"איך הם מצפים שהילדים שלי לא יגדלו מלאי זעם ושנאה?"

"ראיתי מולי מאות אורות של קסדות". ליטל סאלחייה בביתה בשייח' ג'ראח לפני ההריסה (צילום: רחל שור)

"פתאום שמענו בומים. קפצתי מהמיטה להדליק את האור, ואין חשמל בבית. אני מרימה את הראש, וכל מה שראיתי סביבי זה מאות אורות של קסדות. זה היה מראה זוועתי". כך סיפרה הבוקר ליטל סאלחייה, לאחר שקרוב למאה שוטרים פרצו לבית משפחתה בשייח' ג'ראח בשלוש לפנות בוקר ופינו אותה ואת בני משפחתה ממנו.

לאחר הפינוי, נכנסו דחפורים והרסו את בית המשפחה, שבו התגוררו ליטל, בעלה מחמוד, ארבעת ילדיהם ואמו של מחמוד. לטענת פעילים פלסטינים וישראלים שהיו בבית, השוטרים השתמשו באלימות וברימוני הלם, ועצרו 18 בני אדם, ביניהם בני משפחת סאלחייה, פעילים פלסטינים וחמישה פעילים ישראלים. הפעילים הישראלים כבר שוחררו.

משפחת סאלחייה מתגוררת בשייח' ג'ראח מאז גורשה מעין כרם ב-1948. ב-1958 רכשו בני המשפחה חלקת אדמה בשכונה בשטח ששה דונם, שעליה עמדו שני בתי מגורים, משתלה, ושטח פתוח.  ב-2017 עיריית ירושלים הפקיעה אותה לצרכי ציבור במטרה להקים במקום בית ספר וגן ילדים. המשפחה עתרה נגד הפינוי, אולם בתי המשפט אישרו אותו. יצוין כי בשכונת שייח' ג'ראח קיים שטח פתוח המיועד לצרכי ציבור, אולם העירייה הקצתה אותו לטובת הקמת ישיבה תורנית

"הם באו בשלוש בבוקר", סיפרה ליטל סאלחייה, יהודיה-ישראלית, במקור מראשון לציון. "אני נכנסתי חצי שעה קודם לכן לישון, כי כבר לא הרגשתי את הגוף. ואז הבומים. היה חושך. היו צעקות בבית. דרכתי על אנשים. רצתי. חיפשתי את הילדה הקטנה שלי, שישנה בחדר אחר, אצל דודה שלה. רציתי להגיע אליה. שמה איה, בת תשע. שוטר תפס אותי ואמר, מה את עושה".

גרים בשייח' ג'ראח מאז גורשו מעין כרם ב-1948. בית משפחת סאלחייה בשייח' ג'ראח אחרי ההריסה (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)

"עכשיו איה איתי. זה אני והיא, בפיג'מות. היא בטראומה. לא ישנה יותר בלילה. והיא שותקת. לא מוציאה מילה. בראש שלי עכשיו זה רק שהמשפחה שלי תצא מהמעצר וזהו. אחרי זה? לא יודעת. נישן ברחוב. רק שיהיו לידי. ראיתי בעיניים שלי שלוקחים את מחמוד ואמיר, הבן שלי. לא יודעת כלום לגבי עדל ונור. נור בן שש עשרה.

"אין לי לאן ללכת. אין לי בית. מה נעשה? ניפול כולנו על משפחה אחרת? אנחנו הרבה אנשים. הם הרסו את הבית כדי שלא יהיה לנו לאן לחזור. יש דיון בקרוב בבית משפט והם לא נתנו לו אופציה. איך הם מצפים שהילדים שלי יגדלו ולא יהיו מלאי זעם ושנאה נגדם? זו כבר לא המדינה שלי. אחרי היום, זו לא המדינה שלי".