דוח: הסגר על הגדה פוגע קשות גם בכלכלה הישראלית

תחרות גדולה על כל מקום עבודה, ואחוזי אבטלה גבוהים. פועלי בניין פלסטינים בהתנחלות הר חומה, מזרח ירושלים (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

"ביום אחד איבדתי את העבודה, את ההכנסה ואת היכולת להאכיל את הילדים שלי". כך נפתחת עדותו של ס', פועל בניין מבית לחם, בדוח "בחזרה לעבודה: ההשלכות החמורות של האיסור על פלסטינים תושבי הגדה המערבית לעבוד בישראל", שפרסמו לאחרונה הארגונים קו לעובד, גישה, והארגון לסיוע המשפטי LEAP.

לפני המלחמה, ס' עבד בירושלים והשתכר 7,000 שקל בחודש – סכום שפרנס את אשתו, ארבעת ילדיו, אמו ודודתו. המעסיק הישראלי נהג לשלם בזמן, התייחס אליו בכבוד, ואפילו ביקש ממנו שיחזור לעבוד אחרי המלחמה. אבל אחרי 7 באוקטובר, ס' פחד לעבור את המחסום בלי היתר. עכשיו בגדה, הוא יכול למצוא לכל היותר עבודות מזדמנות תמורת 80 שקל ליום. לפעמים יש אוכל, לפעמים לא. בגלל המצוקה הכלכלית הקשה, הוא שלח מכתבים לבית הספר של ילדיו, שבהם התחנן שימשיכו ללמד אותם אף על פי שאין ביכולתו לשלם.

זה לא סיפור יוצא דופן. הגדה המערבית גדושה במקרים כמו זה של ס', רבים מהם מופיעים בדוח, שמשרטט את מה שנראה כמו קריסת שוק העבודה הפלסטיני בעקבות החלטת ממשלת ישראל לסגור את שערי העבודה בפני הפועלים הפלסטינים אחרי 7 באוקטובר.

"בגדה יש תחרות גדולה על כל מקום עבודה, ואחוזי האבטלה גבוהים. המשכורות בהתאם נמוכות, והמון מעסיקים בכלל לא משלמים בסוף החודש. אנשים חיים מיום ליום" (ת"ע, תושב טולכרם, מתוך הדוח).

"העוני בגדה חמור מאוד. המון אנשים מעלים ברשתות החברתיות בקשות לאוכל ולבגדים. אפילו התפתח סחר חליפין – אנשים מחליפים סוכר או כל מצרך אחר מהבית תמורת לחם" (מ"ב, תושב עקרבה, מתוך הדוח).

הממשלה הציגה את סגירת הגדה כצעד ביטחוני הכרחי, אבל על פי נתונים של מערכת הביטחון עצמה, המובאים בדוח, פחות מאחוז מהפיגועים שבוצעו בישראל בעשור האחרון נעשו על ידי פועלים שהחזיקו בהיתרי עבודה. מערכת הביטחון לא דרשה את הסגר הגורף הזה, על כן ברור שלא מדובר במהלך ביטחוני אלא בענישה קולקטיבית, מדיניות שנועדה להביא לקריסת הכלכלה הפלסטינית, לשבור את החברה, להעמיק את התלות בישראל באצטלה של "ביטחון".

פחות מאחוז מהפיגועים שבוצעו בישראל בעשור האחרון נעשו על ידי פועלים שהחזיקו בהיתרי עבודה. פועלים פלסטינים בצד הפלסטיני של מחסום ארז, במרץ 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

התוצאות היו מיידיות והרסניות. שיעור האבטלה בגדה זינק מ-12.9% ל-30.7%. משפחות קרסו כלכלית, ילדים נשרו ממערכת החינוך, חובות תפחו, המערכות החברתיות התפרקו. העוני והייאוש הובילו לעלייה בפשיעה, להתרחבות השוק האפור, להברחות, לסחר בלתי חוקי. אלפי משפחות נאלצו למכור רכוש, תכשיטים, מכוניות ולעיתים גם קרקעות כדי לשרוד. חלק מהאנשים שקלו להגר, אחרים גלשו לפעילות פלילית.

פ"א, בן 44, תושב ענאתא המצוטט בדוח: "הציעו לי למכור סמים כדי לשרוד. סירבתי. אין לי כסף לחשמל, מים, אוכל. אני מרגיש שאין לי בשביל מה לחיות".

"יש הרבה פריצות וגניבות. גונבים הכל: רכבים, שעוני מים, כל חפץ שלא מחובר לקרקע. יש גם עלייה בהיקף הסחר בנשק בשביל להתפרנס" (מ"ע, תושב אבו דיס, מתוך הדוח).

גם בישראל, הפגיעה לא איחרה לבוא: ענפי הבנייה, החקלאות, התעשייה והשירותים חוו האטה חריפה. פרויקטים נעצרו, אתרי בנייה התרוקנו, מחירי הדירות האמירו. חקלאים צמצמו שטחים, מפעלים סגרו קווי ייצור, מסעדות נסגרו או עברו למתכונת מצומצמת. המדינה שנשענה במשך שנים על עבודה פלסטינית גילתה שכלכלתה עומדת על כרעי תרנגולת. ניסיונות הממשלה להביא עובדים זרים לא כיסו את המחסור.

אבסורדית במיוחד היתה העובדה שהאיסור לא נאכף בכל המקומות. בזמן שהכניסה לישראל נחסמה, באריאל, מעלה אדומים, אפרת, גוש עציון, בית אל, מודיעין עילית ושאר ההתנחלויות ואפילו במאחזים המשיכו להעסיק פועלים מאותם כפרים בגדה. בהתנחלויות, מציין הדוח, מספר ההיתרים ירד מ-48 אלף ל-32 אלף – פער זניח יחסית, במיוחד לאור המחיר הכבד שמדיניות הסגר גבתה מהמשק הישראלי.

ההשלכות לא הוגבלו לענף הבנייה. גם בעלי עסקים קטנים, חנויות, מסעדות, שירותי ניקיון ועוד נפגעו ישירות. ירידת הצריכה, פיטורים, קריסת ספקים – כל אלה הפכו את המצוקה לגלגל שמזין את עצמו. מי שחשב שדי יהיה בעובדים זרים כדי לתת מענה למחסור, גילה שהביקוש עצום וההיצע מוגבל.

עלי, בעל מאפייה ותיקה בגליל, סיפר ל"שיחה מקומית" כיצד העסק שלו קרס: "כולם חושבים שהמשבר רק בבניין. אבל אצלנו, במאפיות, המצב הרבה יותר גרוע. בבניין אפשר לפחות להביא עובדים זרים. אצלנו? אין תחליף לפועלים הפלסטינים, ובטח לא לאופים. אי אפשר להביא אופים מתאילנד. הצעירים פה לא רוצים לעבוד בזה. בצפון ובמשולש, הרבה בעלי מאפיות נתפסו, נקנסו, נכנסו לכלא – לא כי הם עבריינים, אלא כי לא היתה להם ברירה. המדינה לא נותנת פתרון. ואם אין עובדים, אין לחם".

גם מ', קבלן בניין מערערה שבמשולש, סיפר ל"שיחה מקומית" שהוא עצמו נאלץ להעסיק פועלים פלסטינים בלי היתר. "אני קבלן עשרים שנה. ניסיתי להביא ישראלים. אין. ניסיתי להביא זרים. אין. אז כן, הבאתי פועלים מהשטחים בלי היתר. לא כי אני עבריין, אלא כי אין לי ברירה. מה רציתם? שאבטל פרויקטים? ואם אבטל, איך אתפרנס? ניסיתי להעלות מחירים – זה לא עזר. השוק תקוע, כולם מפסידים".