איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את השימוש במילה "נאצים"
"סופר ספרטה", אלבומו החדש של רגב ברוך, הוא מהיצירות הבוטות והחתרניות שיצאו כאן בשנים האחרונות. אולי זאת הסיבה שהוא גם מצליח להציע עתיד טוב יותר. ראיון
"זה הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לעשות. ה'לא לשתוק' שלי זו גם היצירה שלי". רגב ברוך בתל אביב, בספטמבר 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)
"נאצים. נאצים. נאצים". אחת המילים הטעונות ביותר בלקסיקון הישראלי הופכת לביט, לפעימה שעליה מתנגן השיר – ובכן, ניחשתם נכון – "נאצים", באלבומו החדש של רגב ברוך. בתי השיר מורכבים מהקלטות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומוזיקאים הקוראים להשמדה המונית וחסרת הבחנה של כל תושבי עזה, ובפזמון ברוך עונה לכל אחד בתורו: "שומע? סתום ת'פה, יא פאקינג נאצי!", כשהגיטרות והתופים נותנים בראש בגרוב מלא דרייב ודיסטורשן. תרקדו.
השאלה הראשונה ששאלתי אותו כשנפגשנו בסטודיו שלו בדרום תל אביב, היתה אם לא פחד לפרסם את האלבום, משליכה עליו גם את הפחד שלי. ברוך הגיב בשעשוע. "פחדתי. אני עדיין מפחד, אבל עושה את זה בכל זאת".
רגב ברוך (38) הוא מוזיקאי, מלחין, מתופף ומפיק מוזיקלי, שגדל במועצה האזורית משגב ולמד מוזיקה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. הוא מוכר בעיקר מההרכבים בינת אל-פאנק ובאבא גאנש, ונע לאורך השנים בין גרוב, מוזיקה מזרחית, פיוז'ן ומוזיקה הודית. הוא חי בצפון תל אביב עם בת זוגו וחתול, ובאופן כללי הוא אדם עדין ו"נוח לבריות", כפי שהעיד על עצמו בעמוד הפייסבוק שלו. ההגדרה "נוח לבריות" אינה בדיוק מתיישבת עם אלבום המחאה הבועט, החתרני והבלתי מתנצל ששחרר לפני כשלושה שבועות בשם "סופר ספרטה".
מוזיקלית, "סופר ספרטה" נע בין היפ הופ לרוק, Fאנק וגרוב, ועד למחוות פארודיות למוזיקה ישראלית מוכרת. נוכחות של ברוך כמתופף מורגשת בכל שיר ושיר, בדרייב שדוחף קדימה וגורם לחצי השעה של האלבום לחלוף בנשימה אחת. הטקסטים רוויי זעם, ייאוש, אבסורד וסלידה מחברה שעוברת תהליך פאשיזציה, לצד אמונה ביכולת לפרק את המנגנונים שלה, ולא מעט הומור ואינטליגנציה.
"יש את הגרפיטי הזה של 'סבתא, מה עשית בזמן רצח העם?'", אומר ברוך על התקופה שקדמה ליצירת האלבום. "חיפשתי תשובה טובה לזה, לעשות דברים שיוכיחו שאני לא מהרוב הדומם: כתבתי את הדעות הפוליטיות שלי בפייסבוק, הלכתי להפגנות או לנוכחות מגינה, ובמקביל המשכתי את החיים ואת הפרויקטים שלי, וזה ממש הביך אותי. אני כותב 'משמידים חבל ארץ של שני מיליון בני אדם, פרויקט לאומי, שכולנו צריכים להכיר בו ולצעוק את זה', ואז אומר 'בואו להופעת ג'אז פיוז'ן'. שאלתי את עצמי: 'אם אתה באמת חושב שזאת המציאות, אז למה אתה לא הולך, עושה משהו, נשכב מול טנקים?'
"לא רציתי שאומנות תהיה בידור לאנשים, אמצעי להסיח את הדעת ממה שקורה. בסוף אמרתי: 'אוקיי, יש עיתונאים, הם עושים תחקירים; יש משפטנים, הם עושים מאבק משפטי. אתה מוזיקאי, תעשה מוזיקה, פשוט'. זה הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לעשות. ה'לא לשתוק' שלי זו גם היצירה שלי".
בחרת לומר את הדברים בבוטות, בלי לרחם על המאזין ובלי לנסות להיות קל לעיכול.
"אני לא כל כך מרגיש שבחרתי. זה לא שהיתה לי תוכנית להעביר מסר, ואז חשבתי איך להעביר אותו. הרגשתי שאני צריך להוציא את זה ממני. את האלבום עשיתי כמו סדנת ניקוי רעלים. לקחתי את הציוד, הלכתי למדבר וככה התמודדתי; צעקתי".
אתה מאוכזב מהקהילה שלך – מהאומנים והמוזיקאים ששותקים לנוכח מה שקורה?
"השאלה צריכה להיות מה אני חושב על אומנים שמכירים במצב ולא מדברים, כי הרי הרוב תומך או נמצא באיזו הכחשה הזויה. רוב המחנה שרואה את עצמו כליברלי מספר לעצמו כל מיני סיפורים: שנלחמנו נגד ארגון טרור שהתחבא בתוך אוכלוסייה אזרחית, שאולי היו פה ושם 'בעיות משמעת', אבל יחסית פעלנו בסדר. הם בהכחשה שהיא קודם כול רגשית. ולגבי אנשים שמכירים במציאות ולא מדברים, אני מבין שזה מתוך פחד ואני לא שופט את זה".
אתה אומר שהקלטת את השירים בפרץ של "ניקוי רעלים", אבל בסוף בחרת מה להשאיר בפנים ומה לשנות או לעדן.
"אולי פשוט חשבתי שזה פרובוקטיבי וזה טוב. הימין הפאשיסטי כל הזמן מסמן קו אדום שמעבר לו כל דבר הוא טאבו. והקו הזה כל הזמן זז. כל העניין של האלבום, כולל הפרובוקטיביות, הוא לפרוץ את זה לחלוטין. על הזין, אתם לא תכתיבו לי. אני אדבר חופשי. זה הבסיס המחשבתי, הרגשי, של האלבום; לדבר בלי פילטרים, דווקא בגלל שבצד השני מרגישים כל כך חופשי להגיד 'צריך להרוג את כולם', להגיד דברים כל כך מזעזעים, ואז מנגד כל דבר צריך להיות שקול ועדין, אי אפשר ככה".
"פליט של כת"
בשיר "ליבוביץ' צדק", ברוך מנצל את ה"דיבור החופשי" הזה כדי להתעמת ישירות עם הפאשיזציה ועם צמצום גבולות חופש הביטוי. "כהניסט טרוריסט במדי שוטר / משיחיים משתלטים על העמדות לאט / דיקטטור מושחת שלא מפסיק לשקר / והחקיקה דוחקת את זכויות הפרט", הוא שר, ומזכיר שהציבור עוצם עיניים ושותה בירה ב"קסטה" (בר בירושלים), לצד מתקני עינויים של השב"כ. משם הוא ממשיך אל העתיד שהוא צופה: "לא רחוק היום שכל בוגד יועמד למשפט / והשב"כ ממלא הוראות ויעצור גם אותי / ואותך עוד מעט / אז אם יש לכם מה לומר מוטב תגידו זאת עכשיו / כי עוד מעט זה כבר יהיה אסור".
ב"פליט של כת", שמסתמן כהמנון החדש של השמאלנים, הוא לוקח את "ילדים של החיים" והופך אותו ל"כולנו ילדים / של כת של אוכלי מוות". אחרי "הפצצנו את טהרן", "תקפנו בדוחא", "זיינו את ביירות" ו"שיטחנו את עזה", השיר מגיע אל ג'ומעה ופאדי, ש"רק היו ילדים" ואיבדו את חייהם בעזה, אבל אין מה לעשות, "מלחמה זה לא נעים".
אם ישראל היא כת, איזו מין כת היא?
"כת המיליטריזם. הביטוי הזה, 'כת של אוכלי מוות', נהיה מאוד נפוץ ופופולרי בהקשר של משיחיות וכהניזם, אבל אני מרחיב את זה לכלל הציבור. זו התופעה שהכי צריך להילחם בה והיא הכי מסוכנת לנו. נגד משיחיות וכהניזם קל לרתום רבים מהציבור, אבל מיליטריזם הוא ממש פרה קדושה. כל דבר שצה"ל עושה הוא קדוש מעצם זה שהוא עשה אותו, כי כל המשפחה והחברים שלנו לוקחים בזה חלק, וצה"ל זה אנחנו".
כפי שניתן להבין, אין כמעט סאבטקסט באלבום. ברוך לוקח רעיונות וביטויים שכבר הפכו שגורים בשיחות של השמאל הישראלי הרדיקלי בשלוש השנים האחרונות, מוציא אותם מהשיחות הפרטיות ומעביר אותם לשירים. את האמירות האלה כבר שמענו או אמרנו, אבל לא ככה: מפורשות ומאורגנות ליצירה קוהרנטית, מהפכה שאפשר לרקוד לצליליה.
ב"ראפ לשלום" הוא עושה את זה כמעט מילולית. "באתי לעצור את ישראל – אבל בקטע טוב / לפעמים הדבר הנכון זה לעצור ולחשוב", הוא שר ומפרט: "שנתיים מלחמה – זה הזמן לעצור / בידוד עולמי – זה הזמן לעצור / אפרטהייד בגדה – זה הזמן לעצור / רצח עם בעזה – זה הזמן לעצור". ואז מגיעה הפנטזיה: "עדיין מקווה שיבוא היום / במקום חרבו דרבו נשיר ראפ לשלום". לתומכי המלחמה יש המנון משלהם; רגב ברוך מנסה להביא את הקונטרה.
"סופר ספרטה" עושה דבר שלא מרבים לעשות במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: הוא לוקח שפה שכבר קיימת בשוליים הפוליטיים של החברה הישראלית ומנסה להפוך אותה לתרבות פופולרית. לא להסביר אותה מבחוץ, אלא לכתוב מתוכה. בשלוש השנים האחרונות התנסח כאן בהדרגה מחנה שמתנגד לרצח העם, לפאשיזציה ולמיליטריזם הישראלי, ומנסה גם לנסח מחדש את הקיום שלו במקום הזה. במובן הזה, הבוטות של האלבום אינה פרובוקציה בלבד, אלא צעד הכרחי של מי שכבר פחות מוכן לקבל את הגבולות שמציבים לו ופחות מפחד לקרוא לדברים בשמם ואף מבקש לשמר, או לייצר לו, זהות ומקום בלב החברה הפשיסטית ואל מול קריסות מוסריות.
הרעיון הזה מקבל צורה מרגשת ב"תפקיד", הרצועה המינימליסטית באלבום, ובה גיטרה אקוסטית, שלושה אקורדים והקלטה מדבריו של ד"ר אסף דוד באירוע של "בצלם" בספטמבר 2025. "אני יהודי ישראלי ואני חושב שבתקופה הזאת של רצח עם, הזהות הזאת היא גם תפקיד", נשמע קולו של דוד. "כשאני פועל בתוכה, גם אם בשולי שוליה […] אני מאמין שיש לי ולכולנו, לכל מי שבוחרים את התפקיד הזה, יותר יכולת השפעה מאשר אם אנחנו פשוט פועלים מחוצה לה לחלוטין, ואז אנחנו כבר לא משנים דבר".
כשברוך פנה לדוד בבקשה להשתמש בהקלטה, הוא כתב לו: "הייתי רוצה שתהיה מיינסטרים". זה בעצם מה שברוך מנסה לעשות באלבום. לקחת רעיונות שנמצאים כרגע בשולי השיח הישראלי ולהתעקש על האפשרות שיום אחד יהפכו מובנים מאליהם.
האם אלבום שכמעט לא מנסה לרכך את הדברים יכול בכלל להגיע למי שאינו נמצא כבר בתוך המחנה?
"נראה לי, ואני מקווה שזה עובר, שכל הבוטות הזאת והביקורת הן לא נגד, כי אני רוצה שיהיה טוב לכולם", אומר ברוך. "עם כל הנגד, זה בעצם בעד. בעד שנכיר במצב, שניקח אחריות על הפשעים שלנו, שניצור פה מציאות שטובה לכולם בלי הבדל דת, גזע ומין. ועם כמה שזה כואב וכאילו בוטה להגיד את זה ככה בפרצוף, אני מקווה שזה עובר לכל מי ששומע את כל האלבום הזה".
אני לא לבד
המתח בין המציאות ובין האפשרות לדמיין כאן משהו אחר נוכח לכל אורך האלבום. ב"ספינה שוקעת" הוא הופך לוויכוח פנימי. קול אחד מודיע: "אני נוטש ספינה שוקעת / מה לי ולכל הפשיסטים המטומטמים האלה / אם הם רוצים להמשיך למות ולהרוג אז שיהיה להם בכיף", ואז מיד מתפרץ קול אחר: "מה נוטש?! / חמש עשרה דורות בארץ / אותי לא יעקרו, אותי לא יתלשו / אין לי ארץ אחרת". משם הפנטזיה מרחיקה לכת עוד יותר: "עוד יבוא שלום לאדמת פלסטין", הוא שר, ומדמיין נסיעה ברכבת ישירה מתל אביב לביירות. "עוד ייגמר החורף ויבוא אביב / עוד נלמד לשחרר, עוד נלמד להקשיב".
"קודם כול, ברמה הכי פשוטה וקמאית, זה הבית שלי ואני נלחם עליו", משיב ברוך כשאני שואלת אותו למה, בכל זאת, הוא בוחר להישאר, למרות כל הדברים שהוא מצביע עליהם, באלבום, ובכלל. "קשה להגר מהעשייה, מהמעגלים החברתיים ומהמשפחה שלי. אני באמת מאמין שבסוף נצא מזה. כמו שנגמר האפרטהייד בדרום אפריקה, בסוף יהיה פה שינוי משמעותי. מהבחינה הזאת אני מאוד אופטימי. אני חושש שיכולות להיות קטסטרופות גדולות עוד יותר בדרך לשם, אבל מאמין שבסופו של דבר יהיה שינוי גדול במציאות פה בין הירדן לים".
לצד דרום אפריקה, ברוך מזכיר את רואנדה, את אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ואת התפרקות בריה"מ כדוגמאות לשינויים גדולים. "דברים נראים כמו מציאות, ואז המציאות משתנה. העולם כל הזמן משתנה. מה שנראה עכשיו בלתי אפשרי, יכול להיות שעוד כמה שנים ייראה לא הגיוני שזה נמשך כל כך הרבה זמן".
איך אתה חושב שזה יקרה אצלנו?
"אני לא יודע, אבל אני מקווה שזה יקרה עם כמה שפחות אלימות. בגלל זה אני חושב שהמיליטריזם כל כך מסוכן לנו. מעבר להיבטים המוסריים, כל עוד רוב הציבור חושב שמה שיביא לביטחון זה להמשיך להפציץ את כל המזרח התיכון, זה ממש מסוכן. אני מקווה שהדרך להכרה רחבה בזה שחייבים שלום ושוויון לא תעבור בעוד כמה קטסטרופות. אני מקווה שאעזור להגיע להבנה רחבה כזאת, כמה שזה יומרני. אני אתן את העזרה הקטנה שלי. אני לא לבד".
השיר "שואת עזה" מתחיל בחזרתו של ירדן ביבס מהשבי. ברוך מתאר את הדמעות שלו מול מראה הגבר שחזר אל חיים שאי אפשר להשיב. "גבר ישראלי, אני מתוכנת כמו כולם, להזדהות יותר בקלות עם מישהו מהשבט שלי, ששפתו היא שפתי וההיסטוריה שלנו דומה". משם הוא עובר לשמות ולסיפורים של פלסטינים בעזה: "יש היום בעזה כמה אלפי ירדן ביבסים. אנשים שהם הניצולים היחידים מכל התא המשפחתי שלהם". השיר מסתיים במילים: "הילדים שלי עוד יתביישו כל כך. שואת עזה לא תישכח".
בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, סיפר אסף דוד שברוך ביקש ממנו לתרגם את השיר לערבית ולפנות למכריו בעזה שישלחו תמונות וסרטונים מחייהם לפני המלחמה, לצורך הכנת קליפ לשיר. בתוך דקות, סיפר דוד, התחילו להגיע התגובות. אחד כתב שכל התמונות והתיעוד הדיגיטלי שלו נקברו תחת הריסות הבית, יחד עם בנותיו הקטנות. אחרים שלחו חומרים, וכמה ביקשו להעביר לברוך מסר: "הוא איש אמיץ. הוא נגע לי בלב. לא אשכח את זה. תמסור לו תודה גדולה בשמי".
במילים אחרות, את "העזרה הקטנה" שלו ברוך כבר התחיל להעניק.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
