הביביסטים נגד המתנחלים: זה לא רק עניין של סגנון

לפני כשנתיים, כשבנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, יצר את הרושם שסיפוח רוב שטחי הגדה המערבית נמצא מעבר לפינה, ניסיתי להבין מד"ר אבישי בן חיים איפה "ישראל השנייה", שבן חיים מינה את עצמו כדובר שלה, עומדת בשאלה הזו.

"עצם השיח הזה (הסיפוח; מ"ר) הוא פריבילגיה של עשירים", ענה לי בן חיים. "אנשים רוצים לשרוד… רעיון ארץ ישראל השלמה כבר מת, ניתקו את עם ישראל ממנו. אם המתנחלים היו משאירים לליכודניקים להוביל אותו, אולי זה לא היה קורה להם. בשוק הרעיונות, הרעיון הזה גמור".

נזכרתי בראיון הזה כשקראתי את המאמר המדובר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב", שהתפרסם ביום שישי שעבר וחולל חילופי מהלומות מילוליות חריפות במיוחד בתוך מחנה הימין, המוכר היום יותר בשמו הפוליטי מחנה "רק ביבי".

הקרב הפנימי הזה עשוי להפתיע. מחנה "רק ביבי" צלח בהצלחה את השנה האחרונה שבילה באופוזיציה, שמר על לכידות, ונראה שהוא מגיע לבחירות של ה-1 בנובמבר מגובש הרבה יותר ממחנה "רק לא ביבי", שהשנה האחרונה חשפה את המחלוקות העמוקות המשסעות אותו.

ליבסקינד כיוון את המאמר שלו בעיקר נגד הסגנון הפרוע של ה"ביביסטים" – כפי שהוא קורא להם – המנסים להשתיק באלימות מילולית כל קול במחנה הימין שאינו תומך תמיכה מלאה ובלתי מסויגת בנתניהו. "אני נלחם למען חופש הביטוי, אני נלחם למען האפשרות לנהל דיון ענייני", סיים ליבסקינד את מאמרו.

הדברים האלה מעוררים חיוך אצל כל מי שעוקב אחרי ליבסקינד, הנוהג לקטוע בגסות כמעט כל מרואיין מהשמאל, שלא לדבר על מרואיין פלסטיני, ומקדיש את מאמריו למתקפות על כל אמירה שחורגת מהקו הפוליטי שנע בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר.

אבל מעבר לחוסר מודעות עצמית, ליבסקינד משקף במאמר הזה מהלך הרבה יותר רחב: מתח הולך וגובר, ואולי אפילו קרע, בין הציונות הדתית והמתנחלים ובין הימין הליכודניקי-מסורתי.

העובדה שמדובר בחזית הרבה יותר רחבה עולה ממאמרו של ליבסקינד עצמו. לא רק הוא נמצא על הכוונת של ה"ביביסטים", מספר ליבסקינד, אלא גם דמויות בולטות אחרות מהמחנה הדתי-לאומי: העיתונאים חגי סגל, עמית סגל, עקיבא נוביק, יאיר שרקי, כלי התקשורת של המתנחלים כמו "מקור ראשון" וערוץ 7, וגם מנהיגים פוליטים של המתנחלים כמו יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, דניאלה וייס, וצבי סוכות, מי שהקים את מאחז אביתר.

לפי ליבסקינד, כבר לא מדובר בוויכוח פוליטי, אלא במשהו יותר עמוק. "אינספור פעמים מצאתי את עצמי, כמו רבים מעמיתיי, מותקף על ידי גדודים של תומכי נתניהו, לא תוך עימות לגיטימי עם דעותינו, אלא תוך בוז ולעג לכיפה שעל ראשנו… 'סרוגים' הפך כינוי גנאי".

היחס לאביתר היה ביטוי לקרע הזה. ליבסקינד מתאר שהימין הביביסטי ראה בעצם הפשרה שהשיגו וייס וסוכות על פינוי המאחז תמורת השארת הצבא במקום וניסיון להכשיר אותו, כסוג של מתן לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד המגונה.

יאיר נתניהו, לדוגמה, התקיף את יוסי דגן באופן חריף. "למה רק ידע (דגן; מ"ר) לעשות שביתות רעב ומאהלים וכותרות ב-ynet מול נתניהו על כל כביש עוקף חרטה ופחון במעלה בטטה? ועכשיו הוא שותק כמו דג! יאללה", צייץ נתניהו הצעיר.

ד"ר גדי טאוב הסביר לחגי סגל, עורך "מקור ראשון", כי "כל מי שמנרמל את השרץ (כלומר את ממשלת בנט-לפיד; מ.ר.) משחית את יסודות הסולידריות הישראלית". יעקב ברדוגו היה הבוטה ביותר: "אביתר זה הקרע בין הליכוד הפריפריאלי, בין הליכוד המסורתי-אמוני למתיישבים", הוא כתב.

התקפה על הממלכתיות

הדברים האלה של ברדוגו מתיישבים יפה עם מה שאמר לי אבישי בן חיים לפני שנתיים. "הציבור המתנחלי מתנשא מאוד על ישראל השנייה", אמר לי אז. "מאז שהציונות הדתית נטלה את ההובלה של רעיון ארץ ישראל השלמה, הוא קרס… מתי שמעת מישהו אומר את הצירוף הזה 'ארץ ישראל השלמה'? אנשים אומרים 'ביטחון', אנשים אומרים 'אי אפשר לסמוך על הערבים', אבל האידאה, הרעיון של ארץ ישראל השלמה, לא קיים".

את סמוטריץ' תיאר אז בן חיים כ"סמן הכי גדול של הניכור של ההנהגה המתנחלית לברית האלקטורלית עם ישראל השנייה". כשסמוטריץ' התקיף אז את נתניהו בטענה שההתנחלויות "לא מעניינות" אותו, הוא רק גרם לפעולה הפוכה אצל תומכי הליכוד, טען בן חיים.

"אתה רואה גישה כמו של סמוטריץ' וישראל הראל ואחרים, ואתה אומר לעצמך: איך הם נקלעו בכלל לאותו מחנה עם המזרחים האלה", אמר בן חיים.

אם מסתכלים על ההרכב האישי של הגרעין הקשה של תומכי נתניהו היום – אותו גרעין שמנהל את המתקפה נגד ליבסקינד וחבריו – הריחוק הזה מפרויקט ההתנחלות לא צריך להפתיע. חלק מהגרעין הקשה הזה מורכב בכלל מחילונים (שלא במקרה הם אשכנזים) כמו שי גולדן או טאוב, שעוד הספיק לכתוב במאמר בניו יורק טיימס ב-2010 כי "תנועת ההתנחלות הדתית איננה רק ההיפוך האידיאולוגי של הציונות החילונית – היא סכנה לקיומה".

אחרים כמו ברדוגו, גלית דיסטל אטבריאן, כנרת בראשי או דוד אמסלם, רואים את עצמם כמסורתים, מעולם לא היו קשורים לציונות הדתית, והם מדברים כביכול בשם "ישראל השנייה", לא בשם "ארץ ישראל השלמה". אראל סג"ל או שמעון ריקלין באים מרקע דתי ו/או מתנחלי, אבל תמיד ייצגו צד יותר אנרכיסטי ופורע חוק בעולם ההתנחלות, בוודאי בהשוואה לאליטה הבורגנית המתנחלית הנינוחה של משפחת סגל או עקיבא נוביק, השכנים מעופרה.

מעבר לתמיכה בנתניהו האיש, מה שמאחד את הקבוצה הזו היא ההתקפה על המוסדות המייצגים את הממלכתיות, כמו הפרקליטות, בתי המשפט ואפילו הצבא, בטענה שבשם "ממלכתיות" מזויפת, המוסדות האלה בעצם משמרים את האליטה הקיימת ומדכאים את הרוב היהודי המסורתי-לאומי, מה שטאוב קורא לו ה"נייחים".

דרך אגב, במשוואה הזו המתנחלים הם יותר "ניידים", ולו רק משום שהם, אכן, מתנחלים, כלומר זזים מקום אחד למשנהו.

לפיכך אחת התביעות המרכזיות של הקבוצה הזו, חוץ מביטול משפטו של נתניהו, היא להחליף את האליטה הקיימת באליטה שתייצג את אותו רוב מסורתי-מזרחי. בן חיים נזהר יחסית מהשימוש בקטגוריה של "מזרחי", אחרים כמו אמסלם או מירי רגב דוחפים את הקטגוריה הזו בכל הכוח.

בשר מבשרה של האליטה

וכאן מגיע לב העניין. פרויקט ההתנחלות היה ברובו המוחלט פרויקט ממלכתי: המדינה היא שהפקיעה את אדמות הפלסטינים כדי להקים עליהן התנחלויות; המדינה היא זו שהשקיעה מאות מיליארדים כדי להקים אותן ולתחזק אותן; המדינה שולחת את הצבא שלה כדי להגן עליהן. בלי ה"ממלכה" הישראלית, ההתנחלויות היו נשארות במקרה הטוב תופעה שולית, כמו היישוב היהודי בחברון. כמה מאות אנשים, אולי כמה אלפים.

יותר מכך: הציונות הדתית היא בשר מבשרה של האליטה הישראלית. מבית המשפט העליון עד הפרקליטות, מהפקידות הממשלתית הבכירה עד הפיקוד הבכיר בצבא, לציונות הדתית יש בכל המוסדות האלה נוכחות עצומה, הרבה יותר מחלקה באוכלוסייה, והרבה-הרבה יותר מחלקו היחסי במוסדות האלה של אותו ציבור מסורתי-מזרחי, שבשמו מדבר היום הגרעין האדוק של תומכי נתניהו.

ליבסקינד עצמו, ראוי לציין, הוא מגיש תוכנית הבוקר הכי מאוזנת בכאן ב' הממלכתית, ומגיש התוכנית הפוליטית היחידה בטלוויזיה הממלכתית של תאגיד כאן. ברדוגו, לדוגמה, נזרק מגלי צה"ל. ליבסקינד הוא חלק מהאליטה, ברדוגו רוצה להחליף אותו.

אם נרחיב את היריעה לימין האמריקאי, שאנשי נתניהו מקבלים ממנו השראה לא מועטה, נראה שגם שם מתרחשת תופעה דומה. מצד אחד הימין הטראמפיסטי, השואף לערער על ה"ממלכתיות" במובנה האמריקאי ולהחליף את האליטה הקיימת, ומצד שני הימין השמרני הישן.

אולי לא במקרה, דווקא הימין השמרני, ה"ממלכתי", מזוהה עם מעורבות צבאית אמריקאית בעולם, בעוד דונלד טראמפ תמך במדיניות הרבה יותר בדלנית. משפחת בוש לדורותיה, ששלחה חיילים אמריקאים לכבוש ולמות בעיראק, היא מעוז ההתנגדות הרפובליקאית לטראמפ. ההתנחלויות, במובן הזה, הן ביטוי מובהק של מעורבות צבאית ממלכתית מעבר לגבולות המדינה.

לא צריך להגזים בחשיבותו של הקרע הזה בין "ישראל השנייה" והנאמנים האדוקים של נתניהו ובין ההתנחלויות. עדיין יש לתנועת ההתנחלות ולימין הליכודניקי-ש"סניקי הרבה מאוד מהמשותף, בראש ובראשונה האמונה העמוקה שמדינת ישראל "שייכת" אך ורק ליהודים, ולערבים-הפלסטינים יש כאן לכל היותר מקום של אורחים נסבלים, בתנאי שיתנהגו יפה.

ספק גם אם לקרע הזה יהיו השלכות על תוצאות הבחירות הקרובות, למעט בשוליים: המתח בין בן גביר האנטי-ממלכתי לסמוטריץ' הממלכתי, שעשוי להביא לפירוק רשימת "הציונות הדתית", משקף את המתח שהוזכר למעלה (בן גביר גר אמנם בחברון, אבל ממעט לדבר על התנחלויות, ומקדיש את רוב המרץ שלו להסתה נגד הערבים אזרחי ישראל).

ייתכן שגם כמה מתומכי הימין הממלכתי, שהצביעו לימינה של נפתלי בנט בבחירות האחרונות, יעדיפו בבחירות הקרובות את האיחוד בין גדעון סער לבני גנץ, וכך יעבירו קולות למחנה "רק לא ביבי".

ובכל זאת, אם הקרע הזה יעמיק, עשויות להיות לו השלכות לא מעטות, בראש ובראשונה על נתניהו עצמו. בעשור השלטון שלו, נתניהו נבחר בזכות קולותיו של הציבור המסורתי-מזרחי, אבל מינה לתפקידי המפתח בממשלים שלו חובשי כיפות רבים מאוד, רובם אשכנזים – מאביחי מנדלבליט עד שלמה פילבר, מרון דרמר עד נתן אשל. במילים פשוטות: המסורתים-מזרחים היו טובים כדי לשים מחל בקלפי, אבל כשזה בא למינויים, נתניהו הלך לציונות הדתית.

ייתכן שזה יצטרך להשתנות. אם נתניהו ייבחר, ספק אם אמסלם, רגב או מיקי זוהר יסכימו שהוא ימשיך לדלג עליהם ועל מי שהם מייצגים, וימנה לתפקידי מפתח את אנשי הכיפות הסרוגות. פירוש הדבר, שאם אכן נתניהו ירכיב את הממשלה, המרכיב המתנחלי בממשל שלו יהיה הרבה פחות חזק.

יותר מכך: הציונות הדתית והמתנחלים זכו לכוח שאינו פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה, ואפילו בקרב מצביעי הימין, הודות לברית הזו עם הליכוד ובוחריו. אפשר לומר שהם היו סוג של טפילים על גבו של אותו ציבור מסורתי-מזרחי, שהם שאבו ממנו את כוחם בלי לתת דבר בתמורה, חוץ מאותה התנשאות שעליה מדבר בן חיים.

אם הקרע הזה יעמיק, הציונות הדתית עשויה למצוא את עצמה ללא משענת. הימין הליכודי יפנה לה עורף, וקשה לראות את השמאל-מרכז מקבל אותה בברכה, בוודאי כל עוד היא אוחזת בעמדות הנוכחיות שלה בנוגע לסיפוח ולארץ ישראל השלמה. אם זה אכן יקרה, אנחנו נמצא את עצמנו בטריטוריה חדשה לגמרי.