בורות באדמה וצלקות בנפש: עובדי הדחק המזרחים שנטעו את יערות קק"ל

ביום שישי הקרוב, 10 בדצמבר, יוקרן בסינמטק תל אביב בהקרנת בכורה סרטם של בני הזוג רונן זרצקי ויעל קיפר, "ביערות האלו". הסרט, המוקרן במסגרת פסטיבל סולידריות, מספר את סיפורם של המהגרים היהודים מארצות ערב והאסלאם, שהועסקו בעבודות דחק בשנות ה-50 וה-60 בנטיעת יערות קק"ל ברחבי הארץ.

זהו סרט פיוטי, רגיש וכואב, המשלב בין הדוקומנטרי לעלילתי כדי להביא למסך את אחד הפרקים המודחקים והלא מדוברים מראשית ימי המדינה.

לצד ראיונות עם אלה שעבדו בעצמם כפועלות ופועלי דחק ברחבי הארץ ומספרים את סיפורם בגוף ראשון, החלק העלילתי בסרט מתמקד באירועים שהתרחשו במעלות בנובמבר 1961, באמצעות צוות שחקנים הכולל את עמרי דוד, השחקן הפלסטיני היתאם עומרי, לילי סימון איבגי, וכן את הפעיל החברתי ואיש הפנתרים השחורים, ראובן אברג'יל, בהופעה עוצמתית ומרהיבה.

זרצקי, עיתונאי ודוקומנטריסט ותיק שגם כתב את התסריט, מספר שהרעיון לסרט התחיל להתגלגל לפני שנים, אבל נכנס לפסים מעשיים לפני כארבע שנים.

"לפני יותר מעשר שנים עזבנו את תל אביב ועברנו לגליל, והקמנו במעלות-תרשיחא סדנה דוקומנטרית. סיפור עבודות הדחק בכלל, והסיפור הקונקרטי שהתחברתי אליו, נולדו מתוך שיחות עם אנשים במעלות, מתוך ניסיון להכיר את ההיסטוריה של המקום, ומתוך שיחות עם סטודנטים שעברו בסדנאות שלנו.

"למדנו קודם את הבסיס, שבמהלך שנות ה-50 וה-60 במעלות, ולא רק בה, כמובן, יוצאי צפון אפריקה בעיקר, אבל גם יוצאי מדינות ערב ואסלאם אחרות, הופנו עם הגעתם לארץ למה שנקרא 'עבודות דחק', עבודות יזומות.

"כעיתונאי, כיוצר דוקומנטרי וכסתם אדם סקרן, הופתעתי לגלות אחרי תחקיר ראשוני שהדבר הכל כך משמעותי הזה, שהיה חלק גדול מתפיסת העולם האנושית והכלכלית של ישראל בראשית שנותיה, כמעט ולא טופל – לא בתרבות וכמעט גם לא באקדמיה.

"נפגשנו עם עשרות ומאות אנשים שזה הסיפור שלהם ושל ההורים שלהם. אלה שנים שבהן מדינת ישראל מנסה להתמודד עם גלי הגירה עצומים ויוצרת עבודות יזומות בשיתוף פעולה עם קק"ל, שהיא באותן שנים המעסיק הגדול ביותר במשק.

"אנחנו מדברים על עשרות אלפי אנשים לכל אורך הארץ, שאין להם שום פרנסה אחרת וגם לא יכולת לדרוש דמי אבטלה, וקק"ל מפזרת אותם על שטחים שמיועדים להפוך ליערות ואומרת להם: 'קדימה לעבודה'. ולדבר הזה נקבעים כללים, שנקרים 'מכסה', או 'נורמה', של מספר הבורות שיש לחפור ביום. גבר או אישה שמגיעים למקום נדרשים לעבוד בחפירת בורות, שבשלב מאוחר יותר יכניסו לתוכם שתילים וכך ישנו את פני הארץ".

טריילר לסרט "ביערות האלו"

מעבר לצורך להעסיק את המהגרים החדשים ולספק להם פרנסה, זרצקי מדבר על מניע נוסף, עמוק יותר, מאחורי אובססיית הייעור של ישראל באותן שנים:

"רוב האנשים שניהלו את הארץ היו בעלי תפיסת עולם אירופאית. להגיע למזרח התיכון ולראות שטח שהוא איננו מיוער כמו אירופה פשוט לא הסתדר להם, הם רצו נוף יפה יותר בעיניים. הארץ, כמו שהיא, לא מצאה חן בעיניהם. מכאן נולדה כל השטות הזו של 'להפריח את השממה'. איזה מין דבר זה? אפילו בגליל, באזורים מיוערים יחסית, הרסו את הצמחייה המקומית ונטעו במקומה בעיקר עצים שמקורם מצרפת. האורנים שנטעו כאן לא היו מקומיים.

"מבחינה קולנועית וסיפורית, מצאתי מכנה משותף מאוד גדול בין השינוי שנכפה על העולים מצפון אפריקה לבין השינוי שנכפה על האדמה. אותה חפירה, אותה פציעה של הקרקע, אותו רצון לראות משהו אחר מול העיניים, אותו חוסר יכולת לראות את היופי הקיים".

כשבעה עשורים אחרי, זאת חוויה שעדיין נוכחת בחיי האנשים האלה?

"התשובה היא כן. האנשים שחפרו בעצמם הם ברובם אנשים מאוד מבוגרים, אף שבעבודות הדחק האלה עבדו גם נערים וילדים בני 12. זה נוכח בשני אופנים: ראשית, זה המפגש הראשון עם הארץ, וזה נצרב. זה נצרב אצל אנשים כמו שלמה אבוטבול בסרט, שראו את אבא שלהם עולה עם חליפה להר ויורד שבור. זה נצרב מאב לבן, כתחושת חוסר אונים ודלות.

"יותר מזה: גם אם הכוונות הראשוניות של המדינה היו טובות, היא עשתה דבר מאוד קשה – היא לא איפשרה לאנשים להתפרנס מזה. היא קבעה חלקי משרה לפי גודל המשפחה, והרבה פעמים לפי מצב המפרנס המרכזי. זאת היתה עבודה נורא קשה שלאנשים לא היתה ברירה אלא לבצע אותה.

"כמה יהודים שהגיעו מהאזורים האלה היו פלאחים במקור? מעטים מאוד. אני כמעט ולא הכרתי כאלה. לקחת טוריה ליד ולחפור שעות זה דבר מטורף. הקונפליקטים נולדו שם, כי מצד אחד אנשים הלכו לעבוד בעבודה שלא התאימה להם, ומצד שני הם לא הצליחו להתפרנס. הם רצו לעבוד יותר ממה שנתנו להם הרבה פעמים".

"הרבה מעבר לניצול רגעי"

אחת הדמויות המרכזיות בהוויית החיים של פועלי הדחק, כפי שמשתקף גם בסרט, היא דמותו של "מנהל העבודה", שנבחר על ידי המעסיקים מתוך הקהילה עצמה והופקד על ניהול עבודתם. היחסים הטעונים להתפקע בין הפועלים לבין מנהל העבודה, המדברים זה עם זה במרוקאית, הוא אחד הצירים המרכזיים בסרט, עד לשיאו הדרמטי בשחזור ההתקוממות של פועלי הדחק במעלות נגד מנהל העבודה במקום, לאחר שמכסת החפירות היומית הועלתה מ-50 ל-70.

"הפועלים האלה לא ראו בכלל את נציגי הסוכנות או נציגי המדינה האשכנזים", אומר זרצקי. "יש לך בתווך מישהו שאחראי עליך, וזה לפעמים מישהו שעלה איתך באוניה, או שאתה מכיר עוד ממרוקו או מתוניס. זה הפרד ומשול קלאסי. יש אנשים שעד היום לא מוכנים להגות את שמם של מנהלי העבודה האלה".

אני רוצה לשאול אותך על השכבה הנוכחת-נפקדת בסרט: הקונטקסט הפוליטי של פעולת הייעור הזו. הערבים שכבר אינם.

"מבחינתי זה נושא מרכזי בסרט. הסרט מסתיים כשזוהרה (צעירה בת 16 הנמלטת מפני משפחתה שרוצה להשיאה לאיש המבוגר ממנה בשנים רבות, ומגולמת במשחק יוצא דופן על ידי לילי סימון איבגי; א"נ) הולכת בבית ערבי נטוש ומוצאת על הרצפה סימני חיים ומתכרבלת שם.

"בעיניי הסרט מדבר על שלוש שכבות שונות: השכבה החיצונית של הפועלים עצמם וההתמודדות שלהם עם מה שנתפס כפגיעה בזכויות אדם, המתארגנים סביב מנהיג ומתעמתים על הזכויות שלהם.

"בשכבה הפנימית נמצאת זוהרה, כאישה שנלחמת על החופש שלה בתוך החברה שלה, מול קודים תרבותיים פטריארכליים. כשהיא מסתכלת סביב, לא מעניין אותה כמה שעות יעבדו או כמה בורות יחפרו, המאבק שלה לחופש הוא הרבה יותר מהותי. והשכבה השלישית כאילו לא נראית, כי זאת שכבה של אנשים שכבר לא נמצאים שם. זה הכפר הערבי הנטוש שנמצא בירכתיים ונשארו ממנו רק הסממנים הוויזואליים.

"הסרט בכוונה לא מדגיש את זה, אלא מנסה ליצור מעין התעלמות מודעת שנמצאת בחיים שלנו. אבל הוא חוזר לזה באופן אחר, בראיון עם פועל מחברון שהפך לעובד קק"ל אחרי הכיבוש ב-67. אותם אנשים שגורשו ב-48, פתאום אתה מגלה אותם שוב אחרי 67, כעובדים. אותם אלה שעל האדמות שלהם הקימו את היערות האלה, אחרי 67 מתחילים לעבוד עבור קרן קיימת.

"זה הרבה מעבר לניצול רגעי, כשאתה עושה את זה כל כך הרבה שנים זה הופך להרגל. אתה מחפש כוח עבודה זול שלא יכול להשמיע את קולו. הרי אחרי שהעולים מצפון אפריקה החלו להתארגן ולהשמיע את קולם ולדרוש את הזכויות שלהם, העסק הפסיק להשתלם וקק"ל עזבה את מעלות.

"ב-67 נפתח שוק עבודה שלם של אנשים שלא יכולים להשמיע את קולם, חרוצים מאוד, חזקים מאוד, אצל חלקם עבודה חקלאית היא מסורת משפחתית. הם חפרו והמשיכו את עבודת הייעור. גם הם גיבורים אלמונים של הסיפור הזה".

לצורך צילומי הסרט, מספר זרצקי, צוות השחקנים, ובכללם היתאם עומרי הפלסטיני, למדו במשך כמה חודשים מרוקאית והגיעו לצילומים כשהם מבינים את הטקסט לחלוטין.

"עם השנים, השפה המרוקאית המדוברת השתנתה בארץ מאוד. היא הלכה והתרחקה מהשפה הערבית, ונדרשנו להשתמש בשפה שבה השתמשו העולים ממרוקו עם הגיעם לארץ. לכן היו המון התלבטויות ודיונים בין האנשים שעסקו בתרגום לגבי איך היו אומרים את זה אז, לא עכשיו".

מי ששימש על הסט גם כיועץ לענייני השפה המרוקאית הוא ראובן אברג'יל, ששיבוצו בסרט הוא לא פחות מהברקה ליהוקית. בהופעה מצמררת, אברג'יל משמש בעצם נוכחותו כמעין חולייה מקשרת בין החלק התיעודי לחלק העלילתי של הסרט.

"מי שחשב עליו היה המפיק של הסרט", אומר זרצקי. "עברנו אתו חוויה מטורפת. ראשית כי הוא שיחק בצורה מוכשרת ביותר. מרגע שנאמר 'אקשן', הוא חווה את הדבר הזה כאילו הוא קורה עכשיו. הכעס שלו על מנהל העבודה היה כעס אמיתי מאוד, הרצון שלו למרוד היה רצון אמיתי. בסצינה האחרונה בסרט נתנו לו טוריה מקרטון והוא דפק אותה שם בראש של השוטר, הרגשנו שהוא חי את הכל בהווה.

"זאת היתה חגיגה לעבוד אתו. הוא לא בחור צעיר וזה לא היה פשוט לעמוד במדבר שעות, אבל היה מדהים לראות את האנרגיות שלו. חלק גדול מהטקסט זה אלתורים שלו. הוא פתאום החל לדבר במרוקאית, כשאנחנו לא מבינים כמובן דבר. יש קטע שהוא מנהל שיחה אינטימית עם היתאם, והיתאם מהנהן לו בראש בלי להבין מילה כי ראובן אילתר את הטקסט במקום.

"בסיום הצילומים התכנסנו כולם והודנו לו על כך שלקח חלק בסרט ומחאו לו כפיים, והוא נתן איזה נאום סיום על זכויות אדם, ככה באמצע המדבר, זה היה כל כך מרגש. איש מלא חמלה שרואה צדק בכל דבר, מבעלי חיים ועד אנשים".

הסרט מסתיים במחווה סמלית מרגשת שבה המרואיינים, פועלי הדחק, מחליפים את שמות היערות שנטעו משמות התורמים לשמות אלה שנטעו אותם.

"זה היה מאוד חשוב בעינינו, לתת את הקרדיט הזה. אלה יערות שאנשים מבלים בהם, מטיילים בהם בהמוניהם מצפון הגליל ועד הנגב, אז שיידעו מי נטע אותם, לעזאזל. אלה גיבורים ששילמו מחיר כבד".