newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דובר צה"ל ודרום הר חברון: כשהשקר הופך לאידיאולוגיה

החלק הכי נבזי בכתבה המצוינת של יגאל מוסקו על הנעשה בדרום הר חברון הוא התגובה של דובר צה"ל שבאה בסיומה: 22 שניות של היתממות, הטעיה, מניפולציות ושקרים פשוטים

מאת:

החלק הנבזי, המרושע, האלים ביותר בכתבתו המצוינת של יגאל מוסקו על דרום הר חברון ששודרה אמש הגיע בעשרים ושתיים השניות שבסוף הכתבה, אחרי שעלתה שורת הקרדיטים: תגובת דובר צה"ל.

מלאכת מחשבת של הכחשה. הריסה בכפר אל רכיז בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

מלאכת מחשבת של הכחשה. הריסה בכפר אל רכיז בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

תגובות הצבא לתקשורת הן מופת מעורר השתאות של מניפולציות, שקרים גסים, היתממות והכחשה. במשך השנים הן הצליחו להפוך את האלמנטים האלה לתרכובת שהיא מלאכת מחשבת מבהילה ברמת הציניות שלה, עם איזו חזות "עניינית". גם אם תגישי להם בקשת תגובה על עדויות לטבח המוני בכפר פלסטיני, תקבלי מהותית את אותה התשובה בדיוק, אולי עם מינונים קצת שונים של מרכיביה, שהם, בגדול, אלה:

ראשית, הדיבור בשם שלטון החוק. "חיילי צה"ל וכוחות הביטחון פועלים כל העת על מנת לשמור על החוק והסדר ביהודה ושומרון". מעבר לשקר הגס ועז המצח, שהרי המקרים בהם הצבא עומד אדיש מול הפרה בוטה של חוקיו שלו בשטחים תועדו עד זרא, זוהי מניפולציה נכלולית שנועדה למסך על העובדה שבשטחים הללו ישנן שתי מערכות חוק נפרדות לישראלים ולפלסטינים, כלומר אפרטהייד מפורש, כמו גם על העובדה שהצבא הוא-הוא החוק הדורסני שחל על הפלסטינים, זה לא שיש איזה חוק אפריורי שהצבא בא לאכוף שם. והחוק-שהוא-הצבא, מטרתו אחת ויחידה: להביא לסילוקם של הפלסטינים, בין אם על ידי גירוש פיזי שלהם, או אם על ידי המאסת חייהם עד שיחליטו לעזוב מרצון.

שנית, הצגת החזות הנייטרלית. "למנוע הפרת חוק הן מצד פלסטינים והן מצד ישראלים". הנה כך השקר הראשון – הדיבור על שלטון החוק – משתכלל בנכלוליות ועכשיו הצבא כבר בבחינת כוח או"ם, שבא להפריד בין שתי אוכלוסיות ניציות. ובאמת, כמה אנרגיות משקיע הצבא בעמדת המשגיח מהאו"ם, עד שבכל יום הוא מקצה – פעמיים! – ג'יפ מיוחד שילווה ילדים פלסטינים לבית ספרם, מאימת אלימות המתנחלים מסביב.

השקר הזה בוטה כל כך עד שמתחשק להטיח את הראש בקיר. באמת? הצבא, שאנשיו תועדו יורים יחד עם מתנחלים על פלסטינים חסרי הגנה, פועל "למנוע הפרת חוק" מצד שני הצדדים? הצבא, שהוא ראשו השני של המפלצת הדו-ראשית של הכיבוש, ביחד עם המתנחלים? הצבא, שמלווה ילדים פלסטינים לבית הספר במקום לעצור את הפורעים היהודים?

תקראו את עדויות החיילים בדו"ח החדש של שוברים שתיקה. ההוראות שהחיילים מקבלים לגבי היחס למתנחלים הן כאלה שלא רק ברור שאין להם שום גיבוי לפעול נגדם, אלא שרובם המוחלט בכלל לא יודע שיש להם את הסמכות לעשות זאת.

שלישית, מסיכת האמינות. "לגבי האירוע שבו נורה ונפצע פלסטיני, נפתחה חקירת מצ"ח והממצאים יועברו לפרקליטות". הנה שורה אחת שבה כל הרשע שבעולם. האירוע שבו נורה ונפצע פלסטיני, כאילו מדובר במקרה כה יוצא דופן וייחודי, ולא משהו שקורה שוב ושוב ושוב, על בסיס יומי. אני פותחת דו"ח מקרי, אחד מני רבים, של יש דין, ומוצאת ש"בין השנים 2011-2016 נפתחו במצ"ח 948 תיקי חקירה שעניינם עבירות חיילים נגד פלסטינים.

הכתבה של יגאל מוסקו בערוץ 12

רק 4.3% מהחקירות הובילו להגשת כתב אישום. 79% מהתלונות, שהגיעו לידי הפרקליטות הצבאית ב-2016 בנוגע לעבירות חיילים נגד פלסטינים והטיפול בהן הסתיים, נסגרו ללא פתיחה בחקירה פלילית. רק 6.1% מהתלונות שהגיעו לידי הפרקליטות הצבאית בנוגע לעבירות חיילים נגד פלסטינים ב-2016 הובילו להגשת כתבי אישום".

תחשבו כמה נבזיות ואיזו מידה של ציניות צריך כדי לדעת, תוך כדי שמקלידים את התגובה הנתעבת הזו, שהיא שקר מוחלט. האם החייל/ת שהקלידו את המילים האלה, שנמסרו לאולפן שישי, צחקו בעודם עושים זאת? בנו על כך שאיש לא יעמת אותם עם השקר המרושע הזה?

רביעית, האדנותיות. "שטח אש 918 משמש לאימוני צה"ל שנים ארוכות". כלומר עצם העובדה שהצבא הכובש החליט להפוך מרחב מחיה של הנכבשים לשטח אש היא, מבחינתם, ההצדקה עצמה. מה אפשר לומר על זה? מה אפשר לומר על צבא שמחריב אוהלי מגורים של המרודים שבתושבי המרחב, את מקורות המים שלהם, את שבילי הגישה שלהם כי הוא החליט שהאדמות שלהם הם שטח אימונים שלו? מה אפשר לומר על זה?

חמישית, ההסתמכות על הבורות המיליטריסטית של הציבור. "הפלסטינים השוהים בשטח מבצעים בנייה בלתי חוקית, דבר שפוגע משמעותית ביכולת לקיים אימונים צבאיים חיוניים". ראוי להתעכב רגע על הבחירה במילה "שוהים". כאמור, תגובות הצבא הן מלאכת מחשבת של מניפולציה ונכלוליות. הפלסטינים, בתגובה הזו, אינם תושבי המרחב שחיים שם הרבה לפני שהגיע הכיבוש, אינם בעליהם החוקיים של האדמות, אלא "שוהים". מין מילה שכזו. ארעיים, זמניים.

אבל הנכלוליות האמיתית כאן היא ניצול הבורות הציבורית כדי לקבע שני דברים בתודעה: האחד, שהפלסטינים הם עברייני בנייה, והשני, שהם פוגעים בפעילות חיונית של הצבא. הנתונים שמביא מוסקו בכתבה עצמה, על הבלתי אפשריות של קבלת אישורי בנייה (ועצם העובדה שהנכבש צריך את אישורו של הכובש לבנות על אדמתו הרי מעוררת חלחלה), מתפוגגים בשורה הלקונית הזו והציבור שוב מקבל את תמונת העולם שכל כך נוחה לו: הפלסטינים הם עבריינים, הצבא עושה פעילות חיונית, בשביל זה צריך לעשות את מה שצריך לעשות. וזהו.

בדוברות הצבא יודעים שהמילים האלה, "פעילות צבאית חיונית", מהלכות קסם על הציבור הישראלי היהודי. אחריהן, סביר שאיש לא ימשיך לשאול שאלות.

מה מאפשר את השקרים האלה, החוזרים ונשנים, של הצבא? מה מאפשר לו לשקר בבוטות שקופה כל כך, אגבית, כמעט אדישה? בראש ובראשונה העובדה שמעט מדי מעמתים אותם עם השקרים שלהם. הנוהג העיתונאי מחייב פניה לבקשת תגובה מהגוף המבוקר בכתבה, אבל אם אותו גוף הפך את השקר והמניפולציה לאידיאולוגיה, או שצריך להפסיק לפרסם את תגובותיו, או שצריך להעיר ולהאיר על השקרים שלו. כל פעם מחדש.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf