כשמירי רגב ופעילי ה-BDS מגיעים לאותה מסקנה

כמו הוויכוח שמתנהל בחלקים מהשמאל המקומי והעולמי, בין החרמת תוצרת התנחלויות לתמיכה בחרם כולל על הכלכלה הישראלית, כך גם נראה הוויכוח המתנהל בתוך הממשלה כיום: האם לתמוך בחרם רק על ההתנחלויות או בחרם כללי על ישראל.

בשבוע שעבר אישר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסכם נוסף עם האיחוד האירופי שבו מסכימה בפועל הממשלה להטיל חרם על ההתנחלויות (או לפחות לשתף פעולה עם חרם אירופאי שכזה), ולפתוח הזדמנויות לשיתופי פעולה כלכליים בין מדינות האיחוד לבין יזמים בתוך ישראל, אבל לא מעבר לקו הירוק.

האיחוד האירופי שומר בעקביות על מדיניות של התייחסות כבדת ראש לקו הירוק עצמו, ומסמן אותו בתור גבול הלגיטימיות הישראלית: מצדו האחד של הקו – מדינה לגיטימית ושותפה רצויה, מצדו השני – שלטון כיבוש שמפר את הדין הבינלאומי. בין השניים לכאורה אין קשר, בעיניי האיחוד. זו החלוקה שנתניהו קיבל על עצמו, ועל המדינה, כשחתם על ההסכם הזה.

אלא שאז באה מירי רגב ושינתה את התוכניות. "עמדתי העקרונית היא שעל ממשלת ישראל לדחות על הסף הסכמים התובעים מאיתנו להחרים דה פקטו חבלי מולדת או אוכלוסיות הגרות בגולן, בירושלים או ביו"ש", כתבה בהתנגדותה להסכם – התנגדות שעכשיו מקפיאה את יישומו. אם תצליח רגב, התוצאה תהיה שישראל, על שני צידי הקו הירוק, תוחרם ולא תהיה חלק מההסכם. לאור הקרע בין ארה"ב, שוויתרה אפילו על מראית עין של "מתווך ניטרלי", לבין אירופה, סביר מאוד להניח שהאיחוד לא יסכים לוותר על הסעיף שמחריג התנחלויות. כך ההסכם לא ייחתם, ואף אזרח ישראלי לא יוכל לזכות במענקים בשווי עשרות מיליוני יורו. בשם אחדות ארץ ישראל השלמה רגב מתעקשת לסמן את כל הכלכלה הישראלית מול האיחוד והעולם כבלתי לגיטימית – לא רק זו שמעבר לקו הירוק.

זהו, פחות או יותר, גם הטיעון של פעילי ה-BDS, והוא לא מופרך כלל. האם אחרי חמישים שנות שליטה צבאית וכלכלה אחת משני צדי הקו אפשר בכלל להמשיך ולדמיין כלכלות נפרדות? כשחברות התחבורה הציבורית מפעילות קווים שחוצים את הקווים יום-יום (ומסובסדים בהתנחלויות), כשכל הבנקים נותנים משכנתאות לבניית בתים והקמת עסקים בהתנחלויות, כשיצרנים ישראלים מוכרים מוצרים בשטחים (למתנחלים ולפלסטינים כאחד – האחרונים כשוק שבוי שמוגבל ביכולת הייצור העצמי או הייבוא בגלל הכיבוש), כשהמטבע והתשתיות ומעטפת המכס אחידים בכל רחבי הארץ, כשיינות ישראלים מיוצרים מענבים שגדלים על אדמה שדודה ומים שנשאבים מתחת לכפרים פלסטינים משקים גינות בישראל ומאבני הגדה המערבית בונים בתים בתוך ישראל, כשחברות הסלולר מציעות רשת אחידה עם מגדלי תקשורת בתוך ישראל ובהתנחלויות באותה מידה, כשחברות ההיי-טק והביטחון ומשרדי רואי החשבון, עורכי הדין הפרסום ואחרים נותנים שירותים משני צדי הקו הירוק – האם בכלל יש עוד טעם או יכולת לעשות את האבחנה?

קמפיין החרם אומר שלא. שהכלכלה הישראלית כולה מרוויחה מהכיבוש. מירי רגב אולי לא הייתה מנסחת את זה בדיוק ככה, אבל גם היא מקבלת את העיקרון הבסיסי: יש פה כלכלה אחת, ולטוב או לרע אין להפריד בין חלקיה, ולמען המשך החזקת השטחים ישראל תצטרך להשלים עם החרם עליה.

> פקיד ישראלי מאיים על מפגינים בגרמניה: "אנחנו יודעים מי אתם. תחיו בפחד"