בעיריית ירושלים, גם סיוע למזרח העיר כרוך בנישול פלסטינים

העירייה תובעת לפנות בשבועיים הקרובים את משפחת סאלחייה מביתה בשייח' ג'ראח כדי להקים בית ספר וגני ילדים. בשכונה כבר קיים מגרש המיועד ל"צרכי ציבור". אלא שהעירייה העבירה אותו בחינם להקמת ישיבה. "העיריה רוצה לפוצץ את העיר", אומרים בשייח' ג'ראח

מאת:
"אין לנו לאן ללכת". משפחת סלאחייה בביתה בשייח' ג'ראח (צילום: רחל שור)

"אין לנו לאן ללכת". משפחת סאלחייה בביתה בשייח' ג'ראח (צילום: רחל שור)

עיריית ירושלים תובעת לפנות את משפחת סאלחייה מביתה שבשכונת שייח' ג'ראח כדי להקים במקומו בית ספר וגני ילדים. בנובמבר, קיבלו מחמוד וליטל סאלחייה צו פינוי לשבועיים הקרובים, בין 10 ל-25 בינואר. העירייה מסרה ל"שיחה מקומית" כי בכוונתה לממש את הצווים.

"זורקים אותנו לרחוב, בחורף, ואומרים: לכו תסדרו", אומר מחמוד סאלחייה, אב המשפחה. יש לו ארבעה ילדים. בתו בת התשע, איה, משחקת בטלפון לצידו בסלון. אמו המבוגרת שקטה על הספה.

חלקת האדמה של המשפחה היא בגודל שישה דונם, ועומדים עליה שני בתי מגורים, משתלה, ושטח פתוח. ב-2017 עיריית ירושלים הפקיעה אותה לצרכי ציבור. מדובר בקרקע פרטית, שבני המשפחה רכשו בשנת 58', ובה הם מתגוררים מאז גורשו משכונת עין כרם ב-48'.

"העירייה יכולה לקחת רק חלק מהאדמה שלנו, ולהשאיר לנו את הבית", אמר מחמוד, "היא גם יכולה להקים בית ספר במקום אחר בשכונה. יש חלופות. אבל מעוניינים לזרוק אותי ואת הילדים שלי לרחוב".

donate

בידי המשפחה שטר רכישה של הקרקע. האדמה לא הוסדרה כראוי בטאבו, ולכן היא רשומה עדיין על שם בעליה הקודמים, בני משפחת חילו הפלסטינית. באופן תמוה, על אף שהקרקע משמשת למגורים מזה יותר משבעים שנה, תכנית המתאר של השכונה, שאושרה ב-1984, ייעדה אותה למבני ציבור.

שלשום בלילה, שרתה אווירת מחנק של אי ודאות בבית משפחת סאלחייה. הבן הבכור, עבד, בן 21, נשאר ער כל יום עד חמש בבוקר עם חבריו. "אני לא מצליח להירדם. לא יודע מתי יגיעו שוטרים, ואם יגיעו", הוא אומר, "אני אצא מכאן מת. לא מוכן שיעיפו אותנו לרחוב. זה הבית שלי, כאן נולדתי".

בשבוע האחרון, אביו מחמוד, מחפש בקדחתנות דירה חלופית להשכרה, שיהיה לארבעת ילדיו, ולאמו, לאן ללכת אם יפונו. "אני עומד בבית חנינא, בתוך בנייני מגורים צפופים, ונחנק. לא יודע איך אחיה במקום כזה. אני אשתגע", אמר. מחמוד עובד במשתלה המשפחתית הגדולה, שנמצאת ליד הבית. "כדי השלום", זה שמה של המשתלה, וגם אותה תובעת העירייה לפנות.

"אין פיצוי, אין שום דבר", אומרת ליטל, אשתו של מחמוד. היא יהודיה-ישראלית, במקור מראשון לציון. אנחנו מדברים ובמקביל היא אורזת חפצים לילדים בשקיות ורודות של רמי לוי, שם היא עובדת כמנהלת בסופר. "לא נתפנה, אבל אם יגיעו שוטרים לגרש אותנו, אני אורזת, שלא יזרקו הכל לרחוב".

"אני מרוויחה מינימום. גם בעלי", אומרת ליטל. מחמוד, שישב לידה, הוסיף: "אם יגרשו אותנו, שני הבנים הגדולים שלנו יצטרכו לקרוע את עצמם בעבודה אפילו יותר מהיום רק כדי לשרוד, כדי לשלם שכירות". בנם הבכור, עבד, מתקין לווינים. אחיו, אמיר, עובד בתחנת דלק.

"אין לצעירים איך לגור בעיר, וההורים שלהם בקושי מרוויחים כדי לשלם שכירות. יש סיר לחץ בירושלים, והעירייה מפוצצת אותו. במודע, עוד יותר, ועוד יותר"

מדוברות עיריית ירושלים נמסר ל"שיחה מקומית": "מאז מתן פסק הדין, ניתנו אין ספור הזדמנויות למשפחת סאלחייה למסור את המקרקעין בהסכמה, אולם הם סירבו לעשות כן, גם לאחר מתן ארכות, פגישות וניסיונות הידברות חוזרים ונשנים. לכן, עיריית ירושלים תפעל כפי שהורה בית המשפט ובכוונתה לממש את הצווים שהוציא בית המשפט".

העירייה הציעה לבני המשפחה לשכור ממנה את הבית בחוזה זמני, שיחודש מדי שמונה חודשים, ויעניק לעירייה זכות לפנות את המשפחה כאשר תראה לנכון. "שאלתי את עורך הדין של העירייה: ואם לא תרצו שנמשיך? הוא אמר לי: אז נוציא אותך", סיפר מחמוד, "אני לא יכול להסכים לדבר כזה. לחיות בבית שלי בשכירות, עם חרב פינוי שמונפת תמיד מעל הצוואר".

עורך הדין שמייצג את המשפחה, אחמד קדמאני, הגיש בקשה לעכב את צו הפינוי ולביטול פסק הדין, לאור העובדה כי חלק מבני הבית לא היו חלק מההליך המשפטי. "לא מתקבל על הדעת לפנות את אחותו של מחמוד ואת אמא שלו, כאשר מעולם לא הוגשה נגדם תביעת פינוי", אמר. בית המשפט המחוזי ידון בבקשה השבוע.

זו אינה הפעם הראשונה שמדינת ישראל מפקיעה למשפחת סאלחייה אדמה ובית. בשנות החמישים, חוק נכסי נפקדים איפשר למדינה להפקיע את האדמה והבית של סבו של מחמוד בשכונת עין כרם, משם גורשה המשפחה ב-48'. "לסבא שלי היה שם ארמון, הבית עדיין שם, גרים בו יהודים", אומר מחמוד. "שיחזירו לנו את הבית שלנו שם, ואני לא רוצה את שייח' ג'ראח".

גורם במנהלת החינוך של עיריית ירושלים אמר ל"שיחה מקומית" כי העירייה מקדמת במקום בית ספר לחינוך מיוחד ושישה גנים לציבור הערבי, וכי אלו נועדו "לפתור את המחסור החמור בכיתות לימוד במזרח העיר". עם זאת, הוסיף כי הבנייה אינה מיועדת להתבצע על בתי המשפחה בשלב זה, אלא בשטחים הסמוכים להם. כך גם לפי מפת תכנית העירייה לבניית בית הספר. לאור עובדות אלו, לא ברור מדוע העירייה מתעקשת לפנות את המשפחה מביתה.

בנוסף, קיימים מיקומים חלופיים להקמת מוסדות חינוך בשכונה, שאינם כרוכים בפינוי משפחות פלסטיניות. למשל, ברחוב פייר ואסן עומד מגרש ריק, שייעודו נקבע בתוכנית המתאר למבני ציבור. אולם בצעד חריג העירייה החליטה לוותר על קרקע זו, ולמסור אותה, ללא תמורה, לעמותה החרדית "מוסדות אור שמח", שמתכננת להקים במקום ישיבה חרדית ומעונות מגורים לאברכים.

"אני עובדת בשכר מינימום". ליטל סאלחייה בביתה בשייח' ג'ראח (צילום: רחל שור)

"אני עובדת בשכר מינימום". ליטל סאלחייה בביתה בשייח' ג'ראח (צילום: רחל שור)

עמותת "עיר עמים" פנתה החודש למנהלת החינוך בדרישה כי העירייה תנצל חלקה זו להקמת מוסדות החינוך בשכונה, כאלטרנטיבה לשימוש בחלקה של משפחת סאלחייה. יש לכך היתכנות משפטית: לפי חוזה ההרשאה עם מוסדות אור שמח, עיריית ירושלים יכולה להשיב לעצמה את השימוש במגרש.

"זה מעשה ציני במיוחד של העירייה", אמר אביב טטרסקי, חוקר בעמותת עיר עמים. "העירייה מאיימת בפינוי של משפחת סאלחייה, כשבמקביל היא מוותרת על מגרש אחר ומעניקה אותו לישיבה. אפילו את החובה לספק חינוך לאוכלוסייה הפלסטינית, העירייה מצליחה להפוך לחלק מהמנגנון של נישול וייהוד".

"הם יוצרים זעם אצל הילדים שלי, אצל דור שלם של פלסטינים. למה?", שואל מחמוד. "לדעתי הכל מובל על-ידי העירייה, מלמעלה. אריה קינג, סגן ראש העיר, אומר בגלוי שהוא רוצה להעיף את הפלסטינים מכאן. הרי מה הבעיה להקים בית ספר, ולהשאיר לנו את הבית. זו מדיניות".

"גופים של המדינה מקדמים עוד ועוד פרויקטים  ציבוריים, שמעבים את מתחמי ההתנחלות ומרסקים את  המרחב השכונתי-קהילתי הפלסטיני", אומר טטרסקי, "דוגמאות לכך בשייח' ג'ראח הן המטה הארצי של המשטרה, או התכנון להרחיב את האנדרטה לחיילי הצנחנים".

ב-20 בדצמבר 2021, המשטרה ביקשה מההוצאה לפועל לדחות את פינוי משפחת סאלם בשכונה, משפחה אחרת שקיבלה צו פינוי בנובמבר. פקד אלירן חזן, מתחנת שלם, כתב להוצאה לפועל: "בהתאם להתרחשויות בעת האחרונה בירושלים, ביצוע הצו במועד נקוב או מועד קרוב וידוע מראש עלול לסכן את הכוחות ולסכל את הצלחת הפינוי".

"אפשר להדליק את הנוער פה בשנייה, רק צריך לזרוק גפרור", אומרת ליטל סאלחייה, "זה כי הם חנוקים. לא מוצאים עבודה. אין להם חוגים, אין מגרשי ספורט, אין היתרי בנייה – ואם הם בונים חדר או בית – אז העירייה הורסת להם אותו. אין לצעירים איך לגור בעיר, וההורים שלהם בקושי מרוויחים כדי לשלם שכירות. יש סיר לחץ בירושלים, והעירייה מפוצצת אותו. במודע, עוד יותר, ועוד יותר".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf