newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם אתה ערבי ביאפא, הכדור עשוי לפגוע בך בסוף

מוחמד אבו נג'ם, פעיל חברתי ודמות ציבורית, נורה לאור יום, בעיר מלאה מצלמות וניידות משטרה, כמה קילומטרים ממדינת תל אביב. כשאתה ערבי ביאפא, הכל אפשרי

מאת:

לפני כ-40 שנה נולד ילד יפואי למשפחה נורמטיבית לחלוטין – הורים בעלי עסק קטן להשכרת כיסאות לאירועים, אח לאשת חינוך ולאח חשמלאי.

מוחמד אבו נג'ם למד בבתי ספר ביאפא, תלמיד נבון ואהוב על הצוות החינוכי. הוא המשיך את לימודיו האקדמיים בתחום החשבונאות ופתח משרד ביאפא, לצד לימודי שריעה. לפני כשש שנים עמד בראש המועצה האסלאמית ביאפא.

העיתונים ניסו לעשות חיבור בין אלימות לאסלאם. מחאה ביפו על הרס בית הקברות אלאסעאף (צילום: אורן זיו)

העיתונים ניסו לעשות חיבור בין אלימות לאסלאם. מחאה ביפו על הרס בית הקברות אלאסעאף (צילום: אורן זיו)

במשך שנים ארוכות אבו נג'ם היה פעיל חברתי ודמות ציבורית, והוא הקים פרויקטים לטובת היפואים – בין אם זה לימודי קוראן או עזרה למעוטי יכולת. את זמנו הפנוי העביר במפגשי סיוע במניעת אלימות, כמו פיוסים או סולחות. הוא היה אחד ממובילי המאבק נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף בקיץ שעבר, פעל רבות לקידום הזהות הפלסטינית ביאפא, והיה אדם אהוב ומוכר גם מחוצה לה.

איך ייתכן שסופו של אדם זה יהיה ביריות לאור יום במרכז הארץ, בעיר מלאה מצלמות וניידות משטרה, שרחוקה רק כמה קילומטרים ממדינת תל אביב? ובכן, כשמדובר בפלסטינים, או בשמנו המעודן "ערבים", הכל יכול לקרות.

הלוויתו של מחמד אבו נג'ם, אללה ירחמו, אשר הותיר אחריו אישה ומשפחה כואבת, נערכה ביום שני בערב והיתה אחת ההלוויות הגדולות ביותר שידעה יאפא, עם משתתפים מהעיר ומחוצה לה. זאת לא היתה לוויה רגילה, אלא גם הבעה של מחאה, כאב, ותסכול רב. מכוניות ואופנועים ליוו אותו אל בית קברות טאסו, שכבר מלא בקורבנות רצח. ההלוויה שודרה בלייב בפייסבוק של אתר יאפא 48, שאבו נג'ם היה ממקימיו.

אחד הנואמים המרכזיים היה שייח' יפואי, שפנה בקול רם לרוצחים ואמר שהם אינם רצויים כאן ביננו ושאנו דורשים להביאם לדין ולהענישם, שהאלימות חייבת להסתיים ושאנחנו לא נשתוק. במקביל להלוויה ביאפא, התקיימה גם תפילה ומחאה בנצרת. בכיכר המרכזית שם נערכה הפגנה עם שלטים שדורשים את איסוף הנשק וענישת הרוצחים.

איך התקשורת הישראלית (הכתובה) סיקרה את הרצח המזעזע הזה? כמובן בכותרות מפוצצות על חיסול חשבונות של שייח' בכיר מהתנועה האסלאמית, תוך ניסיון ברור לקשר בין אסלאם לאלימות.

נתקלתי בכתבות עם מידע שגוי, שלא נעשתה אפילו בדיקה מינימלית לגבי גילו של המנוח והופחת ממנו כעשור וחצי. לאחרים היה חשוב מאוד להדגיש את עניין אי השמירה על הנחיות הקורונה בזמן הלוויה. בעיני הכותרות האלה הסיטו מהנושא המרכזי – הנושא הכי כואב בחברה הערבית, שאנו מתמודדים אתו כבר שנים על גבי שנים.

התושבים ביאפא מפחדים ומיואשים. אני כאמא לנער בן 17 מפוחדת. אין לנו ביטחון, האלימות פוגעת בכל אחד מאתנו ולא משנה מי הוא. כדורים עפים על ימין על שמאל, פוגעים עם כוונה וללא כוונה. לא משנה אם זה ילד בן 5 או אישה בת 70, ולא משנה אם אתה בחוץ ברחוב או בבית – הכדור יפגע בך.

אני יודעת שנמשיך להפגין ביאפא, וגם בכל עיר ויישוב ערבי. האם זה עוזר? אני לא יודעת, כי מה שצריך להשתנות קודם כל זה ערכו של האזרח הערבי במדינה, שמיום שהיא קמה ועד היום הוא פחות מערכו של אזרח יהודי. ברגע שזה ישתנה ויגולם בהגדרתה, בחוקיה ובמדיניות שלה, אולי יהיה שינוי. עד אז, אני לא אופטימית.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf