newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"תירה בו, תפוצץ לו את המוח": המוזיקה שכובשת את הנוער הפלסטיני בישראל

בשנים האחרונות מככבת בחתונות, באירועים ובבחירות לרשויות מקומיות בחברה הערבית מוזיקה פופולרית עם מילים אלימות במיוחד - שמעודדות שימוש בנשק ונותנות כבוד לראשי ארגוני פשע. לעתים זה גם מסתיים במוות. מבקרי התופעה: "אנחנו כחברה שותפים בפשע"

מאת:

גל הפשע והאלימות שגבה כבר 92 קורבנות בחברה הפלסטינית בישראל מאז תחילת השנה מקבל ביטוי גם בחתונות, באירועים חברתיים ובתעמולת הבחירות למועצות המקומיות. כבר לא מדובר רק בשימוש בנשק באירועים האלה – יריות שנורות באוויר כאות לשמחה בחתונות או כאשר מועמד כזה או אחר מנצח, אלא גם בג'ינגלים שחוברו למועמדים ושירי חתונות נוטפי אלימות שמעודדים שימוש וסחר בנשק.

השירים האלה מתנגנים בהרבה אירועי שמחה, וצעירים רוקדים לצליליהם וחוזרים אחרי המילים. חלק מהשירים שייכים לז'אנר שמכונה "דאחיה" (ריקוד בדואי מסורתי, שבו זמר עומד ושר וקבוצת גברים עומדים סביבו ומוחאים כפיים), שבשנים האחרונות חזר לאופנה והפך ללהיט בקרב צעירים, בעיקר בני נוער. קליפים ביוטיוב של שירים מסוג זה רשמו מיליוני צפיות.

תופעת השימוש בנשק בחתונות ערביות אינה חדשה, אך בעבר לא היתה כל כך נפוצה ולא נכחה בכל האזורים. רוב מי שירו בחתונות היו צעירים שהחזיקו בנשק חוקי, כי שירתו בצבא או במשטרה. לרוב היה כלי נשק אחד, ונורו שלוש יריות באוויר כסימן לשמחה. אך בעשור האחרון, עם גל הפשיעה המתגברת והזינוק במספר כלי הנשק בקרב החברה הפלסטינית בישראל, בחלק מהחתונות ניתן למצוא כלי נשק רבים ויותר מצרור יריות אחד.

לפעמים, הדבר גורם לכך שאנשים נורים בטעות ומתים או נפצעים מכדורים תועים במהלך החתונות. במגד אלכרום ביולי 2011 נורה בטעות אמיר נסראללה בן ה-19 במהלך חתונת אחיו ומת מפצעיו. נאדיה אבו ראס, תושבת טייבה בת 55, נורתה למוות במהלך חתונה ב-2015.

בניסיון למגר את תופעת השימוש בנשק בחתונות, הגיש ביולי 2018 השר לביטחון פנים גלעד ארדן הצעת חוק, שלפיה החתן ובעל אולם החתונות ישלמו קנס בסך 200 אלף שקל אם ייעשה שימוש בנשק בחתונה. בנוסף, לפי הצעת החוק מי שיירה בחתונה ייעצר, והעונש על כך יהיה עד חמש שנות מאסר.

בנוסף, כמה ראשי ערים השיקו יוזמות שנועדו למגר את תופעת השימוש בנשק בחתונות, כשבולטת בהן היא היוזמה של ראש עיריית טייבה, שועאע מנסור. מנסור כינס ביולי 2017 ישיבה גדולה של חברי המועצה בשיתוף הציבור, שבה נדון מיגור הירי בחתונות והסכנה הכרוכה בכך.

בין הרעיונות שעלו היתה החרמה של כל חתונה שיש בה שימוש בנשק. ראש העיר הקים ועדה מיוחדת, בראשות חבר המועצה סאמי יסין, שתפקידה לתאם את הפעולות עם המשרד לביטחון פנים; וכן הקים ועדות עממיות של השכונות, שתפקידן לשכנע את התושבים לא להשתמש בנשק, כשכל ראש ועדה אחראי על השכונה שלו. היוזמות האלה הצליחו במידה רבה למגר את התופעה בעיר.

הרצח שהתרחש במגד אלכרום ב-2 באוקטובר השנה, שבו נרצחו שלושה צעירים לאור יום לא רחוק מתחנת המשטרה המקומית ומול עיני תלמידי בתי הספר שבדיוק סיימו את יום הלימודים, זיעזע את החברה הפלסטינית בישראל, והוביל להתקוממות נרחבת נגד תופעת האלימות. יום לאחר הרצח, ב-3 באוקטובר, התקיימה הפגנת ענק במגד אלכרום – הגדולה ביותר שהתקיימה בחברה הפלסטינית מאז ההפגנות נגד תוכנית פרוואר.

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אלכרום, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אלכרום, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

בהמשך נשמעו קריאות לדרכי מאבק שונות מהדרכים המקובלות של שביתות והפגנות. בין השאר, הוצע להחרים את משפחות הרוצחים, להחרים חתונות שיש בהן שימוש בנשק, וכן להחרים חנויות של משפחות פשע, פושעים וסוחרי נשק.

את הקריאות האלה השמיעו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת וחברי ועדת המעקב. והן התחילו עוד קודם: שבוע לפני הרצח במגד אלכרום אימצה המועצה האסלאמית של הפלסטינים בישראל, שבראשה עומד השייח משהור פואז – איש דת מאום אל-פחם הידוע בעמדותיו השמרניות ושהתבטא בעבר נגד אירועים עם קהל מעורב – פסק הלכה (פתווה), שנשען על נאום שנשא השייח בעבר שקרא לחרם על סוחרי נשק, על מי שנושא נשק ועל חתונות שיש בהן שימוש בנשק. פסק ההלכה קורא לדרשנים במסגדים לשאת דברים ברוח הזאת בדרשות יום שישי. לדברי השייח פואז, בעקבות פסק ההלכה הזה הוא קיבל איומים על חייו.

"במקום שתתפתח, הדאחיה הידרדרה"

כמו הירי בחתונות, גם התופעה של שירים על נשק היו תמיד חלק מהפולקלור הפלסטיני. אך לאורך ההיסטוריה משמעותם היתה בעיקר אקט של התנגדות לכיבוש, שמירה על האדמה ומאבק נגד הכובש. תופעה זאת כללה גם תמונות רבות של נשים עם נשק, כמו לילא ח'אלד ואחרות.

השירים הפופולריים היום הם שונים במהות – הם עוסקים בעידוד השימוש בנשק והסחר בו. בנוסף, מה שמאפיין את הדאחיה החדשה הוא היעדר הנשים מהריקוד. בנוסף, הדאחיה החדשה מתאפיינת בצעירים שנכנסים לאקסטזה ורוקדים באותן תנועות, מה שמזכיר במידה מסוימת את הריקודים הסופיים.

לפי סהל אלדבסאן, יועץ פולקלור ושחקן תיאטרון מרהט, "בדאחיה תמיד השתתפה אישה – האמא של החתן, המארחת של הבית, שרקדה מול כל הגברים. בלי אישה הדאחיה לא היתה יכולה להתקיים, היא היתה חלק הכרחי. אך מעמד הנשים הידרדר עם השנים, וחזרנו לתקופה של התחלת התיאטרון, שהיה אסור לנשים לשחק אז לקחו גבר והלבישו אותו בבגדי נשים. כך קורה היום, מלבישים גבר בבגדי נשים והוא רוקד. המצב של הבדואים הידרדר, ומעמד הנשים הידרדר עוד יותר. לפי המסורת הישנה של הבדואים, לנשים היה ערך עליון. אם היתה מלחמה בין שני שבטים ונהרגה אישה, היה צריך להרוג מולה ארבעה גברים. הערך של הנשים היה שונה מהיום".

אלדבסאן אומר כי "האלימות ותהילת השימוש בנשק והסחר בו אינם קשורים לתרבות הבדואית ולפולקלור שלה. זה לגמרי חדש. אמנם היו בדאחיה הישנה אזכורים של נשק, אבל ככלי להגנה על הפזורה הבדואית, להגנה על האדמה, על הכבוד, על האורח, או על המאבק בין השבטים. הדאחיה היתה אך ורק כדי להלל את המדבר, את השייח, את האצילות, הנדיבות, אבירות וכדומה. מה שאנחנו רואים עכשיו אינו קשור לתרבות הבדואית".

לדברי מוסא חג'וג', חוקר היסטוריה של הנגב ומומחה לדאחיה, "הדאחיה קיימת לפני האסלאם. היא התחילה במדבר, כקולות של אריות וגמלים על מנת להפחיד את האויבים. לאט לאט הוכנסו לה מילים. בסוף 1998 הדאחיה חזרה לאופנה בעקבות החשיפה הגדולה לתחנות הערביות, ובהמשך ליוטיוב ולאינטרנט, אבל בלי שימוש בכלי נגינה. מה שהתחדש הוא שהכניסו כלי נגינה. לפני שש שנים צמחו המון להקות דאחיה, ואז חלק מהזמרים הצעירים 'אלבדייע' התחילו לשנות את המילים של השירים. חלק מהם תפסו טרמפ על הטרנד החדש של האלימות והפשע, והפכו לכוכבים".

חג'וג' מוסיף כי "במקום שהדאחיה תתפתח היא הידרדרה. יש עמים שלוקחים את הפולקלור שלהם ומחדשים אותו למשהו יותר עכשווי. אצלנו הכניסו מוזיקה ושינו את המילים, וזה הפך לבדיחה רעה. ההידרדרות התחילה ב-2012-2013. היום חלק מזמרי הדאחיה הצעירים מחברים מילים בלי משמעות ומעודדים אלימות. כמו 'משפחה שאין בה עבריין אין מי שישמור עליה'. ויש זמרים שמעבירים מסרים לאנשים דרך השירים, כולל איומים וכדומה, למשל 'אני שייח בן שייח ולא כמוך כלב' (انا شيخ وابن شيخ ومش زيك يا ضيخ)".

מהללים את ראשי ארגוני הפשע

אחד הכוכבים הגדולים של הפלסטינים בישראל כיום הוא מועין אלאעסם, שיש מי שמכנים אותו "מלך הדאחיה". יש לו מיליוני מעריצים בארץ ובעולם הערבי, והוא נחשב למי שחולל מהפכה בדאחיה. קודם לכן, רוב הזמרים חזרו על המילים של הדאחיה הישנה, אך אלאעסם כתב מילים בעצמו.

אחד מהשירים שפירסמו את אלאעסם הוא השיר M16, שיש בו שימוש בנשק. לצלילי שיריו רוקדים צעירים כשכלי נשק בידיהם, והוא עצמו הופיע בגדה המערבית כשבידו הימנית מיקרופון ובשמאלית אקדח. הוא מוזמן לכל מקום, ונחשב לזמר מספר אחד בארץ בחתונות, פסטיבלים, אירועים משפחתיים וכיוצא בזאת. בפסטיבל באוויר הפתוח שהתקיים בנצרת בקיץ הוא הופיע באצטדיון ענק וכל הכרטיסים נחטפו. הוא הוזמן גם לטקס סיום השנה של אוניברסיטת אלקודס.

השיר M16 נפתח במילים: "ברגע שיורים ב-M16 הלב שלך ירעד מפחד; ילד תירה בו, תירה ותפוצץ לו את המוח; תנקז את הדם שלו בקנקן הקפה הגדול; תמקם את הנשק על הכתף שלך והירייה תפגע במטרה; בבוקר תשתה את דם הנרצח; היריות יהפכו את הלילה ליום ויאירו את החשכה; היריות יורידו את הגברים אחד אחד". ההמשך אלים לא פחות.

שיר נוסף של אלאעסם עוסק בחשיש, והקפיץ אותו עוד מדרגת פופולריות. הוא הפך מהר מאוד לדמות לחיקוי אצל צעירים, וזמרי דאחיה צעירים מהצפון אימצו את שני השירים האלה ושרים אותם בחתונות.

בחלק משירי הדאחיה, הזמרים מתגאים בשיתוף פעולה עם השלטון. שיר אחד כזה הוא סוג של תחרות ודיאלוג בין כמה זמרי דאחיה. אחד אומר: "אתה מאיים בלזרוק טילים?" השני עונה "מי שיזרוק טילים אעיף אותו לירח", והשלישי מחזיר: "אחי יש לי קטיושה שתתלוש אתכם מהשורשים שלכם". הראשון: "אלה ימים טובים, יש לי מחסן של נשק". השני: "אתה סתם מאיים יש לך אקדח". השלישי: "אני רוצה למסור לכם מידע, הכדורים שלנו, קיבלנו אותם מהמדינה". הראשון: "אני רוצה למסור לכם מידע, אנחנו מכרנו את הנשק למדינה". השני: "אני רוצה למלא את המחסנית בכדורים, האקדח שלי בכיס". והשלישי: "תנוחו שניכם, לנו יש מפעל שמייצר נשק".

גם המועמדים בבחירות למועצות המקומיות הבינו את כוחה של הדאחיה, והם מזמינים זמרי דאחיה מוכרים ומבקשים מהם לכתוב עבורם ג'ינגלים לבחירות. כאשר חלקם זוכים, הם מזמינים לחגיגות הניצחון שלהם זמרי דאחיה ומשוררים עממיים ועושים מסיבות ענק שנשים לא משתתפות בהן.

תחייתה של הדאחיה לא פסחה גם על ארגוני הפשע, ולראשיהם ולאנשים החזקים בהם חוברו שירי דאחיה שמהללים אותם. למשל, השיר שחובר לאלגואריש, וכולל את המילים: "אנחנו גברים, גברים. אנחנו נהרוס את ההר הגבוה. מי שינסה לעשות עלינו גבר שיכין את הקבר שלו. מי שינסה לעשות עליהם גבר נכין לו קבר". גם העבריין איימן קראג'ה שמרצה כיום שש שנות מאסר, נחשב לגיבור לאומי והיוטיוב מלא בקליפים שלו עם שירי דאחיה.

לדברי עו"ד חמודי מסרי, המתמחה בדין הפלילי, "הרבה אנשים מתגאים היום שהם מזמינים ראשי ארגוני פשע לחתונות שלהם ושל הילדים שלהם, ומבקשים מהזמר לתת כבוד לאותו ראש ארגון ולברך אותו מול הקהל. הגענו לתחתית של התחתית".

אלדבסאן מוסיף: "אצלנו בחברה הבדואית היינו מקיאים את הפושעים והעבריינים, לא היינו נותנים להם להשתתף בדאחיה. אבל הדאחיה הידרדרה כמו החברה שלנו. המטרה שלה בעבר היתה איחוד שורות, היום היא להפריד בין אנשים.

"אף פעם הדאחיה לא עודדה אלימות, אפילו כשבדואים נלחמו זה בזה עם סייף, אחד היה מכה את השני בצד השני של הסייף כדי לא להרוג אותו. היום הדאחיה מעודדת אלימות. כמובן שלא מדובר כל הזמרים וכל שירי הדאחיה, חלקם שמרו על מוסריות. אבל אנחנו כחברה שותפים בפשע. אם לא היינו מתייחסים לסוחרי הנשק ולסוחרי הסמים כמו גיבורי על שנלחמים בישראל, ואם לא היתה לנו הערצה לנשק ולשימוש בנשק, לא היו שירים כאלה".

ההנהגה הפלסטינית בישראל נחלשה מאוד בשנים האחרונות, ולצד זה התגברה התחושה שאין על מי לסמוך. ארגוני הפשע מאיימים גם על חייהם של ראשי ערים וחברי מועצות מקומיות. המשטרה לא מתפקדת, והמדינה רק מדכאת ומפלה לרעה את תושביה הערבים. נראה כי תחושת היתמות הזאת גרמה לאנשים בחברה הפלסטינית בישראל לחפש "גיבור" או דמות חזקה להישען עליה – ומי שנשאר בשטח הם ארגוני הפשע ומחזיקי הנשק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf