כלכלן ופילוסוף מתווכחים על אי-שוויון, וכולנו מרוויחים
הספר "מה זה שוויון ולמה חשוב שניאבק עליו", שמסכם שיחה בין שני כוכבי הרוק האקדמיים תומא פיקטי ומייקל סנדל, הוא קריאת חובה לכל ישראלי שרוצה ללמוד על סוגיות של צדק ושינוי חברתי, מחוץ למסגרת הצרה הקיימת של האידיאולוגיה הקפיטליסטית הימנית
אינטלקטואלים ציבוריים הנמצאים בקצה השמאלי של המפה האידיאולוגית בסוגיות של אי-שוויון וצדק חברתי. מייקל סנדל (מימין) ותומא פיקטי (צילום מסך מתוך השיחה ביניהם, מערוץ היוטיוב של המכון למחשבה כלכלית חדשה)
הספר "מה זה שוויון ולמה חשוב שניאבק עליו", שתרגומו לעברית יצא לאור לאחרונה בהוצאת אופק, מייסודה של קרן ברל כצנלסון, הוא גרסה ערוכה של שיחה שהתקיימה בין שני כוכבי רוק אקדמיים – תומא פיקטי ומייקל סנדל, כלכלן ופילוסוף.
פיקטי הוא כלכלן היסטורי צרפתי בעל שם שספרו "קפיטל במאה ה-21" היה רב-מכר. יותר מ-2.5 מיליון עותקים שלו נמכרו, והוא נחשב לאחד מהספרים המשפיעים ביותר בכלכלה בעשורים האחרונים. חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן כתב על ספרו של פיקטי שהוא ישנה לחלוטין את האופן שבו אנחנו מתייחסים לכלכלה, עושר ואי-שוויון. ספר נוסף שכתב פיקטי הוא "קיצור תולדות השוויון", שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שעליו כתבתי בעבר).
סנדל הוא פרופסור לממשל באוניברסיטת הרווארד, שכתב ספרים על צדק ודמוקרטיה. הקורס שלו על צדק באוניברסיטה והרצאותיו במדיה החברתית ומחוץ לארה"ב זוכים לפופולריות רבה. בהרצאתו על צדק באצטדיון בסיאול, בירת דרום קוריאה, נכחו 14 אלף אנשים.
גם פיקטי וגם סנדל הם אינטלקטואלים ציבוריים הנמצאים בקצה השמאלי של המפה האידיאולוגית בסוגיות של אי-שוויון וצדק חברתי. בכתביהם, וגם בספרון זה, הם דנים באופן מפורט ומורכב בנושאים אלו – דיון שמטבעו כולל היבטים נורמטיביים, מוסריים ופוליטיים והיבטים אמפיריים, בחינה היסטורית וציטוט מחקרים עכשוויים רלוונטיים.
הדיאלוג בין שני ההוגים הללו יישמע זר לתודעה ולשיח הישראליים, שהטווח האידיאולוגי שלהם בסוגיות של צדק חברתי וכלכלי נע בין ליברטריאניזם וולגרי ואכזרי נוסח נפתלי בנט, נחמיה שטרסלר ופורום קהלת, לבין הקצה השמאלי הדוגל במדינת רווחה. חלק מהעמדות והטיעונים שמציגים השניים לטובת צמצום אי-שוויון וסוציאליזם דמוקרטי, כגון העלאות מיסים, שיתוף עובדים בהנהלות תאגידים והגרלות כאמצעי לקבלה לאוניברסיטה ולפקולטות יוקרתיות, הם בגדר כפירה בעיקרי האידיאולוגיה הניאוליברלית השלטת בישראל.
את חלק מהטיעונים והפתרונות של שני ההוגים הללו יפטרו כאן בזלזול עם הגדרתם כצעדי מדיניות פופוליסטיים המנוגדים ל"חוקי השוק" ו"טבע האדם". אל מול הדיאלוג העשיר והחכם בין פיקטי לסנדל, מתחדדת שמרנותו ודלותו של השיח הציבורי והאקדמי הישראלי.
בעניין צמצום האי-שוויון בהכנסות ועושר, פיקטי אופטימי. בבחינת הנתונים לאורך זמן הוא מזהה בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות תנועה, שהכוח המניע שלה הוא מאבקים פוליטיים אדירים המעלים את המודעות המוסרית והדמוקרטית לכיוון צמצום האי-שוויון הכלכלי, האי-שוויון הגזעי והמגדרי, ובמידה מסוימת גם האי-שוויון בין הצפון לדרום הגלובלי.
לטענת פיקטי, אי-שוויון כלכלי וחברתי מהווה בעיה משלושה טעמים מרכזיים. הראשון הוא שלילת הגישה לטובין בסיסיים – בריאות, חינוך, דיור, מזון ותחבורה – מאלו שנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי (יש לומר שטיעון זה בעייתי, כיוון שקיימת גישה של צדק חברתי המכונה גישת הסף, בלעז sufficientarianism, הקובעת כי מה שצריך לעניין אותנו מבחינה מוסרית ופוליטית הוא שכל האנשים יזכו לסף מסוים של מילוי הצרכים הבסיסיים שלהם, ומעבר לכך אי-שוויון יכול להיות מוצדק).
הטעם השני של פיקטי לתפיסת האי-שוויון הכלכלי והחברתי כבעיה מצוי בכך שבעקבותיו נוצר אי-שוויון פוליטי, כאשר שוויון פוליטי בין כל האזרחים הוא עיקרון דמוקרטי בסיסי. ארה"ב היא דוגמה מובהקת לעיוות זה: בחסות פסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי, הוסרו כמעט של המגבלות על מימון בחירות על ידי יחידים, התארגנויות ותאגידים כלכליים. מצב זה יוצר מעין אוליגרכיה שבה פוליטיקאים המעוניינים להיבחר תלויים בבעלי ממון שיממנו את מסעות הבחירות שלהם.
הסיבה השלישית היא שאי-שוויון מוביל לפגיעה בכבוד האנושי הבסיסי ולהשחתת היחסים בין בני אדם ויחסי הכוח בחברה. פער כלכלי מגיע עם ניכור חברתי, ואי-שוויון פוגע בהקשרים החברתיים שבהם אנשים נפגשים ומקיימים דיונים משותפים.
פיקטי סבור שאילו החברה לא היתה הופכת ליותר מכילה והאי-שוויון הכלכלי והחברתי לא היה מצטמצם, לא היתה מתרחשת העלייה ההיסטורית האדירה בשגשוג הכלכלי. אולם צריך לזכור, לדבריו, כי התפתחויות אלו, המתרחשות בצפון הגלובלי – במיוחד באירופה ובארה"ב – התאפשרו גם בשל חלוקת עבודה גלובלית שבמסגרתה המערב מנצל משאבים טבעיים ואנושיים המגיעים מהדרום הגלובלי העני.
ויכוח על המושג "פופוליזם"
בעוד בישראל כת המאמינים בכוחות השוק רק הולכת וגדלה – ומבחינה זו אין כמעט הבדל בין מי שמכונים כאן "ימין" ו"שמאל" – אחד הנושאים המרכזיים שעולים לדיון בדיאלוג בין פיקטי לסנדל הוא עניין ה"דה-קומודיפיקציה" – נטרול ההסחרה של הכלכלה והחיים החברתיים, כלומר מגמת הפיכתם של שירותים ציבוריים חברתיים, כמו גישה להשכלה, לשירותי בריאות ולדיור, לסחורות שמסופקות בהתאם לכללי השוק וכפופות להיגיון של רווח כספי.
דוגמה למהלך הסחרה כזה שנכשל כישלון קולוסלי אפשר למצוא בשירותי הבריאות בארה"ב. 20% מהתמ"ג האמריקאי מוקדש להוצאות בריאות, אך בהשוואה למדינות אירופה, שמפעילות מערכות בריאות לפי שיקולים ציבוריים ולא שיקולי רווח, התוצאות בפועל נוראיות. כישלונות נוספים של הפרטה נרשמו גם בתחומי הכליאה והחינוך.
למרות זאת, בישראל קיימים כוחות כמו פורום קהלת הימני, שאחת ממטרותיו היא הכפפת החינוך ותחומים אחרים ל"כוחות השוק". וזה גם מה שעומד, בין השאר, מאחורי תוכנית החינוך של מפלגת ביחד של נפתלי בנט ויאיר לפיד. ההיגיון הזה נתמך נתמך בשנים האחרונות גם בפסקי דין של בית המשפט העליון, המתנים קבלת שירותי חינוך בקיומם של אמצעים כספיים.
במצב של אי-שוויון חברתי וכלכלי, מדגישים סנדל ופיקטי, הסחרה לא רק מונעת מחלק מהאנשים גישה לטובין בסיסיים וקול פוליטי, אלא גם מרדדת ומשחיתה את משמעותם של הטובין עצמם. למשל, הסחרה של ההשכלה הגבוהה מעודדת סטודנטים לחשוב על השכלה במונחים אינסטרומנטליים בלבד, כמו השגת קריירה והכנסה גבוהה, ובכך מרדדת את המשמעות של למידה והוראה. דוגמה נוספת היא הענקת תמריצים כלכליים למורים על הישגי תלמידים, צעד שחביב על רפורמיסטים של החינוך מימין, ובפועל אינו מוביל ללמידה משמעותית.
טיעון הדה-קומידיפיקציה, אם כך, הוא גם טיעון נגד ההשחתה שאליה מוביל היגיון כלכלי של תחרות ורווח של טובין ושירותים כמו בריאות, חינוך ותרבות.
אחד הנושאים שבו קיימת מחלוקת בין פיקטי וסנדל הוא השימוש במונח "פופוליזם". בעוד סנדל רואה ב"פופוליזם" מונח ניטרלי שבו עושים שימוש גם הימין (למשל הנשיא דונלד טראמפ) וגם השמאל (למשל הסנאטור ברני סנדרס), נגד האליטות הפוליטיות והכלכליות, פיקטי סבור שהמושג הוא חלק מהרטוריקה שבה משתמשים רבים כדי למקם את עצמם במרכז המפה הפוליטית, כאשר למעשה הם שייכים למאמיני כלכלת השוק. "פופוליסטים", לפי פיקטי, הוא תואר שאותם אנשים מעניקים ליריביהם גם מימין ומשמאל כדי להשתיק אותם ולעשות להם דה-לגיטימציה.
גם בשיח הישראלי, "פופוליזם" הוא ביטוי גנאי שבו משתמשים אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה כלפי מבקריהם, ובהם מי שמציעים חלוקה מחדש של הכנסה, עושר וקניין כמו קרקע ציבורית. הביטוי נועד לציין שהטענות של המבקרים אינן מבוססות על עובדות והיגיון ומהוות ביטוי רגשי לתפיסות ואינטרסים שאינם ניתנים להצדקה.
פרויקט של סוציאליזם דמוקרטי. אליזבת וורן וברני סנדרס (Shelly Prevost ו-Gage Skidmore / פליקר)
גם פיקטי וגם סנדל מסכימים שהפופוליזם – גם מימין וגם משמאל – צמח בשל בגידת האליטות הפוליטיות והכלכליות, אלה שתמכו בגלובליזציה כלכלית שפגעה במעמד העובדים ובאחרים המאכלסים את תחתית הסולם החברתי והכלכלי. אחת הדוגמאות שמובאות לבגידה הזאת היא החילוץ של וול סטריט והבנקים אחרי המשבר הפיננסי של 2008, שאותו הובילו בנקאים שמינה הנשיא דאז ברק אובמה, ביניהם גם כאלה שהיו אחראים בעצמם ליצירת המשבר.
פיקטי מתעקש על ההבחנה בין "פופוליזם" ימני ושמאלי. לדבריו, ה"פופוליזם" משמאל, למשל של הסנטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן, הוא פרויקט של סוציאליזם דמוקרטי שכולל לא רק חלוקה מחדש, אלא גם השבת הכוח מהאליטות לעם, למשל באמצעות הגדלת הייצוג של עובדים בדירקטוריונים של תאגידים.
סכנות המריטוקרטיה
אחד הפרקים בספר עוסק במריטוקרטיה, נושא ספר קודם של סנדל, The Tyranny of Merit ("רודנות הכישורים"), שעליו כתבתי בעבר. מריטוקרטיה היא מצב שבו אנשים מתקדמים על בסיס ההישגים שלהם, ולא על בסיס המעמד הכלכלי והחברתי שאליו שייכים הוריהם – אבן פינה אידאולוגית מרכזית של חברות מודרניות קפיטליסטיות. על פי האידיאל המריטוקרטי, המערכת נותנת לכל אחד סיכוי הוגן להצלחה, כאשר בפסגת הפירמידה ניצבות בצדק אליטות בעלות יכולות, שהחברים בהן התאמצו כדי להשתייך אליהן.
מריטוקרטיה היא אחת ההצדקות המרכזיות לאי-שוויון חברתי וכלכלי בעולמנו. גם סנדל וגם פיקטי מבקרים את עקרון המריטוקרטיה מזוויות שונות. סנדל מתייחס למריטוקרטיה באופן רחב כאידיאולוגיה, ורואה בה גורם מרכזי לאי-שוויון ופיצול חברתי. האידיאולוגיה המריטוקרטית, לפיו, גורמת לכך שאלה המאכלסים את השלבים העליונים בסולם החברתי-כלכלי מאמינים שההצלחה שלהם היא פרי כישוריהם ומאמציהם, ולכן הם זכאים מוסרית למיקומם הזה. לעומת זאת, אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי-הכלכלי, שנאבקים על מנת לשרוד כלכלית, לא צריכים להתלונן כיוון שהם נמצאים במקום שהם ראויים לו. אם הסיכויים שווים לכולם, אז אין להם מה להלין על התוצאות.
גם סנדל וגם פיקטי סבורים שאיננו חיים על פי עקרונות מריטוקרטיים, וכי הסיכויים של כולם אינם שווים באמת. ילדים להורים עניים נוטים להישאר עניים כמבוגרים ושיעורי הניידות החברתית במעלה הסולם נמוכים. לתפיסתם, אידיאולוגיית המריטוקרטיה היא אחד הגורמים המרכזיים לפיצול ולשסעים החברתיים. ככל שהאי-שוויון מעמיק ואנשים מהמעמד הנמוך והבינוני מאבדים את משרותיהם ונשארים מאחור, העצה היחידה שהם מקבלים מפוליטיקאים משמאל ומימין היא שאם אתה רוצה להצליח בכלכלה גלובלית, עליך לרכוש השכלה.
הפוליטיקאים הללו מפספסים, לפי סנדל, את העלבון שאנשים אלו חשים לנוכח הקביעה כי מצבם הכלכלי והחברתי הוא תוצאה של כישלונם. רבים מהמעמד הנמוך-בינוני חשים זעם – ודאי כלפי מפלגות שמאל שאמורות, על פי הרטוריקה הפוליטית שלהן, לייצג אותם. לכן אין זה פלא כי הם זונחים את אותן מפלגות ופונים לפופוליסטים ימניים כמו טראמפ, נתניהו ואחרים, המזהים את עלבונם ומבטיחים להם עתיד טוב יותר.
בישראל, מריטוקרטיה היא אידאולוגיה מרכזית שיש עליה הסכמה רחבה. מצביעי השמאל המאכלסים את העשירונים העליונים הם מאמינים אדוקים בה ויוזמים מדיניות המקדמת אותה. זה אינו מקרי. היא מספקת הצדקה אידיאולוגית למעמדם החברתי והכלכלי ותמיכה בטענתם כי שינוי הסדר החברתי והכלכלי הקיים אינו מוסרי. זו גם אחת הסיבות המרכזיות לניכור ולכעס הרב שחשים כלפיהם אלה המאכלסים את העשירונים התחתונים.
אחת ההצעות של סנדל, שנועדה לנטרל את התוצאות הבלתי צודקות של המריטוקרטיה, היא קיום הגרלה בין מועמדים ומועמדות שציוניהם נמצאים מעל סף מסוים. לתפיסתו, אין טעם מוצדק להעדיף מבין שני מועמדים לבית ספר לרפואה או לפקולטה למדעי המחשב, את המועמד שציון הפסיכומטרי שלו גבוה יותר בנקודות ספורות על פני מועמד אחר. זאת, מפני שייתכן שציונו הנמוך יותר נובע מנסיבות כלכליות וחברתיות מאתגרות, כמו השתייכות לדור ראשון להשכלה אקדמית.
גם פיקטי וגם סנדל סבורים שקיים חוסר כבוד וחוסר הערכה כלפי עובדות ועובדים שאינם בעלי תואר אקדמי וכלפי התרומה שלהם לטובת הכלל. תרומה זו באה לידי ביטוי, למשל, בימי מגפת הקורונה, כאשר נהגים, קופאיות ופועלי ניקיון היו מחלק מקבוצת "העובדים החיוניים" שדאגו לצרכים בסיסיים של כל השאר ואפשרו להם להמשיך לנהל את חייהם.
בעניין עתידו של השמאל, בעוד במוקד הניתוח של פיקטי עומד הניתוח הכלכלי-מעמדי, סנדל מדגיש את ממד הזהות וההכרה. לטענתו, כישלונן של תנועות ומפלגות שמאל נובע מהזנחה של סוגיות רגשיות חשובות כמו פטריוטיות, קהילה, סולידריות והשתייכות.
תנועות ומפלגות אלה, לדבריו, התעלמו מחשיבותן המוסרית של אומות כקהילות של תלות הדדית ואחריות הדדית, ותמכו בגלובליזציה כלכלית שהובילה לאובדן מקומות עבודה באזורים מסוימים, מה שהוביל לעליית התמיכה בפופוליסטים מימין כמו טראמפ ומארין לה פן. מפלגות השמאל הפכו למייצגות של האליטה המשכילה ושל מעמד הצווארון הלבן הגבוה, מה שפיקטי מכנה "השמאל הברהמיני". הניתוח הזה הולם גם את תנועות ומפלגות השמאל בישראל.
בשפת בני אדם נטולת ז'רגון אקדמי, הספר המרתק הזה עוסק בסוגיות נוספות של צדק חברתי, כמו מיסוי, הגירה ושינוי האקלים. זהו ספר חובה לכל ישראלי שיש לו עניין ללמוד על סוגיות של צדק ושינוי חברתי. אני מדגיש את הביטוי "הקורא הישראלי", כיוון שהדיון הציבורי כאן בסוגיות אלו מתנהל בגבולות של אידיאולוגיה קפיטליסטית ימנית צרה. התרגום של תומר בן אהרון קולח ובהיר, ויש להודות לקרן ברל כצנלסון ולספריית אופק שהם בגדר מגדלור של ספרות ביקורתית מקורית ולועזית, מקור של השכלה הומניסטית וסוציאל דמוקרטית בחשיכה הישראלית.
פרופ' יוסי דהאן הוא יו"ר מרכז אדוה; ספרו "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" יצא בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
