ארבעה סרבנים נכנסים לכלא במחאה על הכיבוש והאפרטהייד

ביום ראשון הקרוב, צעירה אחת ושלושה צעירים יתייצבו בבקו"ם ויכריזו שהם מסרבים להתגייס לצבא במחאה על הכיבוש והאפרטהייד. כניסה בו-זמנית לכלא של ארבעה סרבנים היא דבר חריג בעשור האחרון.

אחד מהארבעה, שחר שורץ, כבר ריצה תקופת מאסר של עשרה ימים, שוחרר ויתייצב שוב ביום ראשון. שלושת האחרים – אביתר רובין בן 19 מירושלים, עינת גרליץ, בת 19 מתל אביב, ונוה שבתאי לוין בן 18 מהוד השרון – ייכנסו לכלא לראשונה. הארבעה מלווים על ידי ארגון "מסרבות".

בדרך כלל סרבנים נשפטים בבקו"ם, נשלחים לתקופות מאסר של בין 10 ל-21 יום, ומשהם משתחררים, נקראים להתייצב מחדש. כך סרבנים יכולים לבלות חודשים בכלא במספר תקופות כליאה עוקבות, עד שהצבא מחליט לשחררם. בשנים האחרונות, מדי שנה מספר חד-ספרתי של צעירים נכלאים על סירובם לשרת בצבא.

מאחר שבתי הכלא הצבאיים אוחדו למתחם כליאה אחד, נווה צדק בבית ליד, כל הארבעה ירצו את המאסר באותו המקום. רגע לפני שנכנסו לכלא, נפגשתי עם הארבעה לדבר על ההחלטה לסרב, על התגובות של המשפחה, על הסיכוי לעורר שיח על הכיבוש וגם על החששות מפני תקופת המאסר.

למה בחרתם לסרב? 

עינת גרליץ: "הסרבנות היא תופעה די מושתקת, לקח לי זמן לגלות אותה. הייתי פעילה במחאת הנוער למען האקלים. התחברתי מאוד לנערות פלסטיניות מהמחאה, למדתי מהן על הנרטיב הפלסטיני, מעבר לנרטיב הציוני שעליו גדלתי. זה גרם לי לחקור ולשאול שאלות. הבנתי שאין מצב שאני משרתת בצבא שאחראי למשטר אלים כבר עשרות שנים".

שחר שורץ: "לפני התיכון הייתי במחנה הקיץ 'זרעים של שלום', של ישראלים ופלסטינים. שמעתי מהפלסטינים על החיים שלהם, איך הצבא ממרר להם את החיים. אפשר לראות סרטונים באינטרנט, אבל זה משפיע יותר כשאתה שומע מהפה של נערה בגילי איך הצבא נכנס להם לבית הספר או מנער בגילי שבכל פעם שהוא רוצה לצאת מהעיר שלו, הוא צריך לעבור במחסום תהליך משפיל של שעות. זה מחזק את ההבנה שאי אפשר ככה יותר.

"לא החלטתי לסרב עד החודשים האחרונים, כי חשבתי להתחמק ולעשות תפקיד פחות קרבי, פחות קשור לכיבוש, אבל אז הגעתי למסקנה שאם אני מתגייס לצבא, בכל תפקיד אני עדיין חלק מארגון שמדכא את הפלסטינים כבר עשרות שנים".

נוה שבתאי לוין: "במידה מסוימת גדלתי בצבא. אבא שלי היה קצין בקבע, הוא היה לוקח אותי בסופ"שים לבסיס. גדלתי במציאות הזו. הייתי מחזיק נשק, מסתכל על מכונות ירייה ואוסף תרמילים. מצד שני, אמא היתה נותנת לי קונטרה, זווית יותר שמאלנית.

"גדלתי בשתי המציאויות האלה, עד שהתחלתי לחקור בעצמי. הלכתי להפגנות וראיתי את האפרטהייד במציאות, לא רק בתיאוריה. לא ידעתי שהאופציה של סירוב קיימת. חשבתי שאם אצטרך, אוציא פטור. עד שמישהי שאלה אותי מה יקרה אם לא לו יתנו לי פטור, האם אסרב. אמרתי שעוד לא חשבתי על זה ורשמתי לי בראש לבדוק מה זה.

"ככל שאני רואה את הפעולה של הצבא והמדינה, קודם בבלפור ואחר כך בשייח' ג'ראח, החלטתי שאני לא מוכן לשתוק או לקחת חלק בדיכוי ובאפטרהייד".

אביתר רובין: "החלטתי לסרב כי המטרה הראשית של הצבא היא טיהור אתני של לא-יהודים מישראל, כמו שעושים במסאפר יטא בהכרזה על שטחי אימונים כדי לגרש תושבים. זה משהו שאני לא יכול להסכים איתו. לא אידיאולוגית ולא מוסרית. לכן אני בוחר לא לשרת.

"הייתי אדם שמאוד שקוע בספרים, באינטרנט, ביוטיוב. זה גרם להיות במקומות שמאלניים (ברשת; א"ז). עד כמה שהיו לי ספקות, חשבתי ש(אנחנו) הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שהצבא עושה את הכי טוב שלו. אבל ראיתי יותר ויותר את ההרג, ושאלתי את עצמי למה אני מסכים לגבי להט"ב ולגבי כל דבר אחר (עם שמאלנים בעולם; א"ז), ורק בעניין ישראל יש בינינו אי הסכמה, והבנתי שזה בגלל שגדלתי וחונכתי פה, ושאם הייתי מי שאני בכל מקום אחר בעולם, הייתי מסכים איתם גם בנושא של ישראל".

איך היו התגובות של החברים והמשפחה?

שבתאי לוין: "אני בסביבה שלא מסכימה, אבל תומכת. יש לי הרבה שיחות, חלק נעימות יותר וחלק פחות. מפתיעים חברים ימנים, שאומרים שהם 'נורא מכבדים את זה' ונותנים תמיכה. למשפחה שלי מאוד קשה. אבא שלי ממשפחה שכולה, קשה (לו) שאני מתנגד למדינה ולצבא".

שורץ: "חברים תומכים בהחלטה שלי ללכת עם המצפון שלי. יש אנשים שיותר קשה להם, שחושבים שאני פוגע בערכים בסיסיים. במשפחה אף אחד לא רוצה שהילד או הנכד יילך לכלא. אבל הם יודעים שאני צריך לבחור בעצמי. זו למעשה ההחלטה הראשונה שאני מקבל בתור מבוגר והם מכבדים את זה".

גרליץ: "קיבלתי תגובות מעורבות. מצד אחד יש הערכה להליכה מודעת לכליאה, מצד שני מאשימים אותי באנוכיות, כאילו זו בחירה קלה. אני חושבת שהבחירה שלנו לסרב מביעה אחריות חברתית מאוד גדולה. גם אני וגם אביתר היינו בשנת שירות, דיברו שם הרבה על ביקורת ועל הובלת שינוי. ואז מגיע הגיוס לצבא ושמים את הכל על 'הולד', אומרים שהחיים הפוליטיים מתחילים אחרי הצבא. ההחלטה אם להתגייס או לסרב היא הבחירה הפוליטית הגדולה הראשונה בחיים הבוגרים שלנו".

רובין: "המשפחה הקרובה, ההורים שלי, לא עודדו אותי לא להתגייס, אבל תמיד רצו שאחשוב על החלש והמדוכא. הם מבינים. גם ימנים שאמרתי להם שאני לא מתגייס התנגדו, אבל לא שמעתי מהם ביקורת אישית".

במצב הפוליטי הנוכחי, שבו כללית הנוער רק זז יותר יותר ימינה, אתם חושבים שאפשר להשפיע על צעירים דרך הסירוב לשרת בצבא? 

גרליץ: "החשיבות של הסירוב הוא הרצון לגרום לנוער לשאול שאלות. אסור לקבל שום דבר כמובן מאליו, צריך להסתכל מעבר לסיפור שגדלנו עליו. במאבק למען האקלים המצב היה שונה, הוא הרבה יותר בקונצנזוס. זה אקטיביזם שיש בו משהו מאוד מגשר, כולנו יצורים שחיים על כדור הארץ, שעובר שינויי אקלים. בסרבנות יש אמירה יוצאת דופן, שפחות ופחות נוכחת במרחב הציבורי. לכן היה לי חשוב לעשות אותה בצורה פומבית ולא למצוא דרכים אחרות לצאת מהצבא".

רובין: "כמו שאפשר לחנך שכל הערבים רוצים להשמיד אותנו ואין פרטנר, אפשר גם לחנך לאמת. השינוי יקרה כשצעירים לא ישמעו רק 90% קולות ימניים, ועוד 10% קולות ימניים מאוד, אלא קולות יותר הומניסטיים. לא להתגייס זה המינימום שצריך לעשות. זה להתחיל לכבות את האש. יכול להיות שמה שאני אעשה לא יעשה את ההבדל, אני מקווה שעם השנים מספר הסרבנים יגדל, וזה יוכל לשנות הלך רוח".

שורץ: "הבעיה העיקרית היא שמציגים את הצבא לא בתור משהו ימני, אלא בתור הבסיס הממלכתי, לפני הפוליטיקה. בכל השנים שלי במערכת החינוך לא היתה שנה בלי שבא חייל לכיתה.

"כל אחד מאיתנו שמסרב דוחף את האנשים הקרובים אליו, ואפילו את אלה שלא קרובים, טיפה שמאלה, או לפחות (דוחף) לבדוק את האפשרות הזו. אין לארבעתנו אשליות שנשנה את הדעות של כל הדור שלנו ושנביא לסיום הכיבוש, אבל אני יכול לפחות לפתוח את הראש לאנשים קרובים ומכרים".

העובדה שבשנה האחרונה היתה פה ממשלת "מרכז-שמאל", ולא ימין, השפיעה על השיקולים שלכם לסרב? 

גרליץ: "הרגע נגמר עוד סבב של מלחמה בעזה. אני לא רואה הבדל גדול בין הממשלות הקודמות לבין מה שקורה עכשיו. אלף איש בסכנת פינוי במסאפר יטא. תהליך הסירוב שלי התחיל לפני שהממשלה הזו קמה, ואחרי שהיא התפרקה אני חושבת בדיוק אותו דבר".

רובין: "גם אני קיבלתי את ההחלטה לפני שהממשלה הזו קמה. אבל דווקא הממשלה הזו  מסוכנת יותר. יש תפיסה שבנימין נתניהו ואיתמר בן גביר הם השד הנורא, אבל אותם פשעים קורים תחת יאיר לפיד. לפיד והמרכז מלבינים את הפשעים והופכים את ההתנגדות ליותר קשה".

שורץ: "הממשלה, שהיתה הכי קרובה לשמאל בעשורים האחרונים, היתה ימנית מבחינה כלכלית וביטחונית. זה מראה שהצבעה בבחירות כל כמה חודשים לא תעשה השינוי שנדרש. אם אני רוצה לחולל שינוי, אני חייב לעשות אותו בעצמי".

מה המשקל של הדברים שראיתם בשטח?  

שורץ: "לראות בעיניים זה יותר חזק מלקרוא. לראות את גדר ההפרדה, לראות איך המשטרה מתנהלת בשייח' ג'ראח, איך עוצרים נער פלסטיני שירד לכביש לשנייה בזמן שבצד השני עומדים פעילי ימין ועושים דברים הרבה יותר חמורים, מקללים, מנסים להרביץ, והמשטרה מעלימה עין".

שבתאי לוין: "בשייח' ג'ראח ראיתי את משפחת סאלם בוכה כל שבוע, כי הם לא יודעים אם יתנו להם להמשיך לגור בבית שלהם. דיברתי עם משפחה סאלחייה, שהרסו להם את הבית, ומצד שני ראיתי את המתנחלים תמיד מפגינים ממול, מאיימים עליי ועל אחרים.

"רוב תהליך ההבנה שלי על המציאות הגיע מהאינטרנט, אבל יש משהו בלראות ולשמוע. זה פוחת את הלב, נותן חיבור שקשה להשיג באינטרנט. הייתי גם במסאפר יטא. ראיתי עד כמה לצבא ולמשטרה לא אכפת שמתנחלים ממאחזים זורקים אבנים על רועי צאן".

נוסף להתנגדות לכיבוש, יש סיבות נוספות לסירוב שלכם? 

שורץ: "הפשעים שהצבא מבצע זה הדבר העיקרי. עניין נוסף הוא שזה (השירות בצבא; א"ז) הפך את החברה למאוד מיליטריסטית. כל המבוגרים היו בצבא, וזה מאוד משפיע על ההתנהלות של החברה".

גרליץ: "אחד הדברים שהובילו אותי לסרב זו פרספקטיבה קווירית. הזהות הלהט"בית מאפשרת להסתכל מנקודת מבט שונה, לא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. קיבלתי הצעות לתפקידים ברדיו, בחינוך, דברים נחשבים. אבל אין שום הבדל בין מש"קית חינוך, פקידה במשרד או חיילת קרבית. הכל חלק מאותה מערכת".

שבתאי לוין: "ההחלטה לסרב באה מתוך תהליך רדיקליזציה אישי שלי, אבל היום אני יכול לומר שהזווית שלי היא קומוניסטית. אני מתנגד להפרדה מעמדית בין יהודים לפלסטינים. אני רואה איך בעלי הכוח ובעלי ההון מרוויחים מפשעי המלחמה ומהסבל ומהמוות שהפלסטינים חווים, אבל גם אנחנו חווים אותו".

רובין: "זה חלק ממשהו יותר גדול. כל החיים מלמדים אותנו על לאומיות, וכמה היא מסוכנת, אבל כשזה מגיע לישראל, יש עם נבחר. לא הכרתי פלסטינים אישית, קראתי ספרי היסטוריה, וראיתי שאפילו משה דיין אמר שאין יישוב אחד יהודי שלא היה בו קודם לכן יישוב ערבי. אני מתנגד להפרדה הגזעית".

מבין הארבעה, רק עינת ניגשה לוועדת המצפון הצבאית, אבל לא קיבלה ממנה פטור. זה לא מפתיע, שכן בוועדה יושב רק נציג אזרחי אחד, וסרבנים שמדברים על הכיבוש נחשבים ל"סרבנים פוליטיים", ולכן לא מקבלים פטור. שלושת הצעירים ניתקו קשר עם הצבא אחרי שקיבלו צו ראשון, ולא טרחו לגשת לוועדה.

"הבעיה העיקרית שלי היא עם מה שהצבא עושה בשטחים ובעזה", אומר שחר, "אבל כשאומרים דברים כאלה בוועדת המצפון, הם קוראים לזה סירוב סלקטיבי ולא נותנים פטור. הרגשתי שאם לא אגיד את זה, אעשה עוול עם עצמי".

יש לכם חששות או תוכניות לזמן שתהיו בכלא?

גרליץ: "יצא לדבר עם שחר פרץ, סרבנית מהשנה שעברה. מאוד מפחיד שהחופש שלי יילקח ממני, אבל אני מאמינה בהחלטה, ואם זה המחיר שצריך לשלם, אלך עם זה עד הסוף".

שורץ: "כל מי שמתנגד לפגיעה בזכויות אדם, הצבא פוגע בזכויות האדם שלו. כל מה שאעבור זה יותר קטן ממה שהפלסטינים יעברו כל חייהם. שווה לאבד חירות באופן זמני כדי לא להיות חלק מפגיעה יותר חמורה בזכויות אדם".

שבתאי לוין: "החלטתי לסרב בתחילת י"א. היה לי הרבה זמן להתבשל עם זה. אחרי הרבה לחץ ופחד ושיחות עם מסרבות, במקום מסוים אני כבר מחכה לזה".

רובין: "אני לא כל כך חושש מהכלא. מה ההבדל בין לקרוא ספרים בבידוד בקורונה או בתא בכלא".