. הג'נוסייד בעזה וההתפשטות הבוטה בגדה המערבית, ששרים בממשלה מתגאים בה, חשפו את פניה האמיתיות של הציונות כיום. האלימות הקשה הזו הובילה אפילו דמויות כמו העיתונאי וההיסטוריון הוותיק תום שגב לטעון ש"אולי הציונות לא הייתה נכונה מלכתחילה". עמדה דומה הביע גם פרופ' עמר ברטוב, חוקר ג'נוסייד ישראלי, כשאמר כי אינו מאמין שניתן לתקן את הציונות.
אחרי הרג של כ-73 אלף פלסטינים בעזה והרס של יותר מ-90% מהמבנים ברצועה, הגינויים האלה נשמעים יותר כווידויים. קבוצות אנטי-ציוניות יהודיות מבינות שאין דרך לתקן מדינת אפרטהייד הפועלת במסגרת של מבנה קולוניאלי-מתנחלי. התיקון חייב להתחיל בעזה, ומשם להתפשט לרחבי העולם.
ג'ייקוב טאקר הוא מארגן קהילתי הפועל בלונדון
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
