גלגולה של פרוטה: בין בן-גוריון למנסור עבאס

המחנה היהודי הליברלי ממשיך לראות במנסור עבאס שותף נוח, לא מאיים. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן באסיפת בחירות בנתניה, 27 באוגוסט 2026 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

ב-6 באפריל 1944 פרסם המחנך והאינטלקטואל הירושלמי ח'ליל אל-סכאכיני מאמר נוקב בעיתון "פלסטין". המאמר, שנשא את הכותרת "ההבנה ההדדית", נכתב בתגובה להצהרתו של דוד בן-גוריון כי "אין יהודי אחד בעולם שאינו רוצה בהבנה עם האומה הערבית". סכאכיני, שראה בהצהרה הצעה לשותפות, בחן אותה בעין ביקורתית ומפוכחת.

>> כולנו פרגמטים. לא זה הוויכוח עם מנסור עבאס ורע"מ

את תגובתו המחיש סכאכיני בסיפור על כומר שהציע מטבע של פרוטה לתלמיד שיצליח לענות על השאלה: "מיהו האיש שצריך לאהוב אותו אהבה מלאה?". כל הילדים ענו "אבא", "אמא", "אח" או "אחות", ונכשלו במבחן. הילד האחרון, בעורמה מושחזת, השיב את התשובה שהכומר ביקש לשמוע: "אני אוהב את ישו". הכומר המרוצה העניק לו את המטבע ושאל לשמו. הילד ענה: "מרדכי".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

סכאכיני כתב כי היהודים דומים לאותו כומר: "הם שואלים, אבל רוצים שהתשובה תהיה לפי מה שמתאים לרצונם, לא לפי מה שהשכל מקבל, ולא לפי מה שהצדק מאשר, או לפחות לפי מה שאפשר להגיע אליו". לדבריו, היהודים רוצים שהתשובה תהיה: "פלסטין היא ארצכם. הגיע הזמן שתשובו אליה אחרי היעדרותכם הארוכה. בזמן היעדרותכם לא היינו אלא שומרי שדות. קחו אותה כפי שקיבלנו אותה מכם".

הממסד הציוני, כפי שהשתקף בדברי בן-גוריון, הציע "הבנה" ו"שותפות", אך לפי סכאכיני היתה זו שותפות חד-צדדית. התשובה הוגדרה מראש: על הצד הערבי היה לוותר על הנרטיב שלו, להתאים את עצמו למה שהרוב היהודי מסוגל לעכל, ורק אז לזכות במטבע.

80 שנה לאחר מכן, שאלת השותפות הערבית-יהודית עולה שוב. נכון, היא נדחקה לפינה, ורק הכוחות הדמוקרטיים בשמאל עוד עוסקים בה. אבל עצם הדיון באופי השותפות, בעקרונות שבבסיסה ובהסכמות הנדרשות לקיומה עשוי להרחיב את המעגל המצומצם שעוסק בה כיום ולדחוף אותה למרכז הבמה הפוליטית.

לא היינו אלא שומרי שדות. ח'ליל סכאכיני (צילום: ויקימדיה)

לצד המאבק המשותף והדחוף נגד הפשיזם הגואה בישראל, מתחולל היום בחברה הערבית מאבק פנימי נוקב בין שני זרמים פוליטיים מרכזיים: רע"מ מצד אחד, ושלוש המפלגות שהצטרפו לרשימה המשותפת מצד שני. בעיניי מדובר בשתי תפיסות קוטביות, המציעות מענה שונה לחלוטין לדילמת "המטבע של הכומר". הדילמה אינה נוגעת רק לשאלה הטקטית של כניסה לקואליציה, אלא גם למחיר הזהותי והפוליטי שכל זרם מוכן לשלם.

לכל אחת משתי התפיסות הללו יש רציונל פנימי מוצק, הצדקות עמוקות ונימוקים כבדי משקל. שתיהן באות על רקע האיום הקיומי המרחף כיום מעל החברה הפלסטינית בישראל, ושתיהן מציעות דרך להתמודד איתו.

הרציונל שרע"מ מייצגת נשען על פרגמטיזם אזרחי-קיומי. מתוך הכרה בתהליכי הרדיקליזציה שעובר הציבור היהודי בשנים האחרונות ובהקצנה הגזענית בשיח, הגיעה רע"מ למסקנה כי עליה לשנות את השיח הפוליטי שלה כדי להשפיע על הציבור הישראלי-ציוני. זהו שינוי מחשבתי ורטורי. ברע"מ מתארים אותו כמעבר משיח המחאה – שבו שקעו הזרמים הפוליטיים הערביים לאורך שנים, כולל הזרם האסלאמי שרע"מ צמחה ממנו – לשיח של השפעה.

שאלות הזהות הלאומית, הקולקטיבית והאזרחית עומדות במרכז המגעים הפוליטיים והעסקאות בין הציבור היהודי לציבור הפלסטיני בישראל. עבור רע"מ, העסקה הפוליטית עם הציבור היהודי קלה יותר לעיכול, מכיוון שהמרכיב הזהותי המרכזי שלה הוא הליבה הדתית-שמרנית. ההשתלבות במדינה אינה מאיימת על הליבה הזו: האזרח הערבי-מוסלמי אינו נדרש לוותר על אמונתו, על מצוות דתו או על אופיו הקהילתי כדי לקבל תקציבים ותוכניות למיגור הפשיעה.

מבחינת רע"מ, צמצום שיח הזכויות הלאומיות וההימנעות מאתגור אופייה של ישראל כמדינה יהודית הם מחיר מינורי יחסית, שכן הם אינם פוגעים בליבת הזהות הדתית של מצביעיה. רע"מ מוכנה "לספק לכומר" את התשובה שהוא מבקש במישור הלאומי, מתוך תפיסה שהרווח שנציגיה יכולים להשיג במישור האזרחי והיכולת לשמר את הזהות הדתית-קהילתית מצדיקים זאת.

מנגד, תפיסת המשותפת רואה באזרחות ובזהות הלאומית מכלול אחד שאינו ניתן להפרדה. תפיסה זו גורסת כי זכויות אזרחיות ללא שוויון קולקטיבי-לאומי הן אשליה, וכי האפליה האזרחית היא תולדה ישירה של הדיכוי והאפליה הלאומית. עבור חד"ש, הכוח הדומיננטי במשותפת, שותפות במתכונת של רע"מ נתפסת כסכנה קיומית לזהות הלאומית של המיעוט הפלסטיני בישראל.

בהיעדר מימוש של זכות ההגדרה העצמית לפלסטינים, הזהות הלאומית נאלצת גם כך לתמרן בתוך מציאות מורכבת של אזרחות ישראלית. עבור המחנה הלאומי-דמוקרטי הערבי שהמשותפת מייצגת, ויתור על שאריות הזהות הלאומית תמורת סיוע חומרי פירושו ויתור על  הזהות עצמה. השותפות שמציע מחנה זה מבוססת על עקרונות של מאבק ערבי-יהודי משותף לשינוי מבני של המדינה: סיום הכיבוש וביטול האפליה המבנית. תומכי הגישה מסרבים לשחק את תפקיד "מרדכי" במשל של סכאכיני: מבחינתם, פוליטיקה של "תקציבים תמורת נאמנות" היא כניעה לעסקה לא הוגנת, ולא שותפות מהותית.

מציגים גישה הפוכה. יו"ר חד"ש יוסף ג'בארין ויו"ר תע"ל אחמד טיבי, מאי 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בנקודה זו נכנס לתמונה המחנה הליברלי-דמוקרטי היהודי. בשנים האחרונות כוחות במחנה הזה מחבקים בחום את מנסור עבאס ואת המודל של רע"מ. על פניו, החיבוק הזה מובן מאליו: רע"מ מציעה שותף ערבי "נוח", שאינו מעלה את השאלה הלאומית, אינו מאתגר את הציונות וממקד את דרישותיו בתחום האזרחי-תקציבי בלבד. שותף כזה אינו דורש מהמחנה הליברלי היהודי לקיים חשבון נפש עמוק לגבי אופייה המפלה של המדינה ולגבי תפקידו בהנעת שינוי.

אולם חיבוק זה טומן בחובו מלכוד מסוכן לטווח הרחוק. בכך שהוא מציג את המודל של רע"מ כמודל הבלעדי לשותפות "ראויה", המחנה הליברלי היהודי מפקיר ומחליש את השותף הטבעי ביותר שלו במאבק בפשיזם ובגזענות ולמען הדמוקרטיה – הגוש הערבי הדמוקרטי שמגדיר את עצמו כדמוקרטי ויותר קרוב לערכים הליברליים.. העדפת שותף שמרני-דתי על פני שותף דמוקרטי-לאומי וליברלי, מתוך נוחות פוליטית רגעית וחשש מפני הרוב הלאומני בחברה היהודית, פוגעת בסיכוי לבנות ברית ארוכת טווח המבוססת על ערכים דמוקרטיים, שוויון אזרחי אמיתי וזכויות אדם. זאת ועוד, גישת רע"מ התפתחה דווקא מתוך חיזור אחר הימין, ולא מתוך ברית עם המחנה הדמוקרטי-ליברלי.

כאשר חלקים גדולים מהציבור הישראלי, ובהם כוחות דמוקרטיים-ליברליים, דורשים מהפוליטיקה הערבית להתפרק מזהותה הלאומית כדי להתקבל כשותפה, הם מחזירים אותנו אל המשל של סכאכיני מ-1944. הם מבהירים כי השותפות המוצעת אינה שותפות בין אזרחים שווים המעצבים יחד את עתיד המדינה, אלא שותפות פטרונית, שבה הרוב קובע מהי התשובה ה"נכונה" ומתגמל את מי שמוכן לדקלם אותה.

סכאכיני חתם את מאמרו ב-1944 בסרקזם המכוון לבן-גוריון: "בני דודינו! בני דודינו! אנו האורחים ואתם בעלי הבית. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים. הזמן זמנכם, והעולם כולו נתון לפקודתכם. התפנקו ככל שתרצו להתפנק, כי לא יהיה אלא מה שליבכם חפץ – שהרי אתם עַם האלוהים הנבחר. ובכן, בן-גוריון, הנה התשובה. עכשיו הבא את הפרוטה".

80 שנה מאוחר יותר, הפרוטה הזו, בין שהיא מגיעה בדמות תקציבי תשתיות מותנים ובין שבדמות לגיטימציה פוליטית זמנית, עדיין ניתנת באותם תנאים בדיוק.

מול הכוחות היהודיים שטוענים שהם דוגלים בערכי הדמוקרטיה הליברלית, השאלה המהותית ביותר היא: האם הם רוצים להמשיך לחלק פרוטות רק למי שמוכן לשחק את תפקיד "מרדכי" ולדקלם את הטקסט הנוח, או שהם מסוגלים להתעלות מעל הפטרונות והעליונות ההיסטורית?

שותפות אמת לא תצמח מתוך מתן פרסים על התכחשות לזהות. היא תצמח רק כאשר המחנה הדמוקרטי-ליברלי היהודי יבין שהדרך לבלימת הפשיזם ולקידום ערכים של חירות, שוויון ואחווה אינה עוברת בקניית שקט בתקציבים, אלא בנכונות אמיצה לחלוק את המרחב, להכיר בזהות הלאומית של המיעוט הערבי-פלסטיני ולבנות שותפות מהותית המבוססת על צדק, אזרחות שווה והכרה הדדית.

וסים חוסרי הוא משפטן ופעיל פוליטי