בשביל להעביר קולות למחנה שלך, צריך קודם שיהיה לך מחנה

כותב אורח: ארי רמז

כמו בהתניה פבלובית, עם פצייתם של האותות הראשונים לבוא עונת הבחירות, נדרכים להם מיד מאשימי השמאל למיניהם ומכינים את כתב האישום כלפי הציבור הטהרני והצדקני, שאשם בכל ההפסדים בעבר ובאלה העתידים לבוא. מי שרק מעז לבקר את ראש מפלגת העבודה התורן, מואשם מידית בפילוג המחנה ובתככנות שתוביל שוב לעליית הימין לשלטון. והנה, מי שמאשים את הרצוג בכך שתמך במבצע "צוק איתן" כבר נשאל בתקיפות אם היה מעדיף את ליברמן ואת בנט. לדעת השואלים, מי שישתכנע בצדקתם של השמאלנים המבקרים את הרצוג בחלקו בפשעי מלחמה, יצביע למפלגות הימין. זה נשמע פרדוקסלי, אך לחוסר ההגיון הזה דווקא יש שיטה: השמאל תמיד אשם.

אולם מי שעוקב אחרי הפארסה הטראגית של הפוליטיקה הישראלית, יודע כי הסיבות לשלטון המתמשך של הימין ולאבסורד שבו מצביעי האופוזיציה אינם צוהלים למשמע הבשורה על פיזור הכנסת, נובעות מאמת קשה יותר מזו. יש להבחין שהתנאי הבסיסי ביותר להפלת שלטון הימין הוא שמרבית בעלי זכות הבחירה, יצביעו לרשימות שעוברות את אחוז החסימה ואשר מתחייבות לא לשבת בקואליציה שתוביל מפלגת ימין. שום תככנות שמאלנית לא תשנה את העובדה שמרבית הישראלים לא הצביעו בבחירות הקודמות לרשימות כאלה. לכן, אין כל מקום לטרוניות על הצדקנים השמאלנים שמבקרים את בוז'י הרצוג. הם לא מעבירים קולות למפלגות הימין בטענות שלהם על מרחץ הדמים של הקיץ האחרון. ההיפך הוא הנכון.

> בחירות 2015: ניהול הסכסוך מכתיב את החיים הפוליטיים בישראל

בתים הרוסים בעזה, חודשיים אחרי המלחמה (אן פאק / אקטיבסטילס)

בחירות הן בדיוק הזמן לביקורת

במסגרת אותה התנייה פבלובית אנו שומעים שוב את המנטרה "זה לא זמן לביקורת". זו מימרה משומשת מאוד שלצידה נוכל למצוא את הסיומות "יש לנו ממשלה להפיל" או "יש לנו מלחמה לנצח" או "אנו קוברים את מתינו" וכיוב'. אך אין זמן טוב להשמיע ביקורת במדינה שיש בה שני מצבים: מלחמה או בחירות. אם אנו רוצים אי פעם לראות גיבוש של רוב בבית הנבחרים שיהיה בגוש שחוסם עליית שלטון ימין,  הגיעה העת, להשמיע בבירור ביקורת קונסטרוקטיבית שתוביל לכך שהרצוג וחבריו יבדלו עצמם מן הזוועה של הממשלה הקיימת. אשמיע איפוא את הביקורת הזו ואסתכן בכך שהקורא יאמץ מבנט את הדימוי של ירי בנגמ"ש:

1. העברת קולות מהימין לגוש חוסם לממשלה כזו, יכולה להתבצע אך ורק באמצעות הצבת אלטרנטיבה. במקום לריב על שאריות קולות בתוך מפלגות השמאל, צריך להציע לאזרחים דרך אחרת. לא, קמפיין נגטיבי על אי תפקודו של ביבי לא עושה את העבודה.

2. אם הנשיא הימני שלנו מכנה את אזרחי ישראל הפלסטינים "בשר מבשרה של המדינה", אינני רואה כל סיבה שמפלגות המרכז לא יכירו בלגיטימיות שלהם וישאפו לראותם כחלק מקואליציה עתידית. זה גם אומר להפסיק להתייחס למנדט שלהם כמובן מאליו וגם אומר שיש להבין את המחיר הכבד שיש לתמיכה בפגיעה בחפים מפשע מבני עמם.

3. הגיע הזמן להפסיק להתייחס ל"צוק איתן" כ"עוד ארוע". חיילי צה"ל ביצעו טבח המוני ומזעזע, והמלחמה המיותרת הזו הותירה אחריה לא רק הריסות בעזה, אלא גם כאוס פוליטי וקופת אוצר ריקה. מי שרוצה להמשיך להתעלם מהעובדה שהמלחמה הזו היתה מתקפה מתוכננת ומכוונת ולהתייחס לפשע הזה כאל גזירת גורל, שלא יכולנו להימנע ממנה, שלא יתפלא שאדוני המלחמה הזו יחזרו לשלוט.

4. החבירה הסיסטמטית של מפלגות מצב הרוח (שינוי / קדימה / לפיד / לבני / כחלון / ווטאבר) אל מי שמרכיב את הממשלה צריך ללמדכם מספר דברים:

א. חתירה לצדק חברתי שמביאה שינוי אמיתי, היא חתירה לצדק חברתי לכולם ולא לדאוג לעצמך (קוטג'/מילקי/דירות). מי שרוצה לקחת את הכוח מבעלי ההון צריך לשאוף לקדם את הציבור המוחלש.

ב. שנאת החרדים לא רק שהיא פגומה מבחינה ערכית אלא גם שהיא אינה מועילה פוליטית. מי שרוצה לקחת את השלטון ולהחזירו אל העם, שיתחיל לחשוב איך ליצור קואליציה שתשתף חרדים וערבים.

נכון לעכשיו עושה רושם שאנחנו בדרך המובטחת אל עתיד דומה להווה הנוכחי או הרבה יותר גרוע ממנו. אך כמובן שיש כבר מי שמצביע על הקבוצה הפוליטית הכי קטנה בישראל כאשמה בכך, וזאת במקום לקחת אחריות. צריך להכיר בסיבות האמיתיות שהובילו אותנו לכאן. כמו במערכון של מתי כספי, בו הוא מגלם מאמן של קבוצת כדורסל שבראיון עמו לאחר משחק הוא מנתח באריכות את המעלות של קבוצתו ואת כל שעשו על מנת לנצח. לבסוף המראיין שואל אותו "אז למה הפסדתם היום?" והוא משיב: "כי הם שיחקו חרא".

ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון מחיפה.

> מי החרדים שלא יצביעו לפי צו המגזר?