אלימות? גזענות? זה לא אנחנו, זה נהוראי!
בשנה האחרונה הפציע במחוזותינו צאצאו של הערס, נהוראי – גבר מזרחי צעיר, על הרצף המסורתי-דתי, ללא השכלה אקדמית. לכינוי הגזעני הזה יש תפקיד: לאפשר לחברה הישראלית לתלות בו את כל חולייה, במקום לעשות חשבון נפש
לשימוש בכינוי הגזעני הזה נלווית תחושה של השבת מלחמה, של נקמנות מחנאית. מחאה מחוץ לביתה של היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, בתל אביב, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90. למצולמים אין קשר לכתבה)
בשנה האחרונה הפך השם נהוראי למסמן החדש של התיוג הגזעני בישראל. נהוראי הוא עכשיו כל מה שרע פה: גבר צעיר, מזרחי, על הרצף המסורתי-דתי. אפשר לנחש שהוא מחזיק בעמדות ימין, שאין לו השכלה אקדמית כמו ליוגב או לעילאי, ושהוא שירת באחת מחטיבות החי"ר בצבא.
בישראל רשומים אומנם קרוב ל-12 אלף גברים בשם נהוראי, אך ברור לכולם "למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על נהוראי". הגדיל לעשות נאור נרקיס, פעיל פוליטי אנטי-דתי שמתמודד לרשימת הדמוקרטים לכנסת, שטבע את הסלוגן "מדינה נאורה – או מדינת נהוראי". קל ופשוט.
>> אז מה אני? משתכנז, ערס, או סתם מזרחי?
כפי שברור על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נהוראי, ברור גם מי הם שמשתמשים בכינוי: ישראלים שמזהים בעצמם את ישראל האחרת, הליברלית, החילונית והערכית. זו שמאוימת על ידי "נהוראי". לשימוש בכינוי הגזעני הזה נלווית תחושה של השבת מלחמה, של נקמנות מחנאית. די כבר לפוליטיקלי קורקט שדורש מאיתנו לספוג ולשתוק, חושבים ישראלים ליברליים רבים. הגיע הזמן לקרוא לבעיה בשמה. מה זה כבר קורט של גזענות חביבה בין חברים מול הפחד שלנו להסתובב ברחובות שבהם משוטטים נהוראי וחבריו.
בישראל כיום, הגזענות הגלויה והישירה שבשימוש בשם נהוראי כבר אינה מעוררת רתיעה. הניסיון להצביע על אלימות המוכמנת בשפה, שהופכת לאלימות חברתית, מחוויר כשהמציאות עצמה מתעצבת באמצעות אלימות וזוכה להסכמה מקיר לקיר. ובכל זאת צריך להזכיר: השימוש בכינוי "ערס" נועד לקשור באכזריות בין סממנים תרבותיים כגון מוזיקה, שכונת מגורים, מוצא ההורים, סגנון לבוש, אוכל, צבע עור ועוד, ובין תכונות כגון עבריינות, בורות, עילגות, חוסר תרבות, מוחצנות, נחשלות ואלימות.
באותו אופן, נהוראי הוא הדרך הגזענית והקלה לומר בקול את מה שיושב בחלקו האחורי של הראש: האלימות, השנאה, הוולגריות והטיפשות הן מה שכופה עלינו נהוראי – המזרחי, המסורתי, הצעיר, בן הפריפריה. זה המטען שהוא מביא מהתרבות הערסית שבה גדל. זהו תיוג אכזרי של מאות אלפי אנשים, שאינם ראויים לו יותר מכל גבר ישראלי צעיר אחר. את משמעות הגזענות הזו הם יפגשו כשירצו לשכור דירה, לצאת לדייט, להתקבל לעבודה או לעמוד בפני שופט.
בשיר "בָּבּוּנִים, פְרֶענְקִים, צַ'חְצָ'חִים, פְרֵחוֹת וְעַרְסִים" מפרט שלומי חתוכה כיצד הוליד כינוי גזעני אחד כלפי מזרחים את הבא אחריו במשך עשרות שנים. "ויבואו ארצה שלש מאות אלף אבק אנשים / וכולם הולידו בנות ובנים / פרחות, וערסים", מסיים השיר, ומבקר התרבות יקי הפשטיין הוסיף: "ופרחות וערסים הולידו את נהוראי".
בנקודה זו – או שמא כבר קודם – אנחנו מואשמים מן הסתם בטרחנות ובניסיון למשטר את השפה. אז ראשית יש להודות שזה נכון מאוד: עלינו למשטר כל הזמן את השפה שלנו, לחפש בה את האלימות המופנמת ולשנות אותה, כדי שלא נפגע באחרים ולא נכשיר פגיעה, הדרה, אפליה וסקסיזם. חזקים עלינו דברי רבי יוחנן שאמר בשמו של רבי שמעון בר יוחאי, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. וכל המכנה שם לחברו ומלבין את פניו אין לו חלק לעולם הבא.
אבל זה לא רק זה. לפני כמה שבועות הלך לעולמו יאיר גרבוז, שאת שנות חייו האחרונות ליווה צל "נאום מנשקי הקמעות" שנשא לפני בחירות 2015. הרבה יותר מדי מילים הושחתו על-אודות הנאום הזה, ואף אחרי מותו המשיכו להתנהל ויכוחים אם התכוון למה שאמר או שדבריו הוצאו מהקשרם. נניח למנוח להתרצות בפני בית דין של מעלה ונתמקד במסר החברתי-דמוגרפי של הנאום ההוא, שמסתתר גם בשריקת הכלבים הפנים-מעמדית "נהוראי".
להבחין בין מי שהוא הילד או האח שלנו, ובין מי שהוא הילד או האח של מי שאנחנו מפחדים ממנו. ויכוח בין תומכי ומתנגדי נתניהו, ירושלים, 2 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ישראלים רבים, כאלו שאין במשפחתם הקרובה "נהוראי", יגידו שעל אף ההסתייגות מההכללה, מהמטונימיה ומהסטיגמה, המטרה ראויה: התכנסות ליברלית לתוך בועות חברתיות שבהן נשמרים סטנדרטים ערכיים, הנחשבים לבזויים ביתר חלקי החברה הישראלית. עמדה זו משקפת את התפקיד שרואה לעצמו הליברל בתקופה הזו: התכנסות לאיים מסוגרים שכביכול מנותקים מהאלימות שבחוץ, תוך ויתור על המאבק ועל הסולידריות. מעבר לגזענות, המסר הפוליטי הטמון בתיוג "נהוראי" משקף מהלך נפשי כולל מול ההתרסקות של החברה הישראלית לתוך אנרכיה אלימה: כל מה שנותר הוא לזהות מי לנו ומי לצרינו. נהוראי הוא סוג של זיהוי כזה: סימון קל וקליט המבחין בין מי שהוא הילד או האח שלנו, ובין מי שהוא הילד או האח של מי שאנחנו מפחדים ממנו.
גם אם ניתן להבין את הבחירה בהסתגרות נוכח האלימות הגואה, מן הראוי לפזר את העשן סביבה. ראשית, מדובר בשקר: כזה שמשליך את האשמה באלימות החברה הישראלית לעבר זה המסומן כ"אחר", המזרחי או הדתי, ופוטר את היתר. אם נתחקה אחר מופעי האלימות הישראליים, נגלה שנהוראי לא נמצא שם לבד: האחד יורה, האחר יורה ובוכה. אבל לא מדובר רק בשקר: זו הדרך להכשיר את המעורבות של "המחנה הנכון" בגל האלימות הבא, בדיוק כפי ששקר ההתנשאות הגזעני והמעמדי הישן, הכשיר את השתתפותו בגל האלימות הנוכחי. החברה הישראלית, זו שממש עכשיו מנערת מעצמה כלאחר יד את הביקורת על המלחמה שזה עתה הסתיימה, עושה זאת באמצעות השימוש בנהוראי. נהוראי שלנו, המסורתי והדתי בשנות העשרה עד השלושים שלו, שהולך לשאת על גבו את האחריות לאלימות ולאכזריות שפרצו מזמן את גבולות השפה.
כי האמת המרה היא שנהוראי ובני גילו – ציונים דתיים לצד חילונים, ישראלים מן השורה ובני כל המגזרים – מפעילים בשמנו אלימות בהיקף ובקנה מידה שלא הפעיל אף אחד מהדורות שקדמו להם מאז הנכבה. הם נדרשים לעשות זאת בחטיבות המתמרנות בעזה ובלבנון, בגדודי הפיקוח בגדה ובמשטרה החשאית, בחוות שמהן פושטים לילה אחר לילה על הכפרים ועל קהילות הרועים; הם נדרשים להפעיל אלימות כשוטרים מול מפגינים, כצעירים בארגוני פשיעה או כחברים בכנופיות שהמשטר מעודד כדי להטיל אימה ברחובות.
האלימות שמפעילים נהוראי ובני גילו מתועדת היטב, זוכה בדרך כלל לאדישות מצד הרוב ולעידוד נלהב מצד מנהיגים שנישאים על גל האלימות הזה אל הקלפי. הצעירים הללו גדלים בחברה שהולכת ומנודה מקהילת העמים השואפים לצדק ולשוויון, ובעלי בריתם המעטים בעולם הם אלו שחרטו על דגלם את האלימות והכוחנות. העיתונאים הישראלים הבולטים ביותר מעודדים את מעשי האלימות, או לכל הפחות מתכחשים להם, ואלגוריתם הרשתות החברתיות מלבה אותם יותר ויותר. אפילו המנהיגים המתונים במפלגות היהודיות, כמו יאיר גולן, גדי איזנקוט ויאיר לפיד, מצניעים עתה את אופציית השלום, משום שלדעתם העת עדיין לא בשלה לכך. עכשיו, לדעתם המתונים שבמנהיגים הישראלים, העת להמשך האלימות.
אלו פניה של החברה הישראלית, כך נראה העבר הקרוב של נהוראי, וכך נראה גם העתיד הנראה לעין. אם השנים שקדמו למלחמת ההשמדה בעזה היו השנים שבהן החברה הישראלית נערכה, נפשית וחברתית, לקראת המלחמה הקודמת, הרי שמאז הסתיימה המלחמה בעזה מכינים אותנו, אותם, למלחמה הבאה – צבאית, ערכית, חברתית ופוליטית. התוכניות כתובות, המפות מסומנות.
יש מקום לשאול איך הישראלים מסבירים לעצמם את העובדה שכמעט כל מי שהם מעריצים בעולם, בכל תחום – מספרות ועד קולנוע, ממוזיקה ועד פילוסופיה – מוקיע את ישראל ומעשיה. איך אנחנו מצטדקים נוכח העובדה שאפילו ידידיה הגדולים של ישראל במשך עשרות שנים, אנשים שמכירים היטב את המציאות כאן – אפילו ידידי הכיבוש – הרימו דגל אדום. ברשימת התירוצים המקיפה של הישראלי, שמתכחש לאשר רואות עיניו, ניצב זוהר במיוחד התירוץ המופלא: זה נהוראי עשה! זה לא אנחנו. אילו הדברים היו תלויים בנו בלבד, הכול היה שונה לגמרי. אבל זה נהוראי: המסורתי הזה, העילג, המוחצן וחסר התרבות.
השקר על-אודות נהוראי מאפשר לישראלים רבים להמשיך לעצום עיניים מול הדם שידינו שפכו. יש אחר שנושא באשמה. ואם איננו מסוגלים לעשות חשבון נפש, להסתכל פנימה במקום להסתגר מפני החוץ, חזקה עלינו שנחזור שוב ושוב על אותם מעשים, בהיקפים גדולים ואכזריים יותר. כי האמת היא שזה לא רק נהוראי עשה את מה שעשה, אנחנו היינו שם איתו.
אלי ביתאן הוא עיתונאי חרדי, מגיש התכנית "מנדי ביתאן" ופודקאסט הספרים התורני "שמישהו יאצור אותי"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
