newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האמנים הפלסטינים במחאה ראשונה מסוגה בתולדות המדינה

אמנים ועובדים מכל תחומי התרבות צעדו בחיפה במוצ"ש, כדי למחות נגד סגירת המוסדות בגלל הקורונה. אך בפועל המחאה עסקה גם בחיים המורכבים של אמן פלסטיני בישראל, והמשתתפים דיברו על הכרה בתרבות כתחום חיוני בחיי האדם והלאום, ועל בניית מגן תרבותי שיציל את הדור הבא מהאלימות הגואה

מאת:

אפשר לקרוא לזה מחאת האמנים הפלסטינים הראשונה בתולדות המדינה – מצעד מחאה אמנותי שהתקיים בחיפה במוצאי שבת, 8 באוגוסט. הוא יצא מכיכר אונסק"ו למרגלות הגנים הבהאיים, והסתיים בבמה מרכזית, שהוצבה ברחבת האסיר בסוף שדרות בן גוריון. מאות אמנים מכל התחומים צעדו עם כלי העבודה שלהם – כלי נגינה, בובות, תלבושות, מסיכות, ציוד ציור.

המפגן היה תרבותי וססגוני, אפילו חגיגי, ונראה כי האמנים התגעגעו מאוד למפגש, אחרי תקופה ממושכת של נתק וריחוק. לצד המוחים הנרגשים צעדו תומכים רבים, ובהם חברי כנסת ופעילים פוליטיים.

הפגנת האמנים הפלסטינים בחיפה, ב-8 באוגוסט 2020 (צילום: סמאח סלאימה)

הפגנת האמנים הפלסטינים בחיפה, ב-8 באוגוסט 2020 (צילום: סמאח סלאימה)

על מחאת האמנים היהודים בישראל שמענו לא מעט. מדובר על 200 אלף אזרחים ואזרחיות, העוסקים במלאכה שמכונה "תעשיית התרבות": זמר, משחק, ציור, פיסול, קולנוע, תיאטרון, וכל המעטפת התומכת שמאפשרת את קיומה של התעשייה הזאת, כמו אנשי תאורה, סאונד, עריכה ועוד. כל המפעל הזה מושבת כמעט לחלוטין מאז פרוץ הקורונה במרץ.

אין נתון מדויק על מספר האמנים הפלסטינים הפעילים בתעשיית התרבות הערבית בישראל. ההערכה היא שמדובר באלפים. גם הם מצאו את עצמם במעגל המובטלים, אך הם אינם יכולים להתחבר למחאת האמנים היהודים, שזכתה לכיסוי נרחב בתקשורת המיינסטרימית.

הפקות מיוחדות לתקופת הקורונה, הופעות עד הבית בזמן הסגר והתארגנויות כמו קרן סיוע לשחקנים נזקקים של תיאטרון הקאמרי מלמדים כי התרבות הישראלית עדיין חיה ובועטת, ותשרוד ככל הנראה את המשבר.

מוסדות תרבות גדולים נאבקים לקבל תמיכה ממשלתית, ומפעילים את הנציגים שלהם בפוליטיקה. האמנים היהודים אפילו הגיעו למחות מול ביתו של שר הביטחון, בני גנץ, כשהם מעבירים את המסרים כי גם אנחנו פטריוטים, בידרנו אתכם באירועים לאומיים, תשדרו זמר עברי ולא לועזי וכו' – וזכו להיפגש עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וכן עם גנץ, שהציעו להם פתרונות.

האמנים הערבים לרוב לא רואים את עצמם כחלק מהנרטיב הלאומי הזה, ולכן מתקשים להתחבר למחאת האמנים היהודים. האמנים הפלסטינים אינם כמו הרופאים הערבים, שהמדינה לא יכולה בלעדיהם, בעיקר בעיצומו של משבר בריאותי. מוסדות התרבות הערבית בישראל סבלו גם בימי שגרה מתת תקצוב ואפליה ממסדית במקרה הטוב, מרדיפה פוליטית במקרה הרע, ומצנזורה דקדקנית בכל מקרה.

הרדיפה הפוליטית מתעצמת כאשר מדובר בתרבות עצמאית, כמו מסרח אל ח'שבה (مسرح خشبة) שלא מקבל מימון ממשלתי כלשהו; או המשוררת דארין טאטור; או תיאטרון אלמידאן (مسرح الميدان) שסגירתו הפכה להיות המשימה הלאומית של שרת התרבות לשעבר מירי רגב, עד שהצליחה לבסוף לייבש את המפעל הזה עד שנפח את נשמתו. בכלל, כל הפקה שיש בה מסר שמחזק את הזהות הפלסטינית הלאומית אינה זוכה להיכנס לסל התרבות או לקבל סבסוד ממשלתי כלשהו.

פרט לכך, ברוב היישובים הערביים אין אולמות או היכלי תרבות גדולים ומפוארים שנבנו ומתוחזקים על ידי המדינה. חיי האמנות, התרבות והספרות מתוחזקים על ידי עמותות קטנות שפזורות ביישובים רבים, וכולן ללא יוצא מן הכלל נמצאות בדוחק תקציבי, כשהכנסותיהן מבוססות בעיקר על תרומות, מתנדבים ומכירת כרטיסים.

גם מהצד של האמנים לא קם עד היום ארגון של אמנים פלסטינים בישראל, ורוב הפעילות התרבותית תלויה ביוזמות של אמנים עצמאיים.

"אין לצעירים אופק"

מאחורי המפגן שהתקיים במוצ"ש עומדת הזמרת אמל מורקוס. לדבריה, המחשבות שלה על הצורך בגוף או תנועה שתאגד את האמנים הפלסטינים בישראל התעצמו בתקופת הקורונה. אף שהיא לא אומרת את זה במפורש, ניכר שהכאב שהניע אותה לאקטיביזם הזה אינו נוגע רק לאובדן הפרנסה בתקופת הקורונה, אלא גם לחיים הבלתי אפשריים של אנשי תרבות פלסטינים בתוך מדינת ישראל.

אלה חיים של מאבק בלתי פוסק לזכות במעמד ראוי, והקונפליקט בין הרצון לקבל תמיכה ממשלתית מצד אחד לבין הרצון להתרחק מכספי מדינה כדי לא ליפול במלכודת הנורמליזציה. מורקוס נכוותה בעצמה כמה פעמים מפעילי החרם.

לדבריה, "הגעתי למסקנה שאני חייבת להרים את הכפפה וליצור משהו חדש, שישמיע את הקול של אמן פלסטיני בתוך מדינת ישראל. אנחנו הצאצאים של הפלסטינים שחיו פה לפני 1948, ובחרו ונאבקו להישאר. ואנחנו האזרחים שמתמודדים עם מדינה שלא רואה בנו שווים. ואנחנו מתעקשים בתוך הכאוס הזה להמשיך ליצור תרבות, מוזיקה ואמנות. אין לנו אפשרות לקום ולעזוב ולבנות קריירה במקום אחר, ועכשיו מצאנו את עצמנו בלי עבודה, בלי מעמד ובלי הערכה מספקת בתוך החברה שלנו".

בנאומה בעצרת אמרה מורקוס: "אנחנו במצור, מוקפים מכל הצדדים, וכל תזוזה עלולה להוביל לביקורת וכאב. למה קל לפגוע בנו? כי אנחנו רגישים? כי אנחנו מוחלשים ואין לנו כוח? קל ליפול טרף לבריונות נגדנו, כמו שקל לתקוף נשים, הומואים, עניים".

הזמרת אמל מורקוס בהפגנת האמנים הפלסטינים בחיפה, ב-8 באוגוסט 2020 (צילום: סמאח סלאימה)

"אנחנו במצור, מוקפים מכל הצדדים". הזמרת אמל מורקוס בהפגנת האמנים הפלסטינים בחיפה, ב-8 באוגוסט 2020 (צילום: סמאח סלאימה)

אמל אומרת כי היא מודאגת מהעתיד שמחכה לסטודנטים לאמנות. לדבריה, "אין לצעירים בינינו אופק במצב הנוכחי. אין לאן לגדול מבחינה יצירתית ואמנותית. לכן המחאה חייבת להימשך עד שיכירו בנו, וכל הגדרות האלה מסביב ייפלו, ונעשה את העבודה האמיתית המוטלת על כתפנו – לחזק את החוסן הלאומי שלנו כעם. כל עוד יש עדיין סטודנט שמצייר, ילד שלומד ריקוד חדש ונגן חליל שמתאמן כל יום, אז יש תקווה".

איאד שיתי, בן 52, מנהל תיאטרון אל מג'ד בחיפה מאז 2008 ושחקן כבר 32 שנה, הפך את התיאטרון שלו למטה המאבק. לדבריו, "המצעד הזה אינו רק מחאה נגד סגירת מוסדות התרבות במדינה, שכולנו משלמים את מחירה – השחקנים שלי יושבים בבית כבר חמישה חודשים. אנחנו כאן כמו כולם, יוצאים נגד משרד הבריאות וההחלטות השרירותיות שלו. זה לא הגיוני שהמסעדות כאן בחיפה הומות אדם ואני לא יכול לעלות לבמה מול קהל".

לדברי שיתי, "מזמן חשבנו על התאגדות כלשהי של האמנים הפלסטינים בישראל, מכל התחומים והסוגים. תקופת הקורונה העצימה את תחושת הבדידות שלנו. ראינו גם שאמנים מאוגדים הם הרבה יותר חזקים מיוצרים או אמנים עצמאיים שלא עובדים יחד. לכן המחאה היא לא רק כדי לפתוח מחדש את מוסדות התרבות, אלא מבחינתי גם צעד קדימה בכיוון של איגוד האמנים הערבים במדינה הזאת".

שיתי מספר כי "הזמרת אמל מורקוס יזמה קבוצת וואטסאפ לאמנים, והתחלנו שם לגלגל את הרעיון של המחאה המיוחדת הזאת. כיום יש בקבוצה 250 משתתפים מכל תחומי האמנויות ומקצועות המעטפת של התרבות, ונוצרה עוד קבוצה עם עשרות אמנים ותיקים ואמנים בראשית דרכם. יש כאלה שהמשיכו לעבוד פה ושם, ואחרים שמצאו פרנסה אחרת".

איאד שיתי (צילום: באדיבות תיאטרון אל מג'ד‎)

"בידי האמנים ואנשי התרבות נמצא החוסן הטבעי של כל עם". איאד שיתי (צילום: באדיבות תיאטרון אל מג'ד‎)

לשאלה מה המחאה רוצה להשיג, תכל'ס, מעבר לפשוט לחזור לעבודה, הוא עונה: "אנחנו מבקשים להכיר בנו כתחום חיוני בחיי האדם. 'תרבות אינה מותרות' היא אחת הסיסמאות של המחאה שלנו. המארגנים, וגם אני, משוכנעים שתרבות אינה משהו שאפשר לוותר עליו כדי לשרוד את הקורונה.

"בריאות הגוף חשובה מאוד, אבל החלמת הנפש והנשמה זה תחום האחריות של אנשי התרבות. בידי האמנים ואנשי התרבות נמצא החוסן הטבעי של כל עם. האמנים הולכים לעולמם, אך היצירות שלהם ממשיכות לנצח את המוות לדורי דורות. כמו שכתב המשורר מחמוד דרוויש: האמנות כולה הביסה אותך, המוות (هزمتك يا موت الفنون جميعها ، محمود درويش)".

רוצים להתפרנס בכבוד, בלי ניצול

במחאה עצמה פגשתי אישה מפורסמת, אמנית ותיקה ומוערכת מאוד, שהערצתי בתור ילדה קטנה שמנמנה שחלמה להיות רקדנית ולא העזה להתקרב – פריאל ח'שיבון, המייסדת ומנהלת של מכון המחול הגדול ביותר בחברה הערבית, להקת סלמא. הלהקה נוסדה ב-1979, ומכון סלמא למחול נפתח ב-2012.

ח'שיבון הכשירה במהלך השנים מאות רקדנים ורקדניות רבים, שחלקם רקדו על במות יוקרתיות בעולם. אפשר רק לדמיין את המאבקים של אישה יזמית שביקשה להרקיד נערות על במה בכפר ערבי. מפעל חייה ספג מכה קשה מאוד במשבר הקורונה: "כל המדריכים והרקדנים בחל"ת, אין מופעים ואין אימונים".

נשארתי לבד עם הבת שלי לתפעל את המכון, וזה עצוב מאוד", היא אומרת. "12 המורים בבית, ועשרות תלמידים שהם ההכנסה העיקרית שלנו נעלמו. נשארתי עם שליש מהתלמידים. לכן באתי למחאה, כדי לפחות להרגיש שאני לא לבד, ושזה יסתיים בקרוב ונחזור לבמה ולחיים".

להקת סלמא שייסדה פריאל ח'שיבון (צילום: באדיבות מכון סלמא למחול)

"באתי כדי להרגיש שאני לא לבד". להקת סלמא שייסדה פריאל ח'שיבון (צילום: באדיבות מכון סלמא למחול)

עוואטף מסרי קדורה, שחקנית עצמאית בת 40, התפרנסה 17 שנה בעיקר מהצגות תיאטרון ומופעי סל תרבות. לדבריה, "כעצמאית אני מתרוצצת בין מופע למופע ובין חזרה לחזרה, ואיכשהו שורדת עם בן הזוג את החודש. לפעמים הייתי נוסעת לנגב להצגת ילדים ליום שלם ומקבלת 300 שקל, כולל נסיעות ואשל. עכשיו אפילו את הפירורים האלה אין, לכן המחאה היא לא רק כדי לחזור לעבודה, אלא להתפרנס בכבוד כמו שמגיע לנו, בלי ניצול".

עווטאף אומרת כי יש בעולם התרבות הרבה זוגות, ששני בני הזוג מצאו את עצמם מובטלים בתקופת הקורונה. היא קיבלה מענק לעצמאים בסך 1,500 שקל, ובעלה, שהוא שחקן קבוע בתיאטרון, מקבל 3,000 שקל בחודש במסגרת החל"ת.

עוואטף מסרי קדורה (צילום: עלאא אחמד)

"עכשיו אין אפילו פירורים". עוואטף מסרי קדורה (צילום: עלאא אחמד)

בדומה לשחקני הבימה שעשו הסבה מקצועית לתעשיית המשלוחים בתל אביב, כך אברהים דסוקי מטייבה, אב לשלושה, מצא את עצמו נהג בחברת מוניות באזור המשולש. הוא מספר בחצי חיוך כואב כי "הייתי גנן, אינסטלטור, צבע ושיפוצניק, מה לא. אשתי העסיקה אותי כל תקופת הקורונה בבית. למדתי הרבה כישורים חדשים. הייתי צריך פרנסה, והיום אני נהג מונית. אבל אני מת לחזור לבמה".

לדברי דסוקי, "החברה הערבית מדממת אלימות ופשע, ורק בניית מגן תרבותי יציל את הדור הבא. רק ככה יגדל פה דור של צעירים עם תרבות של שיח וסבלנות והערכה לחיים ולא לאלימות. זאת השליחות שלנו".

תונא אבו שחאדה בת 34, היא בוגרת המכללה בחיפה לאומנויות המשחק והבמה. היא מספרת ש-2019 היתה שנה קשה לאמנים – בחירות אחרי בחירות, היעדר תקציבים, תלות בממשלות מעבר, ועכשיו הקורונה ממש הביאה אותה לפת לחם. "אחרי שנים של עצמאות כלכלית כאישה רווקה חזרתי לאבא, שמפרנס אותי כרגע", היא אומרת.

"למדתי שנתיים אדריכלות, ועזבתי את הלימודים לטובת המשחק. שם אני נושמת, וזה המקצוע שאני אוהבת", אומרת אבו שחאדה. היא לא מתחרטת על הבחירות שעשתה, אבל נמצאת במשבר כלכלי עמוק ולא רואה את הסוף. "אנשים חושבים שאמנים הם עם מפונק, מרחף למעלה, ושוכחים שאנחנו בני אדם עם חשבון בנק והלוואות כמו כולם".

תונא אבו שחאדה (צילום: באדיבות המצולמת)

"אנחנו בני אדם עם חשבון בנק והלוואות כמו כולם". תונא אבו שחאדה (צילום: באדיבות המצולמת)

קראמן קרמאן, מנהל אל תיאטרון אל מיאדין באום אל פחם, מספר ש"בין הגל הראשון לשני של המגיפה חזרנו במלוא המרץ, ועבדנו שמונה אנשים חודש שלם על הפקה חדשה שעלתה לנו 120 אלף שקל. הצלחנו להופיע פעם אחת בלבד ומיד סגרו אותנו, והוצאתי את כולם שוב לחל"ת.

"אני מכיר במאים שבמהלך ההפוגה בין הגל הראשון לשני הפיקו מופעי והצגות ענק, ושנייה לפני הצגת הבכורה משרד הבריאות סגר את מוסדות התרבות. מדובר בהפסד של עשרות אלפי שקלים, שאף אחד לא יפצה אותו".

עובידה זיד, שחקן בן 34, היה המנחה בבמת המחאה. ההתלהבות שלו היתה בולטת מאוד כשראה את מאות המפגינים שנהרו מהשדרה לעבר הבמה. "כמה טוב שבאתם, התגעגענו אליכם", הוא קרא.

זיד נענה במהירות לקריאה של מורקוס והשתלב בהתארגנות מיד. הוא רק חיכה להזדמנות לקום ולעשות מעשה לנוכח הפגיעה בכל מי שעובד בתחום התרבות. "אנחנו הראשונים שהשביתו אותנו והאחרונים שטרם חזרו למקומות העבודה שלנו. לא יכול להיות שכולם יוצאים לבלות בכל מקום אבל לא מרשים לנו להופיע".

עובידה זיד‎ (צילום: ווסים כראם)

"המשבר חידד עוד יותר את הפערים בין יהודים לערבים, למי יש גב ולמי לא". עובידה זיד‎ (צילום: ווסים כראם)

לדברי זיד, "משבר הקורונה חידד עוד יותר את הפערים בין יהודים לערבים, למי יש גב ולמי לא, ואנחנו נשארנו ממש לבד". הוא מבהיר שזו מחאה לכולם, ולא רק של אמנים שנתמכים בידי הממסד הישראלי, משרד התרבות וערוצי התקשורת הישראלית. "זו סוגיה כואבת וסבוכה, ואין פה מפלגות או עמותות גדולות שיעלו לקדמת הבמה, פשוט אין. המטרייה הזאת היא לכולם".

עם זאת, הוא אומר כי "היתה לי ציפיה שחברי הרשימה המשותפת, ועדת המעקב או מישהו אחר יתעניינו במה שקורה לתרבות בזמן המשבר. אבל אנחנו לא נרדוף אחריהם. לדעתי האישית, הנהגה אמיתית צריכה לדעת מה קורה בשטח".

בעיני זיד, המחאה אינה רק נגד סגירת מוסדות התרבות, אלא נועדה גם לחזק את מעמדה של התרבות הערבית ומעמדם של האמנים שיש בחברה הערבית. לדבריו, "פתאום אנחנו מייצגים את התחום הכי פגיע ולא חיוני בחברה? אני מאמין שהתרבות והזהות שלנו נשמרות בגלל העבודה של האמנים המסורים שיש כאן.

"התרבות היא חממת ההתנגדות והמאבקים, והיא הגן שבו צומחת התקווה ומתעצבת הזהות. מי יישא את הדגל הזה אם אנחנו נרים ידיים?"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"אין לנו לאן ללכת חוץ מאליהם. אין למשטרה הפלסטינית סמכות פה". סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

תחקיר: ההרוג בפוגרום חווארה נורה כנראה על ידי מתנחלים

במהלך התפרעויות המתנחלים בפברואר 2023 הותקף גם הכפר הסמוך, זעתרה, ונורה למוות סאמח אקטש. תחקיר "בצלם", שבוצע בשיתוף ארגון מומחי הסאונד Earshot, הסיק שההרוג נורה מנשק בעל קליבר קטן, שבדרך כלל אינו בשימוש חיילים. שנה אחרי, איש עדיין לא הועמד לדין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf