אפקט דני דין: למה פלסטינים דוקרים?
מעניין מאוד להאזין לפלסטינים מדברים בירושלים הבוקר. אני לא מבין הכל, (אם כי מילת המפתח "אינתיפאדה" מוכרת לי מזמן) לכן מאוד עוזר לי כשהם פתאום עוברים לעברית. "אז אמרתי לו: אבל למי יש את הכח? למי יש את הנשק?" הבריסטה בבית הקפה מצטט לחברו שיחה שניהל. הוא ער לחוסר ההבנה של הציבור הישראלי את עמדת הצד שלו. האלימות מבחינתנו באה נטו ממקום של שנאה מכוערת והיא שוברת במזיד את הרגיעה. מבחינת הפלסטינים היא תשובה על שנאה מכוערת, ועל כיבוש ודיכוי. הם מעולם לא נהנו מרגיעה.
אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד (בראיון מרתק, דווקא לא עם אדוארד סעיד), "המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות". הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר "לא רלוונטי". נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת. אז יאללה, קולפן!
אני חושב שכל מי שאינו אינטרוורט מוחלט אמור להיות מסוגל להזדהות עם זה. אנחנו רוצים להיראות, להשמע, ובמידת האפשר להיות מובנים. זה אחד הרצונות הראשוניים של כל ילד. כשלא רואים אותנו במשך עשרות שנים או כשמדמים אותנו למשהו שאנחנו לא, בשלב מסוים כבר לא אכפת לנו אם ניראה טוב או מה יהיו ההשלכות. זה לא משנה אם הכובש יבין. אנחנו היינו כאן. צעקנו את שמנו.
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
