אהרן ברק גילה שהוא אסיר בכלא שהוא עצמו בנה

הפעם הוא הקפיץ לי את הפיוז, כשהחליט להשתמש בערבים כקישוט בנאום התוכחה שלו. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בדיוק כשנדמה היה שמלאי התחזיות האפוקליפטיות במחסני החירום הלאומיים עומד לאזול, הגיעה תגבורת. זה קרה בדצמבר האחרון, כשנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, עלה לבמה בכנס של העמותה למשפט ציבורי בחיפה. האולם היה מלא מפה לפה במשפטנים, אנשי אקדמיה ועוד כמה אושיות רשת שבאו לחזות בנס: הכהן הגדול של הדמוקרטיה הישראלית יורד מהאולימפוס כדי לדבר אל העם. בטון השמור לנביאי זעם תנ"כיים, הוא בישר לתלמידיו את הבשורה המרה: "כבר איננו אזרחים, אלא נתינים".

>> ברק בהאג: שוב ד"ר ג'קיל מתבקש להגן על פשעיו של מיסטר הייד

כאן, כנראה, הייתי אמור לעצור ולשתוק. הרי הנימוס הערבי הידוע, זה שהוריי ניסו להנחיל לי כציווי דתי כמעט, מחייב לרחוש כבוד לזקני השבט. לפי הקוד הזה, גם אם הישיש התורן אומר דברי הבל או לוקה באי-דיוק קיצוני, התגובה הנכונה היא חיוך סלחני ושתיקה. "חלאס, חבל על המאמץ", היו אומרים לי תמיד, "הוא ממילא תכף כבר לא איתנו, בשביל מה לך הווג'ע ראס הזה?"

תיאורטית, זו עצה לא רעה. מעשית, מדובר במאבק יומיומי בנטייה הטבעית שלי. עם הזמן הצלחתי לפצח את המלכודת הלוגית שטמנו לי הוריי: ככל שאתה מחייך בסלחנות, כך האיש שמולך משתכנע שפיו מפיק מרגליות, וממשיך לפזר לחלל האוויר דברי סרק שבינם לבין המציאות אין דבר וחצי דבר. כמו רבים מבני דורו, ברק בודק עד כמה הוא יכול למתוח את גבולות הסיבולת שלנו. ככה זה מתחיל תמיד – נאום מנומנם בכנס חיפאי מנוכר, הופך מהר מאוד למבול ויראלי שרודף אותך בכל פינה במרשתת, עד שכבר אין לאן לברוח מהבשורה.

בתוך מבול הסרטונים של האדמו"ר, בלט אחד שהוקלט לאחרונה במיוחד עבור שבט קפלן. שם, בין מחיאות הכפיים הדיגיטליות, חזר ברק על המנטרה: "כבר איננו אזרחים, אלא נתינים". אלא שהפעם, במבחן הגבולות האינסופי שלו, האיש נכשל. הפעם הוא הקפיץ לי את הפיוז, כשהחליט להשתמש בערבים כקישוט בנאום התוכחה שלו.

"אינני אדם שנואם בכיכרות", הצהיר ברק ביובש מהמסך הענק, "אני מדבר אליכם כי מפעל החיים של כולנו, הדמוקרטיה הליברלית, הולך ומתפורר". כדי להוכיח את ממשות החורבן, הוא שלף את הקלף המנצח: חוסר השוויון כלפי החברה הערבית – כמובן, לאחר שביקר את הממשלה על אי-גיוס החרדים. האיש שחתום על מערכת משפטית שהכשירה כל אפליה אפשרית כמעט, נזכר פתאום בהכרזת העצמאות ובחזון השוויון.

זה הרגע שבו הנימוס הערבי שלי נשבר סופית. הזעזוע של ברק הוא מקרה קלאסי של דיסוציאציה: אדם שנבהל מהצל של עצמו. זהו הארכיטקט שמביט בבניין שבנה ומגלה לחרדתו שתכנן בית כלא. הוא היה משוכנע ששרטט היכל של חירות, מגדל שן מואר, אך שכח פרט הנדסי קטן: כשבונים חומות גבוהות מדי של "סבירות" ו"מידתיות" כדי להגן על הנאורות מפני ה"חוץ", מגלים לבסוף שאי אפשר לצאת החוצה.

אבל הארכיטקטורה של ברק מעולם לא נותרה על הנייר; היא נוצקה בבטון מזוין. מי שמבקש לראות את השרטוטים המקוריים, מוזמן לחזור לפרשת בית סוריק ב-2004. שם, באולם הממוזג בגבעת רם, הפך ברק את מפעל הנישול לתרגיל אינטלקטואלי בגיאומטריה של מוסר. על שולחנו הונח תוואי "מכשול הביטחון" – 40 קילומטרים של בטון וברזל שלא נועדו לביטחון אלא לביתור המרחב הפלסטיני. במחי עט, שרטט ברק מחדש את מפת הגזל: הוא פסל 30 קילומטרים מהתוואי – לא כדי למנוע את העוול, אלא כדי להנדס אותו כך שיוכל לעמוד במבחן בג"ץ.

בפסק דין שהיה למניפסט של "כיבוש נאור", הניח ברק על כפות המאזניים את התירוץ הביטחוני מול חייהם של אלפי חקלאים שנותקו מאדמתם. הוא לא פקפק בצורך בהעמדת חומות, הוא רק הזיז אותן מעט. ברק העניק למפעל ההפרדה את המתנה הגדולה מכול: חותמת כשרות משפטית הקובעת כי גזל וכליאה הם אמצעים לגיטימיים, כל עוד הם מופעלים במינון הנכון ובליווי הייעוץ המשפטי המתאים.

אילו הוריי שוב היו מנסים לעשות לו הנחות, "מה הוא מבין בקשר בין תוואי גבול, אזורי מרעה ומטעי זיתים", הייתי מזכיר להם את פסק דין עווד של ברק הצעיר משנת 1988. בתרגיל לוגי קר, קבע ברק את דוקטרינת "מרכז החיים" – המצאה משפטית שהפכה את תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים לבעלי "רישיון ישיבה" שברירי, אישור שהייה בנחלת אבותיהם בחסד ולא בזכות. לדידו של ברק, זכות ילידיה הערבים של העיר לחיות בה אינה זכות אדם יסודית, אלא "מצב עובדתי בר-חלוף" התלוי בחסדיו של פקיד במשרד הפנים. אם יצאת לחו"ל ללמוד, או, נגיד, לטייל לתקופה – מצטערים. "מרכז חייך" נדד, והתושבות שלך פקעה מאליה.

כשעווד זעק שקיימת אמנת ז'נבה, האוסרת על גירוש תושבים משטח כבוש, ברק פשוט נפנף את המשפט הבינלאומי הצידה כמו היה זבוב טורדני. במו ידיו הוא הכשיר את הטרנספר השקט, והניח את התשתית המשפטית לפגיעה מערכתית בזכויות הבסיסיות של אלפי אנשים נוספים.

ואם לאחר כל התעלולים המשפטיים של ברק, הנתינים של אלוף פיקוד מרכז ב"שטחים המוחזקים" עוד העזו להישאר בחיים או לא לעזוב את "מרכז חייהם", המתין להם מעבר לפינה תעלול נוסף וקטלני במיוחד: ההכשר המשפטי של פרקטיקת "הסיכול הממוקד". כאן, תושייתו של ברק הרקיעה שחקים, והוא הפגין יכולת להנדס מוות ללא משפט לכדי פרוצדורה מנומקת. בעברית מצוחצחת הפך ברק את הזכות לחסל אדם לתרגיל סטרילי ב"איזונים ובלמים".

האיש שהגה את הסיסמה היומרנית "הכול שפיט" ופיזר משפטים מסוג "מלוא כל הארץ משפט", פיתח לפתע עיוורון סלקטיבי כשהדברים נגעו לחוקיות ההתנחלויות. במקרים אלו החליט ברק שהמשפט דווקא לא צריך למלא, לא את יהודה ולא את השומרון.

ברק לא הפסיק להיות יסודי; הוא פשוט עבר משרטוט המבנים להנדסת אנוש בתוך כלוב הכליאה. בזמן שהכשיר בשתיקה את הגזל הגדול, הוא התפנה באדיבותו לעסוק בפרטים הקטנים של חיי "נתיניו". כליברל, ברק לא ידון בשאלה "למה האדם כלוא", אבל בהחלט ימדוד בסרגל לוודא שגודל תא הכליאה הוא 4.5 מטר רבוע בדיוק; יריב על כל סנטימטר בשירותים ובמקלחת, כדי להיות בטוח שהדיכוי עומד בתקן המקובל. הוא לא ידון בשאלה: האם מותר לכלוא עם שלם מאחורי חומות?

כי עבור המנהיג העליון לשעבר, דמוקרטיה אינה זכויות אדם, אלא מערכת של תקנות טכניות המאפשרות לדיקטטורה להיראות כמו פרויקט בנייה חוקי למהדרין.

אך המפתח להבנת ברק אינו משפטי אלא סוציולוגי, והוא טמון במילה אחת קטנה: "אנחנו". כשברק זועק "אנחנו נתינים", הוא משרטט את גדר ההפרדה התודעתית שלו. במועדון של ברק, לפלסטינים מעולם לא היה מקום; הם אינם קיימים כלל בהנחות היסוד שלו. הרי הוא, בדיוק כמו שאר הפלסטינים בישראל, יודע שרוב ההמלצות של ועדת אור לא יושמו בפועל – אבל לפחות לאלה עוד יש אזרחות. מיליוני הפלסטינים החיים בגדה המערבית ונתונים לחסדיו של אלוף פיקוד המרכז – דיקטטור הכפוף לביקורת השיפוטית של ברק וממשיכיו – הם שקופים לחלוטין.

בסופו של דבר, נאלצתי להסביר להוריי מדוע הפעם העצה שלהם פשוט לא תופסת. הסברתי להם שבמקרה של אהרן ברק, שתיקה היא לא נימוס – היא שיבוש הליכי משפט בפני בית הדין של ההיסטוריה. אם נחריש עכשיו, נאפשר לו לזייף לעצמו תעודת יושר רטרואקטיבית על גבם של הקורבנות שהשאיר בצידי הדרך אל האולימפוס.

עבור ברק, עצם קיומם של נתינים חסרי זכויות מעולם לא היתה הבעיה; הבעיה היא הזהות שלהם. אבל עכשיו, כשהמנגנון שהוא עצמו פיתח ושימן מאיים על השבט שלו, פתאום הכול בוער. ברק לא מתנגד לנתינות כעיקרון; הוא פשוט מסרב להיות הנתין בעצמו.

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון