החיילים ששרפו ניילונים במדבר כדי שלא ישמשו את הבדואים כשמיכות

עמוד 22 של עיתון "הארץ" מיום שישי מכיל שתי כתבות שהיו צריכות לככב במקום בולט בכל כלי תקשורת בארץ.

בכתבה אחת מספרת עמירה הס על האוניברסיטה הטכנית בשכם, שמנסה למנוע מצעירים פלסטינים לעבור לשטחה כדי לזרוק אבנים על חיילים, אבל הצבא – באופן אבסורדי – מונע מהאוניבריסטה למנוע את העימותים, שכוללים לא פעם ירי גז מדמיע על האוניברסיטה עצמה. ואם זה לא מספיק, המטווח הצבאי שהוקם בצמוד לאוניברסיטה בכלל הוקם על שטחה שלה, ומדי פעם כדורים מעופפים פוגעים בקירות הספרייה.

בכתבה השנייה מבקר גדעון לוי בקהילת חדידייה בבקעת הירדן, שאת הכפר הקטן שלה הרסו חיילים לאחרונה בפעם המי יודע כמה. במסגרת ההריסה גם הרגו את גוזלי היונים שבשובך של הכפרון. מאז ההריסה האחרונה מגיעים חיילים לוודא ששום מבנה חדש לא מוקם על האדמה, שבבעלות פרטית פלסטינית, מחרימים אוהלים שהקים האיחוד האירופי, ובמקרה אחד גם שרפו ניילונים ששימשו ילדים קטנים להתגונן מפני הקור המדברי בלילה (החיילים האלה הם החברים, השכנים, קרובי המשפחה, השותפים לעבודה שלנו – כן? אלה ששרפו ניילונים של ילדים באמצע המדבר). ממול, לא רחוק, נמצאת התנחלות, רועי, עם מדשאות מוריקות ואישורי בנייה ומערכת חוק נפרדת לאדוני הארץ.

שתי תמונות מציאות חדות וברורות, יום-יום של כיבוש, בלי הרוגים ובלי דקורים ובלי סערה בינלאומית. סתם מציאות מחרידה של כיבוש. ורק בעמוד 22 של הארץ נמצא לזה מקום, ולא במקומות אחרים.

> כן, עדיין מפגינים בבלעין, גם אם קצת אחרת