"אי אפשר לגייס את יהדות העולם כשנוח ולהשתיק אותה כשלא"

אם אצל הדור המבוגר מדובר במשבר אמון, אצל הצעירים מדובר בנתק של ממש. שביתת רעב של פעילי Jewish Voice for Peace למען עזה, בשיקגו, ביוני 2025 (צילום: paul goyette / פליקר, CC BY 4.0)

בלונדון, בסלון ביתה של אחת ממנהלות הקרנות הפילנתרופיות היהודיות הגדולות בבריטניה, ישבה מולי אישה שהקדישה עשרות שנים מחייה לתמיכה בישראל. היא מימנה מלגות, בתי ספר, תוכניות מנהיגות, מחקר ומדע. באמצע השיחה היא עצרה, הניחה את ידיה על השולחן ואמרה משפט אחד שנשאר איתי זמן רב אחרי שיצאתי משם: "אנחנו רואים את זה קורה מול העיניים שלנו, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כאילו הכול רגיל. אימא שלי סיפרה מה עבר על משפחתי בגרמניה ואיך עברו שנים רבות עד שמצאה את עצמה במחנה ריכוז".

ההשוואה בין השתלטות הנאצים על גרמניה למתרחש בישראל היתה קשה לה. איך הפכו צאצאי ניצולי השואה לגזענים? הדבר בלתי נתפס בעיניה, ומוביל להתפוררות הקשר הרגשי שלה לישראל. איך אפשר להמשיך לתמוך במדינה, לממן את מוסדותיה ולשתוק על מה שקורה בה? היא תוהה. "טוב שאבא לא איתנו לראות את זה, הלב שלו היה נמחץ".

התחושות האמביוולנטיות האלה, הנוגעות למתחולל בחברה ובפוליטיקה בישראל ולמדיניות המלחמה הבלתי פוסקת, שברו כמה מוסכמות בכל הנוגע לקשר בין יהודי התפוצות לישראל.

איני מתיימרת להיות מומחית לענייני ציונים אבודים ומבולבלים בעולם. אני בקושי שורדת חיים עם יהודים בארץ. אבל בחודשיים האחרונים שבהם שהיתי בלונדון, קיימתי ראיונות עומק, שיחות ומפגשים עם פילנתרופים יהודים בולטים בגילים שונים מבריטניה ומארה"ב. ביקשתי להבין את עמדותיהם כלפי ישראל, הציונות והאנטישמיות, ומדוע עדיין אכפת להם ממדינה שבחרו לא לחיות בה אך לא הפסיקו לתמוך בה. אותי עניינה במיוחד השאלה מה הם יודעים על הפלסטינים אזרחי המדינה, ומה מידת המעורבות של יהודי התפוצות בחברה הערבית בישראל.

האנשים שעימם דיברתי אינם שייכים לאותו ארגון ואינם פועלים במסגרת פוליטית אחת. חלקם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. למרות זאת, כולם חזרו בדרכים מגוונות על אותה מסקנה: אי אפשר להמשיך לדבר על עתידה של מדינת ישראל בלי לדבר על הדמוקרטיה שלה, ובלי האזרחים הפלסטינים – אין לישראל דמוקרטיה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עבורי, כאישה פלסטינית אזרחית ישראל שמכירה קצת את עולם הפילנתרופיה היהודית, זו היתה אחת התגליות המעניינות ביותר שעלו מהשיחות והמפגשים. לא שיהודי העולם הפכו לפתע רדיקלים או אימצו את הנרטיב הפלסטיני: רובם עדיין מגדירים את עצמם ציונים, במינונים ובגוונים שונים, מחויבים לפרויקט שנקרא ישראל ותומכים בהמשך קיומה כבית הלאומי של העם היהודי. בזבזתי לא מעט מזמן השיחות על הקשר שבין "מדינת הלאום" ל"לעולם לא עוד", בניסיון להפריך את הטענה שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים כיום. לשווא. בזירה הזאת הרמתי דגל לבן.

התרשמתי שהמחויבות הזאת אמיתית, בעיקר בקרב חכמי השבט המבוגרים והמקושרים. הם מביעים דאגה עמוקה מהכיוון שאליו צועדת המדינה, שמביך אותם במחוזות הליברליים והדמוקרטיים בארצם – המחנה שאליו עדיין משתייכים רוב יהודי העולם. אבל אט-אט, ממערכת בחירות אחת לאחרת ובעקבות המלחמה המתמשכת נגד עזה והטרור היהודי בגדה המערבית, הם מזהים מרחוק את המגמה, ואל שולחנם נוספו גם הדרתם המתמשכת של האזרחים הפלסטינים והאפליה שהפכה להסתה ממסדית נגדם. לדברי אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בלונדון, אלו התגלו כמרכיבים המרכזיים של המשבר.

זהו שינוי מוסרי ותפיסתי, מהפכה שקטה המתחוללת בחלקים מיהדות התפוצות. היא החלה לפני כעשרים שנה, קיבלה דחיפה גדולה בתקופת ההפיכה המשפטית – והואצה עוד מאז 7 באוקטובר. המשותף למרואיינים אינו מסתכם בהשגות על מדיניות של ממשלה זו או אחרת. אומנם בנימין נתניהו מאוס על כולם, והם רואים בשרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מבוכה מהלכת והיו שמחים לא לראותם בשלטון, אבל הם מתארים שינוי עמוק יותר. בעיניהם, המרכיב האתנו-לאומי של המדינה הולך ומתחזק, ואילו המרכיבים הדמוקרטיים שאפשרו להם במשך שנים להזדהות עם ישראל הולכים ונשחקים.

המסלול הנוכחי "אינו בר קיימא". ג'ף סולומון (צילום: באדיבות "יוזמת לונדון")

אפשר לומר זאת גם כך: מפלס "המדינה היהודית" עלה ועלה, עד שהוצפו המנגנונים הדמוקרטיים – מערכת משפט עצמאית, בלמים ואיזונים ושוויון אזרחי – שיהדות התפוצות הליברלית ראתה בהם מקור לגאווה ותעודת ביטוח מוסרית מול העולם.

אחד האנשים שעימם דיברתי הוא ג'ף סולומון, ותיק בעולם הפילנתרופיה היהודית בארה"ב ויועץ בכיר לקרנות ולארגונים יהודיים בעולם. סולומון מציע מסגרת מחשבתית להבנת הדילמות העכשוויות: לדבריו, מדינות עוברות "משבר גיל ההתבגרות" כשהן מגיעות לגיל 75–80. בשלב הזה דור המייסדים נעלם, ההבטחות שעליהן קמה המדינה הופכות לטקסים חלולים, והשאלה "מי אנחנו" שבה ומתעוררת במלוא העוצמה. ארה"ב עברה את המשבר הזה במלחמת האזרחים העקובה מדם; ישראל, לדבריו, נמצאת כעת בעיצומו, והמסלול הנוכחי שלה "אינו בר-קיימא".

סולומון אינו מייפה את המציאות. לדבריו, מדינות שלא יוצאות מהמשבר הזה עם זהות אזרחית רחבה יותר אינן חוזרות לנקודת ההתחלה, אלא מתפרקות מבפנים, הרבה לפני שאויב חיצוני מכריע אותן.

"אם המתבגר משתולל בשכונה, מתקשרים להורים שלו", אמרתי בצחוק. "מי שהביא את הילד הזה לעולם צריך לקחת עליו אחריות, לא?". סולומון חייך בכאב ואמר כי לראשונה בחייו הוא מרגיש לא רק זכות אלא חובה להשתתף בדיון על דמותה של המדינה – לא מהצד ולא בלחישות בחדרים סגורים, אלא בקול, בכסף, בנוכחות ובהשפעה.

פילנתרופיה כמעשה פוליטי מוצהר

במשך עשורים התנהלו יחסי ישראל והתפוצות לפי פרדיגמה ברורה: תמיכה רגשית כמעט אוטומטית, שהתבטאה בצ'קים פתוחים ובלוביזם בלתי מסויג. את הפרדיגמה הזו תמצת סר מיק דייוויס, מבכירי המנהיגים של יהדות בריטניה, מייסד ומוביל "יוזמת לונדון" (The London Initiative), במשפט שהפך לשגור בשיח: המודל "תשאירו את הארנק פתוח ואת הפה סגור" היה בר-קיימא כל עוד יהדות התפוצות ראתה בהנהגה הפוליטית של ישראל את התגלמות ערכיה – ולא את הפרתם.

המודל הזה נסדק ונפגע קשות, ויש שיאמרו שאף קרס לגמרי. יהדות העולם, ובפרט הקהילות הליברליות בארה"ב ובבריטניה, אינה מסתפקת עוד בתפקיד "הדוד העשיר" ששולח כסף ומקבל בתמורה שלט הוקרה על הקיר. היא דורשת לעצמה סוכנות (Agency) – זכות מוסרית ופוליטית להשפיע על דמותה של המדינה המתיימרת לייצג את העם היהודי כולו.

דייוויס מנסח זאת כמעט כסילוגיזם: אם ישראל מגדירה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, הרי שלכל העם היהודי יש זכות לדרוש ממנה להתפתח כחברה שוויונית המכבדת את כלל אזרחיה. אי אפשר לגייס את יהדות העולם כשנוח, ולהשתיק אותה כשלא. "יש לנו סוכנות", הוא אומר. "אנחנו לא חסרי אונים ולא חסרי השפעה. יש לנו גם אחריות לפעול".

השינוי ניכר גם במפת ההון. סר מיק דיוויס (צילום: באדיבות "יוזמת לונדון")

השינוי הזה ניכר גם במפת ההון – אולי המדד האמין ביותר לעומקו. דור המייסדים תרם למבנים, לבתי חולים, לאוניברסיטאות ולמפעלי הנצחה – פילנתרופיה של אבנים ולוחות שיש, שנמנעה בקפדנות מכל מגע עם פוליטיקה. דור התורמים הנוכחי מפנה את משאביו לתוכניות מנהיגות משותפת, לחברה האזרחית ולחיזוק תשתיות דמוקרטיות – מתוך הבנה מפוכחת שהממשלה משקיעה מיליארדים בפרויקטים אידיאולוגיים מעבר לקו הירוק ומפקירה את התשתיות האזרחיות שבתחומיו.

הפילנתרופיה הזו אינה באה למלא חלל ריק כמעשה צדקה, אלא מציגה את עצמה כמעשה פוליטי מוצהר של תיקון – לעיתים כהתרסה ישירה נגד סדר העדיפויות של ממשלות ישראל.

התמה השנייה שחזרה כמעט בכל השיחות שקיימתי היתה הצורך בשותפות פוליטית בין יהודים לאזרחים הפלסטינים בישראל. המרואיינים לא התמקדו בפיוס, בחיים משותפים או באחוות עמים. הם דיברו על יציבות ועל אינטרס עצמי בסיסי ומפוכח.

סר דייוויס טוען כי שותפות פוליטית היא אינטרס קיומי ותנאי ליצירת חברה עמידה. לטענתו, חברה שחמישית מאזרחיה אינם מרגישים שייכים או שווים נמצאת ב"חוסר שיווי משקל" מתמיד, שאינו יכול להישמר לאורך זמן בלי אלימות או דיכוי. הוא גם מיטיב לחשוף את הצביעות הממוסדת בשיח ההסברה: תומכי ישראל בעולם מתגאים מעל כל במה בינלאומית בזכויות האזרח המלאות של אזרחיה הערבים – ובאותה נשימה רואים בחברי הכנסת שאותם אזרחים בוחרים "טרף" מבחינה שלטונית ופוסלים אותם מכל שותפות. לדבריו, אי אפשר להשתמש בזכות ההצבעה של הערבים כטיעון מנצח בוויכוח, ובה בעת להוקיע אותם על שהם מעזים להצביע בהמוניהם ולדרוש כוח פוליטי.

אני חושבת שמנהיגי התפוצות מבינים היטב שעידוד ההצבעה בחברה הערבית הוא אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשימור אופייה הליברלי-דמוקרטי של ישראל. הם גם ערים לעובדה שהכוח הפוליטי של החברה הערבית הוא כנראה תנאי הכרחי לכל שינוי שלטוני. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התמוגגו מכניסתה של רע"ם לקואליציה – הוכחה בעיניהם לכך ששותפות פוליטית אפשרית ואף מועילה, על אף המחיר הכרוך בה ושבריריותה.

אין בכך פלא: עבור קהילות יהודיות בעולם, השאיפה להשפעה ולצבירת כוח פוליטי כמיעוט היא טבעית וחיונית – כמו עבור כל מיעוט אתני או דתי במדינות המערב. לכן רעיון השותפות הערבית-יהודית בשלטון בישראל אינו שנוי במחלוקת בעיניהן, שלא כמו בקרב יהודים בישראל.

אחד המרואיינים האמריקאים סיפר על נהג ירושלמי שהוזמן לארוחה בביתו של פרופסור בדואי בנגב, ונדהם לגלות שמארחו מחזיק בדוקטורט ושאחיו רופאים ובעלי תארים מתקדמים. ההלם התרבותי הזה, אמר, הוא התרופה היחידה להסתה שיטתית של שנים.

אבל כאן חשוב לי להציב גבול ברור, שאותו הצבתי גם בפני השותפים לשיח הזה. מנקודת מבט פלסטינית, האזרחים הפלסטינים בישראל אינם אמורים להציל את הדמוקרטיה הישראלית. הם אינם אמורים להציל את בית המשפט העליון, שדחה את העתירות בעניין חוק הלאום, ואת המוסדות שהעניקו במשך שנים לגיטימציה למדיניות מפלה, להפקעת קרקעות ולמציאות הכיבוש. השאלה איננה כיצד האזרחים הפלסטינים יחזקו את הדמוקרטיה; השאלה היא אם הדמוקרטיה הישראלית עצמה מוכנה להשתנות – להפסיק להיות מערכת שמטרתה המרכזית היא להבטיח את עליונות הרוב היהודי, ולהפוך למשטר הרואה בכל אזרחיו שותפים בעלי זכויות פוליטיות שוות.

אחת המרואיינות אמרה: "האמת, אני בהחלט מבינה כמה יהיה קשה לשכנע את הפלסטינים להצביע במדינה שהם שילמו את המחיר הגדול ביותר על הקמתה. ועכשיו, אחרי מה שקרה בעזה, ועם חבורת הפשיסטים ששולטת בישראל – לבקש מהם להצביע? צריך לזה הרבה כוחות נפש. ולצערי, כנראה שאין ברירה".

שותפות שתפקידה היחיד הוא החלפת הממשלה תישאר עסקה פוליטית זמנית, שתתפרק ברגע שהמטרה תושג. נוסחה זו אינה פסולה בעיני כמה מהמרואיינים, הסבורים כי יש אינטרס משותף להיפטר מממשלת הימין הקיצונית הזאת, וכי אין לחשוש מאינטרסים משותפים. לעומת זאת, שותפות המבטאת הכרה אמיתית במיעוט הפלסטיני כשותף שווה בעיצוב המדינה – בתקציבים, בקרקע, בסמלים, בסיפור – עשויה לסמן את תחילתו של שינוי עמוק הרבה יותר, שיהודי העולם כמהים לו, בעוד ישראל עדיין מפנטזת על טיהור אתני, טרנספר המוני והדרה מוחלטת של האזרחים הערבים.

דיסוננס חריף

הרגישות הזו של יהדות התפוצות אינה מקרית. היא נטועה בתנאי קיומה. רוב יהודי העולם חיים כמיעוטים בדמוקרטיות ליברליות, וביטחונם תלוי בחוסנן של אותן דמוקרטיות. יהדות ארה"ב, המהווה כ-2% בלבד מהאוכלוסייה האמריקאית, רואה בהפרדה בין דת למדינה מגן קיומי; זיכרון הרדיפות, מהפוגרומים ועד השואה, יוצר הזדהות אינסטינקטיבית עם קבוצות מיעוט – אותה הזדהות שהובילה יהודים אמריקאים לצעוד לצד מרטין לותר קינג במאבק לזכויות האזרח בשנות ה-60.

חוק הלאום יצר אצלם דיסוננס חריף שאין ממנו מוצא רטורי: יהודים המטיפים לשוויון ולזכויות מיעוטים בארצותיהם אינם יכולים להסביר – לא לילדיהם, לא לשכניהם ולא לעצמם – חקיקה המבכרת באופן רשמי ומוצהר קבוצה אתנית אחת על פני אחרת דווקא במולדתם ההיסטורית.

החוק יצר דיסוננס חריף. הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, ב-11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

"אני מרגישה מוגנת פה בלונדון, בשכונה הזאת, אבל אני גם רואה את העלייה בתקריות האנטישמיות מאז 7 באוקטובר. אני יודעת שיש הבדל בין ממשלת ישראל, אזרחי ישראל ויהודי העולם – ואני נותנת את ההרצאה הזאת לכל מי שפותח את הפה. אבל שויכנו, אם נרצה או לא, לפרויקט 'ישראל', יחד עם ממשלת ימין קיצוני וג'נוסייד ברקע. יש עלייה באנטישמיות במערב כתגובה למלחמה שישראל מסרבת לסיים", אומרת הפילנתרופית הבריטית שעימה פתחתי. מבחינתה, האנטישמיות מקבלת כעת משמעות חדשה: המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל אינה משפיעה רק על אזרחי ישראל, אלא גם על תחושת הביטחון של יהודים בעולם.

זו אינה טענה חדשה, אבל האופן שבו היא מנסחת אותה שונה מהשיח המוכר: לא עוד ניסיון "להסביר" את ישראל לעולם עוין, אלא הכרה מפוכחת בכך שהפער בין הערכים הליברליים של יהדות התפוצות ובין מדיניות הממשלה הולך ומתרחב, ומקשה על יהודים המבקשים להיאבק באנטישמיות בלי לוותר על מחויבותם לערכים דמוקרטיים. כשההגנה על ישראל נדרשת לבוא על חשבון ההגנה על הדמוקרטיה, משהו נשבר. מהראיונות מתברר כי ההגנה על יהודי התפוצות וההגנה על הדמוקרטיה הישראלית הפכו למאבק אחד.

אם אצל הדור המבוגר מדובר במשבר אמון, אצל הצעירים מדובר בנתק של ממש. הקרע בקרב יהודים בני פחות מ-45 הגיע לנקודת רתיחה בעקבות המלחמה. דור זה, החשוף לנרטיבים בינלאומיים שאינם עוברים דרך ה"פילטר" של התקשורת הישראלית או של הממסד הקהילתי, רואה את הג'נוסייד בעזה בשידור ישיר ואת טרור המתנחלים בגדה בזמן אמת, על מסך הטלפון, וחווה דיסוננס חריף בין ערכיו למעשי המדינה הנעשים בשמו. חלקו פונה לתנועות המגדירות עצמן "אנטי-ציוניות", דווקא מתוך זהות יהודית עמוקה ומחויבות לערכי תיקון עולם; חלקו מחפש זהות יהודית עולמית שאינה ממוקדת במדינת ישראל – עד כדי תחייה מפתיעה של היידיש ושל המורשת הגלותית כאלטרנטיבה תרבותית שלמה לזיקה ליהדות הישראלית.

כך מתארת את המצב צעירה יהודייה אמריקאית המתמחה בקשר שבין הפילנתרופיה האמריקאית לישראל. לדבריה, היהודים הרפורמים בארה"ב – שיהדותם ממילא נחשבת מפוקפקת בישראל – אינם מבינים איך החברה הישראלית מנרמלת את הדרת האזרחים הערבים. לטענתה, עדיין קיים קושי ניכר להבין את מציאות חייהם של האזרחים הפלסטינים, ויש להסביר מעל כל במה מיהם הלא-יהודים, המהווים 20% מאוכלוסיית המדינה שהם מחבבים כל כך. "היה לנו מביך וקשה מאוד להתמודד עם חוק הלאום, למשל. אם היו אומרים ליהודי אמריקאי: זאת מדינה נוצרית, אסור לך להשתקע פה ולחיות כאן כיהודי, ובטח שאסור לך להשתתף בממשל – זה היה מחריד את יהודי ארה"ב. לכן צריך לשמר בישראל דמוקרטיה, ולא אתנוקרטיה.

"אני מזדהה עם מה שעוברים האזרחים הערבים בישראל, ובכלל הפלסטינים בעזה ובגדה, אבל שם המצב שונה, אני רואה אותם תהליכים של הימין בארה"ב, והניסיונות שלו לפגוע בהשתתפות מיעוטים כאן בבחירות, איך לדלל מצביעים למפלגה הדמוקרטית, למשל; ואני רואה את המתקפה חסרת הרסן נגד הקרן החדשה (בוועדה בקונגרס) בתזמון הזה. הלובי של הממשלה יעשה הכול כדי למנוע ערבים מלהצביע", היא אומרת. היא בשנות השלושים לחייה ונכדה של ניצולי שואה – ומדברת בדיוק כמו פילנתרופית יהודייה בריטית בשנות השבעים לחייה, שגם אמה ניצולת שואה.

מוקדם לדעת אם מדובר בהתפכחות עמוקה או בהתאמה פוליטית למציאות חדשה. ייתכן שחלק מהמרואיינים הגיעו למסקנות הללו מתוך אינטרס ברור – הרצון להחליף את הממשלה הנוכחית ולחזק את המחנה הליברלי, שעבורו האזרחים הפלסטינים הם עתודת קולות שאין לוותר עליה. ייתכן שאחרים אכן מבינים כי דמוקרטיה שאינה מבטיחה שוויון למיעוט הפלסטיני אינה יכולה להמשיך להיקרא דמוקרטיה ולהשתייך למועדון הזה בין אומות העולם.

כך או כך, עצם העובדה שחלק ממנהיגי יהדות התפוצות – אנשים שבנו במו ידיהם את מפעל ההתרמה למען ישראל – מדברים היום בגלוי על שותפות פוליטית עם האזרחים הפלסטינים, לא כמעשה של חסד אלא כתנאי לעתידה של הדמוקרטיה, היא שינוי שאסור לזלזל בו.

אחד המרואיינים הציע להרחיב את משמעות הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה", כך שהאחריות ההדדית לא תוגבל ליהודים בלבד אלא תקיף את כלל אזרחי המדינה. אינני שותפה למסגרת המושגית הזאת – איני זקוקה לפסוק יהודי כדי לבסס את זכותי לשוויון – אבל עצם הניסיון להרחיב את גבולות האחריות האזרחית מעיד על תזוזה אמיתית בשיח.

השאלה שנותרה פתוחה בתום הראיונות האלה איננה האם האזרחים הפלסטינים יסכימו "להציל" את הדמוקרטיה הישראלית. השאלה אחרת, והיא מופנית לחברה היהודית בישראל ולתומכיה בעולם גם יחד: מדינה שנמצאת במשבר גיל ההתבגרות שלה יכולה לצאת ממנו בוגרת יותר – או לא לצאת ממנו כלל. האם אתם מוכנים סוף-סוף לדמיין דמוקרטיה שלא נועדה לשרת רק את היהודים, אלא את כל מי שמנסה לחיות בה?