newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אהבתך לחיים תשמש לנו השראה. 30 למותה של ענת רייזמן לוי

רייזמן לוי, שנפטרה לפני חודש, חתרה תמיד לשלום ולצדק, לא רק לפלסטינים וישראלים אלא לאנושות כולה. היא האמינה בכוח החינוך, והיתה בה סקרנות ואהבה גדולה ללמידה. אנו, חבריה, נתגעגע לצחוקה המידבק, לחברות, ולאופטימיות של עבודתה הבלתי נלאית למען שינוי

מאת:

ענת יקרה שלי, אין די דמעות כדי להביע את הכאב והצער העמוק שלי. אני מרגיש שזה לא הוגן שאת, ענת, עזבת אותנו כל-כך מוקדם. אבל חזון השלום והצדק שלך ימשיך להתקיים. אהבתך לחיים תשמש לנו השראה. זוהי זכות לכתוב אודותייך, אבל זכות שמעולם לא רציתי בה.

אני זוכר את פגישתנו הראשונה. ב-1996 הגעת לבניין הינדיה שליד שער שכם (באב אל עמוד) בלב ירושלים המזרחית, לראיון עבודה למשרת המתאמת בתוכנית החינוך לשלום בישראל. אני זוכר שאמרתי לחבריי לעבודה שהאדם שיצליח למצוא את המשרד שלנו כבר יעבור את האתגר הראשון, וענת הצליחה! ענת נהגה מרמת אביב לירושלים המזרחית, חנתה בתוהו ובוהו של אזור שער שכם הסואן והגיעה בזמן לראיון.

מאותו יום ענת הפכה לחלק מחיי וחברה קרובה לכולנו, לאשתי, לי ולילדי אוסקר, לילה וסמי. הקשר המשפחתי הזה התרחב כך שהכיל בתוכו גם את משפחתי באום אלפחם – את אמי ואבי, את אחיי, אחיותיי, אחייניי ואחייניותיי. את המתנה הזאת ענת העניקה לא רק לי אלא לכל חבריה הקרובים – היא הפכה לחלק ממשפחותיהם.

ענת רייזמן לוי (צילום: באדיבות המשפחה)

ענת רייזמן לוי (צילום: באדיבות המשפחה)

אף שנפגשנו לראשונה רק ב-1996, הבנו שלמעשה חלקנו המון פעילויות בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80, בארגונים ובוועדות שונות נגד הכיבוש הישראלי. לענת היה חזון לשלום ולצדק חברתי בין לאומי, ולא רק לפלסטינים ולישראלים. היה לה חזון לאנושות כולה, כזה שיסודותיו הם שוויון, צדק וכבוד.

ב-1996 ענת התחילה לעבוד במרכז ישראל-פלסטין למחקר ומידע (IPCRI – איפקרי) כמתאמת ב"פרויקט החינוך לשלום", ומאוחר יותר כמנהלת-שותפה עם עמיתי נידאל ג'איוסי עד 2004. ענת הובילה את פיתוח והטמעת הערכים והעקרונות של החינוך לשלום בתוכניות הלימוד בבתי הספר, עם נידאל בבתי ספר פלסטיניים, ועם אוקי וסאבר ממכון אדם בבתי ספר ערביים ויהודיים בישראל. הם התמקדו במחנכים/ות ובמנהלים/ות כסוכני שינוי.

המשמעות המעשית של העבודה היתה פגישות עם מאות מורים ותלמידים פלסטינים וישראלים, וענת נגעה בלבבותיהם. דרך אמונתה העמוקה בכוח החינוך וביכולתם של אנשים להשתנות, כשלרשותם כלים ומרחב בטוח לבחון ביקורתית את עצמם ואת הקשרי חייהם, ענת העלתה תרומה ייחודית לתחום זה ולאנשים רבים במהלך דרכה.

היא עברה מחסומים, אירגנה ביקורים של מורים יהודים בבתי ספר פלסטיניים ולהיפך. אני זוכר את הכעס שלה כשהמשטרה הישראלית והצבא הפלו את המורים הפלסטיניים בשדה התעופה, כשעיכבו אותם במשך שעות בעמדות הבידוק הביטחוני ולעתים גם סירבו לתת להם אישורי טיסה. היא ראתה את כל אלו בבהירות מלאה כהשתקפויות של יחסי כוחות א-סימטריים ושל ניצול-לרעה של כוח בידיו של הכובש.

ענת פתחה את ביתה לכל האנשים שעמם היא עבדה, ואיפשרה להם להכיר את משפחתה האהובה – אשר, נועה ובר. תכנוני פגישות, דיונים ומחשבות התרחשו בביתם ותמיד הוגש אוכל. ענת אהבה לבשל ולאכול ביחד עם המשפחה. היה לי דיון חוזר ונשנה עם אשר: איפה יש את החומוס הכי טוב – באום אלפחם או ביפו?

כפי שאמרה זאת מיכל זק, אחת מחברותיה ועמיתותיה לעבודה, כשנפגשנו לזכרה: "ענת לא הפרידה בין חיי המשפחה שלה לבין העבודה, הם היו מחוברים". אני נזכר איך ענת הביאה את נידאל לביתה שברמת אביב בעת שלא היה לו אישור כניסה לישראל. היא המשיכה לאתגר את המערכת פעמים רבות ובדרכים רבות, בכך שפשוט סירבה לקבל את חוסר הצדק.

עם "נשים מסרבות לציית" היא עברה במחסומים כשבמכוניתה נשים פלסטיניות ללא אישור להגיע לחוף הים ביפו. זה היה ביטוי מושלם לתפיסה שלה את זכותם של פלסטינים לנוע בחופשיות וללא הגבלות במולדתם: זכות אדם בסיסית. ענת תמיד הבחינה בדיכוי ובמערכות השליטה של הכיבוש.

ענת הצליחה להביא את הערכים והעקרונות הללו לכל הארגונים והקבוצות הפלסטיניות-ישראליות שבהן היא עבדה, ולהכשרות ואימונים שהיא העבירה לנשים ולבני נוער. והיו הרבה ארגונים כאלו: סדאקה רעות, קומי, ילדים למען שלום/קידס4פיס, הפורום להסכמה אזרחית בין יהודים וערבים אזרחי ישראל, חלונות/שבאביק, מרכז קהילתי ערבי יהודי ביפו, יד ביד, פורום המשפחות השכולות ועוד רבים.

לענת היה אכפת מאוד גם מסוגיות של צדק חברתי בתוך החברה הישראלית, שאותה היא לא ראתה כנפרדת מהכיבוש. היא מצאה את הזמן והאנרגיה ללמד פליטים ומבקשי מקלט אפריקאים עברית. אחד מעמיתיה המתנדבים אמר: "היא הכירה וזכרה את השמות של כולם ונהנתה מכל רגע של לימוד".

חבריה ועמיתיה לעבודה, ג'מאל ורולא, שאותם היא ביקרה פעמים רבות בביתם שבבית חנינא נזכרו בחיבה כיצד "לענת היה את האומץ להיחלץ מהשיח של קבוצת הרוב בישראל, שדרשה ממנה קבלה וציות".

ענת חיפשה כל העת אתגרים אינטלקטואליים שירחיבו את גבולותיה, והיתה בה סקרנות ואהבה גדולה ללמידה. באוניברסיטת קובנטרי שבבריטניה היא סיימה בהצטיינות את התואר השני שלה בלימודי שלום ופיוס. המחקר שלה התמקד ב"תפקיד הג'נדר בשינוי יחסי הכוח בין ישראלים לפלסטינים".

קודם לכן, ב-2008, ענת הצטרפה לתוכנית הלימודים הבין לאומית לטרנספורמציות של סכסוכים באוניברסיטת נוביסד שבסרביה, וב-2009 הצטרפה לתוכנית "נשים וביטחון" שאורגנה על ידי בית הספר הרווארד קנדי לממשל של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב. אזביר, ידיד מקשמיר וחבר ללימודים, סיפר עד כמה ענת הרגישה בת מזל ומלאת השראה כשהלכה לפגוש את מי שהיה אז נשיא ארה"ב ברק אובמה.

היא השתמשה בהזדמנויות הללו כדי ללמוד גישות תיאורטיות חדשות לנושאים שעניינם סכסוכים וכוח, וכדי ללמוד מאחרים ברחבי העולם אשר נאבקים למען שלום וצדק. ענת הביאה שמחה ואמפתיה עמוקה לכל קשריה עם בני אדם, או כפי שאמרה זאת לא מזמן חברה סרבית: "אם ענת היתה עוברת ליד קבוצת אנשים שמנגנים ברחוב בבלגרד – היא היתה מתחילה לרקוד! היא היתה אדם שמח".

כזאת היתה ענת, ושמחת החיים שלה היתה בלב כל פעילויותיה, עבודתה והנאתה, והתפרסה גם על טווח מגוון של מוזיקה ואמנות שהיא חלקה עם משפחתה וחבריה.

ענת יקרה שלי, אנחנו נתגעגע לצחוקך המידבק, לחברות, לאהבת החיים ולאופטימיות שבעבודתך למען שינוי – ליצירת עולם שמבוסס על שלום וצדק. עמיתתך, ג'ואן מק'גרגור מדרום אפריקה, שלחה לזכרך את המילים האלה, ובהן אפרד ממך אני לשלום:

סריטי
(מילה בלשון הסוטו שמתייחסת לצל/מורשת שאנו מטילים)
…….
הצל שלך יצעד עימך תמיד,
מי שאת מסמנת כל רגע.
הנחת את כפות רגלייך בעדינות בין כפות רגליים אחרות.
טביעת רגלך עמוקה וצלליתך מאריכת ימים

הבית האחרון מהשיר "סריטי" – מתוך הספר "נופים של אומץ"  (2013) מאת רות אוורסון

ד"ר מרואן דרוויש היה חבר ועמית של רייזמן לוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf