אנחנו גוועים מרעב

"כל בוקר אנחנו מתעוררים וחושבים על דבר אחד בלבד: איך למצוא משהו לאכול". פלסטינים מנסים להשיג ארוחה חמה שמכינים מתנדבים, בח'אן יונס, ב-20 ביוני 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אני כל כך רעבה.

למילים האלה אף פעם לא היתה את המשמעות שיש להן כיום. יש בהן סוג של השפלה שאני לא יכולה לתאר באופן מלא. כל רגע, אני מוצאת את עצמי מייחלת: אילו זה רק היה סיוט. אילו רק הייתי יכולה להתעורר וזה היה נגמר כבר.

מאז מאי האחרון, אחרי שנאלצתי לברוח מביתי ולמצוא מקלט אצל קרובי משפחה במחנה הפליטים ח'אן יונס, שמעתי אנשים רבים סביבי אומרים את המילים האלה. הרעב מרגיש כמו התקפה על הכבוד העצמי שלנו, סתירה ערכית אכזרית בעולם שמתגאה בקדמה וחדשנות.

כל בוקר אנחנו מתעוררים וחושבים על דבר אחד בלבד: איך למצוא משהו לאכול. מחשבותיי נודדות מיד לאימנו החולה, שעברה ניתוח בעמוד השדרה לפני שבועיים ועכשיו זקוקה לתזונה כדי להתאושש. אין לנו מה לתת לה.

והאחיינים הקטנים שלי – ריתאל, בת 6, ואדם, בן 4 – שמבקשים לחם כל הזמן. ואנחנו, המבוגרים, מנסים להתגבר על הרעב שלנו כדי לשמור כמה שיותר פירורים לילדים ולקשישים.

מאז שישראל כפתה מצור מלא על עזה בתחילת מרץ (שהוקל במעט בסוף מאי), לא טעמנו טעמם של בשר, ביצים או דגים. למעשה, נאלצנו לחיות בלי כמעט 80% מהמזון שנהגנו לאכול. הגוף שלנו מתפרק. אנחנו מרגישים חלשים כל הזמן, לא מרוכזים ולא יציבים. אנחנו מתעצבנים בקלות, אבל רוב הזמן אנחנו פשוט שותקים. דיבור גוזל יותר מדי אנרגיה.

>> הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית

אנחנו מנסים לקנות את כל מה שזמין בשווקים, אבל המחירים הופכים בלתי אפשריים. קילו עגבניות עולה עכשיו 90 שקל. מלפפונים עולים 70 שקל לקילו. קילו קמח עולה 150 שקל. המספרים האלה מקוממים ואכזריים.

אנחנו שורדים על ארוחה אחת ביום, לרוב רק לחם, שעשוי מכל קמח שאנחנו מצליחים למצוא. אם יש לנו מזל, ארוחת הצהריים כוללת קצת אורז, אבל גם זה לא משביע אותנו. אנחנו מנסים לשים קצת אוכל בצד בשביל אימא שלי, אולי קצת ירקות, אבל זה אף פעם לא מספיק. רוב הזמן היא חלשה מכדי לעמוד, תשושה אפילו מכדי להתפלל.

אנחנו כבר כמעט לא עוזבים את הבית, מחשש שהרגליים שלנו לא יחזיקו אותנו. זה כבר קרה לאחותי, כשיצאה לרחוב כדי לחפש משהו, כל דבר, כדי להאכיל את ילדיה, היא התמוטטה פתאום ונפלה על הקרקע. לגוף שלה לא היה מספיק כוח כדי לעמוד זקוף.

התחלנו להבין את עומק משבר הרעב כשהאופה אבו חוסיין, שמוכר לכולם במחנה, התחיל לצמצם את פעילותו. הוא נהג לאפות לעשרות משפחות ביום, כולל שלנו, שאין להן יותר גז לבישול או חשמל כדי לאפות בעצמן. מהבוקר עד הלילה, התנורים המוסקים בעצים שלו פעלו.

אבל לאחרונה הוא נאלץ לעבוד פחות ופחות ימים בשבוע. אחותי היתה חוזרת הביתה ואומרת: "אבו חוסיין סגור. אולי הוא יעבוד מחר". ועכשיו, הניסיון להשיג מספיק בצק וקמח הפך לסבל בפני עצמו.

סכנת חיים

במחנה הבנתי את האכזריות האמיתית של הג'נוסייד הזה: המחנק, צפיפות היתר, מסות הפליטים שגורשו מביתם, והסיפורים הבלתי נגמרים על הרעב.

אני שוהה כיום בביתה של דודתי, שקיבלה אותנו אחרי שגורשנו ונותנת לנו מחסה בחודשיים האחרונים. כמו כמעט בכל מבנה אחר במחנה, ביתה נהרס ברובו בהתקפות הישראליות. האחים של דודתי עבדו מסביב לשעון כדי לתקן את כל מה שניתן, והצליחו להפוך חדר אחד לראוי למגורים.

הבית מלא בנכדים, לכל אחד מאבק משלו ברעב. בן דודי הגדול ביותר, מחמוד, הוא אב לארבעה מהם. הוא עצמו איבד כמעט 40 ק"ג ממשקלו בחודשים האחרונים. ניתן לראות היטב את סימני תת התזונה על פניו החיוורים וגופו הכחוש.

כל יום לפני הזריחה, מחמוד יוצא למרכזי חלוקת הסיוע שמתפעלים אמריקאים, ומסכן את חייו כדי להביא מעט מזון ילידיו הגוועים. מאז שהגעתי לגור איתם, הוא מספר לי את אותם סיפורים מזעזעים, יום אחרי יום.

"היום זחלתי על ארבע דרך המון של אלפי אנשים", הוא אמר לאחרונה, והראה לי שקית של שאריות מזון שהצליח להשיג. "הייתי צריך לאסוף את כל מה שנפל על הרצפה – עדשים, אורז, חומוס, פסטה, אפילו מלח. העצמות שלי כואבות כי דרכו עליי, אבל אני חייב לעשות את זה בשביל הילדים. אני לא יכול לסבול את קולות הרעב שלהם".

סיפורים מזעזעים. פלסטיני פצוע עם סיוע הומניטרי בעיר עזה, ב-26 ביוני 2025 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)

באחד הימים, מחמוד חזר בלי כלום. פניו היו נטולי צבע, והוא נראה כאילו שהוא עומד לקרוס. הוא אמר לי שהצבא פתח באש בלי אזהרה. "דם של בחור צעיר שעמד לידי ניתז על הבגדים שלי", הוא אמר. "לרגע חשבתי שנפגעתי מהירי. קפאתי – הייתי בטוח שהכדור נמצא בגוף שלי".

הצעיר נפל על הקרקע ממש מולו, אבל מחמוד לא יכול היה לעצור כדי לעזור לו. "רצתי יותר משישה קילומטרים בלי להסתכל אחורה. הילדים שלי רעבים ומחכים לי שאביא להם אוכל", הוא אמר בקול שבור, "אבל הם לא ישמחו אם אחזור הביתה מת".

בן דוד אחר שלי, ח'אדר, הוא בן 28. יש לו פעוטה בת שנתיים, ואשתו בהריון. הוא חושש כל הזמן לגורלו של העובר, שאמור להיוולד עוד חודשיים. אשתו לא אוכלת כמו שצריך, וכל יום הוא יושב בשקט ומוטרד מאותן שאלות: האם הרעב יפגע באשתי? האם הילד יוולד בריא או חולה?

בתו הקטנה, שָאם, בוכה כל היום מרעב. היא מתחננת ללחם – כל דבר חוץ ממנות האורז, העדשים והשעועית שמזיקות לקיבתה וגרמו לה לחולי פעמים רבות.

יום אחד, חבר של ח'אדר נתן לו קומץ של ענבים לתת לה. זה היה נס קטן. ח'אדר כרע ליד שאם והציע לה את הענבים, אבל היא רק הסתכלה עליהם, שיחקה איתם בידיה הקטנות וסירבה לאכול אותם. היא לא הבינה מה זה. היא מעולם לא ראתה ענבים בשתי שנות חייה בעזה. רק כשאבא שלה שם עינב בפיו וחייך היא חיקתה אותו בהיסוס, ולעסה. ואז היא צחקה.

רוב המתים מרעב הם ילדים. ילדה בת 12 מקבלת טיפול לתת תזונה בבית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-25 ביוני 2025 (צילום: דואה אלבאז / אקטיבסטילס)

הגוף קורס

אני עומדת לעיתים קרובות בפתח הבית, ומסתכלת על הילדים במחנה. הם מבלים את רוב הזמן בישיבה על הקרקע, כשהם מביטים במבט חלול על העוברים והשבים. כשאני מבקשת מאחד מהם לקנות לי כרטיס אינטרנט כדי שאוכל לעבוד, או לקרוא לאחיינית שלי מבית השכנים, הם מגיבים בקול חלש ועייף. הם אומרים לי שהם רעבים. שהם לא אכלו לחם כבר ימים.

אני רק בת 30, אבל אני כבר לא האישה האנרגטית שהייתי פעם. נהגתי לעבוד שעות ארוכות, בהוראה ובעיתונות, אבל מאז שהתחילה המלחמה לא היה לי רגע של מנוחה. אני מבצעת את מטלות הבית המתישות – טיפול באימי ובמשפחתי – ובו בזמן מנסה להמשיך לתעד ולכתוב על כל מה שקורה סביבי.

אך בחודש האחרון איבדתי את היכולת לעקוב אחרי החדשות. הריכוז שלי מידרדר. גופי קורס. אני סובלת מאנמיה מכיוון שאני אוכלת רק עדשים וקטניות אחרות כבר חודשים. וביומיים האחרונים אני לא מצליחה לבלוע בגלל דלקת בגרון – אחרי שניסיתי לדכא את הרעב באמצעות אכילת דואה ופלפלים אדומים חריפים.

מחמוד, צלם בן 28 שעובד איתי על כתבות וידאו, סובל גם הוא מקשיים. "לא אכלתי שום דבר ביומיים האחרונים חוץ ממרק", הוא אמר לי לאחרונה. "אין לי אנרגיה לעבוד". לאף אחד אין. עבודה בזמן ג'נוסייד דורשת רמת מאמץ שקשה מאוד לעמוד בה. הרעב פוגע בפרודוקטיביות של כל אדם עובד בעזה.

בתחילת השבוע ליוויתי את אימי לבית החולים נאסר לטיפול פיזיותרפיה שנדרש אחרי הניתוח שעברה. בדרך ראינו עשרות אנשים שלא יכלו ללכת יותר מכמה מטרים מבלי לעצור לנוח. גם אימי נזקקת למנוחה תכופה. הרגליים שלה חלשות מכדי לשאת אותה. היא ישבה על כיסא פלסטיק לצד הדרך, ואספה את כל האנרגיה שהצליחה כדי להמשיך ללכת.

כאוס. פלסטינים נושאים אדם שנפגע מירי של הצבא בזמן שניסה להשיג מזון ברחוב אל רשיד, בצפון העיר עזה, ב-16 ביוני 2025 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)

המשכנו ללכת, ופתאום שמענו צעקות. צעירים וצעירות חלפו על פנינו בריצה, כשהם צועקים בהתרגשות: "יש משאיות קמח ברחוב!" קהל גדול התאסף. אנשים זינקו בנואשות לכיוון המשאיות כדי לנסות להשיג שק קמח.

זה היה כאוס. אף אחד לא ליווה את המשאיות כדי לוודא שכולם יקבלו את חלקם בבטחה. במקום זה, צפינו בקהל שועט לכיוון האזורים המסוכנים, שנמצאים בשליטת הצבא הישראלי, רק כדי להשיג קמח. כמה אנשים הצליחו לחזור עם שק. אחרים נהרגו. ראינו אנשים נושאים גופות על כתפיהם, אנשים שנורו למוות במקום שבו היו אמורים להשיג סיוע שיציל אותם.

18 מתים ב-24 שעות

אחרי הטיפול, עזבנו את בית החולים וחלפנו על פני נשים שבכו על הילדים הרעבים שלהם, שגוססים ממש מול עינינו. אישה אחת, אמינה באדיר, צרחה, כשהיא אוחזת בילדתה בת ה-3. "תגידו לי איך להציל את בתי רהף ממוות", היא צעקה. "היא לא אכלה כלום שבוע חוץ מכפית אחת של עדשים ביום. היא סובלת מתת תזונה. אין טיפול, אין חלב בבית החולים. הם לקחו את הזכות שלה לחיות. אני רואה את המוות בעיניה".

לפי משרד הבריאות בעזה, מניין המתים מרעב ותת תזונה עלה ל-86 בני אדם מאז 7 באוקטובר, 76 מהם ילדים. שלשום דווח ש-18 אנשים מתו מרעב ב-24 השעות האחרונות. צוותי רפואה הפגינו בבית החולים נאסר, כשהם קוראים להתערבות בינלאומית לפני שימותו עוד אנשים מרעב.

לא הצלחתי למצוא מונית שתביא אותנו הביתה. אימא שלי חיכתה בשער בית החולים בזמן שחיפשתי אמצעי תחבורה, אבל יש מעט מאוד דלק וכמעט אין בכלל מוניות. ביליתי שעה שלמה בניסיון למצוא אחת. כשחזרתי, חשתי סחרחורת וחולשה. קרסתי. ניסיתי להישאר חזקה בשביל אימי, אבל לא היה איתנו אף אחד אחר. סביבי ראיתי אנשים מתעלפים. איש אחד אמר לי, "אם היה מזון הולם, אימא שלך לא היתה חולה כל כך".

כולנו מנסים לנחם אחד את השני ברעב הבלתי נגמר הזה. אנשים שופכים את מררתם בפייסבוק, וכותבים פוסט אחר פוסט על מדיניות ההרעבה הישראלית שהורידה את עזה על הברכיים. אנחנו לא יכולים כיום לעשות דברים בסיסיים, שאנשים ברחבי העולם עושים כל יום. הרעב הפשיט אותנו מהכל.

רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס