חזבאללה לא מרשה לשיעים אפילו להתאבל על מה שאיבדו

חזבאללה מתייחס להפגנת כאב כאל "החלשת רוח האומה" ומפעיל "סוכני דיכוי אבל". דגל חזבאללה על הריסות בבביירות, 1 בנובמבר 2024 (צילום: חסן עמאר / אי.פי)

כשמסתכלים על החלוקה הפוליטית והעדתית בלבנון, נהוג לחשוב שהסונים מתנגדים לחזבאללה, ואילו השיעים תומכים בארגון. שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה מציגים תמונה מורכבת יותר.

>> אידיאולוגי, חברתי ומהפכני: דרכו של חזבאללה לצמרת

הסונים מהווים כ-30% מאוכלוסיית לבנון, אולם חרף גודלה ומרכזיותה הפוליטית והכלכלית של העדה בהיסטוריה של המדינה, עמדותיה ושיקוליה נפקדים לעיתים קרובות מהסיקור התקשורתי. ייתכן שהסיבה לכך היא שהסונים אינם מזוהים עם אחת מעמדות הקצה – חזבאללה ותומכיו השיעים מצד אחד, ומתנגדיו הקולניים של הארגון מצד שני. לעמדתם של הסונים יש חשיבות מיוחדת, משום שראש הממשלה נואף סלאם, ממובילי המהלך לפירוק חזבאללה מנשקו, הוא סוני.

מוחמד פואז ממכון קרנגי לחקר המזרח התיכון ניסה לאפיין את הגישות השונות בקרב הסונים ולמפות אותן ביחס לתמיכה בחזבאללה. לדבריו, המורכבות בעמדה הסונית מזינה את הפיצול הפוליטי בעדה ומוזנת ממנו. בניגוד לעבר, העדה הסונית מתקשה להתכנס מאחורי מפלגה דומיננטית אחת, ומשבר ההנהגה מקשה עליה לגבש עמדה שתיתן מענה לפחדים, לאינטרסים ולשאיפות של הסונים במדינה.

היחס לאפשרות של הסכם עם ישראל מבטא את הפיצול הזה. הסונים, באופן מסורתי, התגייסו למאבק הפלסטיני נגד ישראל גם בשל הקרבה לפלסטינים, שכמעט כולם סונים. לפי פואז, העמדה הלעומתית כלפי ישראל וההתנגדות לנוכחותה בלבנון היו במשך שנים חלק מההגדרה העצמית של הסונים במדינה.

בשנתיים האחרונות, כותב פואז, המגמות האלה התחזקו. בדרשות יום שישי במסגדים הסוניים מתייחסים הדרשנים במפורש לכיבוש דרום לבנון בידי ישראל ולאיסור ההלכתי לקיים עימה נורמליזציה.

עם זאת, לדברי פואז, הסונים בלבנון מתאפיינים יותר ב"רפובליקניזם לאומי", שאפשר אולי לתרגם לעברית כ"ממלכתיות". במילים אחרות, העובדה שהממשלה, ובפרט העומד בראשה נואף סלאם, מובילה את הקו התומך בפירוק חזבאללה, מעניקה תמיכה מסוימת לעמדה זו בקרב הציבור הסוני. סלאם אומנם אינו "המועמד הסוני" בה"א הידיעה, אך מעצם תפקידו הוא נתפס כמייצג הסונים, ולכן חלק מבני העדה נרתמים למהלכיו.

אמור לייצג את הסונים בשלטון בלבנון. ראש ממשלת לבנון נואף סלאם (צילום: ויקימדיה)

לתמיכה בממשלת סלאם ובמדיניותה כלפי חזבאללה יש גם היבט ביטחוני. הציבור הסוני חושש שחזבאללה יפנה את נשקו פנימה, וכי קורבנותיו יהיו גם סונים, בעיקר בביירות. החשש הזה נשען על האירועים שהתרחשו בין 2006 ל-2008, אז ערער חזבאללה על ניסיונות הממשלה להגביר את האכיפה נגדו. במאי 2008 הוביל הארגון מעין "מלחמת אזרחים" מוגבלת, שבמסגרתה השתלטו אנשיו על שכונות בביירות והצעידו אלפי תומכים בשכונות סוניות. אירועים כאלו חקוקים בזיכרון הציבור הסוני ומביאים אותו להתייצב מאחורי סלאם, הממשלה והדגל.

למשוואת השיקולים של הסונים מכניס פואז גם את המשתנה הגיאוגרפי. הוא מזכיר שמקובל לחשוב כי בלבנון קיימת התאמה בין אזורים גיאוגרפיים לחלוקה העדתית, אך תפיסה זו מטעה ומובילה לניתוחים פוליטיים שגויים. אומנם יש ריכוזים גיאוגרפיים המזוהים יותר עם עדה זו או אחרת, אך בפועל כפרים סוניים, שיעיים, נוצריים ודרוזיים שוכנים זה לצד זה.

המשקל הפוליטי והדמוגרפי של הקהילה הסונית אינו מרוכז בצפון לבנון בלבד, כפי שמקובל לחשוב, אלא גם בדרום – מצידון ועד הכפרים באזור ערקוב – וכן בששת הכפרים הסוניים בדרום-מערב לבנון, שרובם נהרסו והתרוקנו מתושביהם במהלך 2024. נוסף על כך, ישראל פעלה באגרסיביות גם בבקעת הלבנון (אל-בקאע), שגם בה חיה אוכלוסייה סונית לא מבוטלת.

התקיפות על ריכוזים סוניים מגבירות את העוינות כלפי ישראל. עוינות זו, כפי שהראו מחקרים רבים בעבר, מחזקת את תמיכת האוכלוסייה הסונית, והנוצרית, בנרטיב ההתנגדות של חזבאללה, גם מבלי להזדהות עם כל ערכי הארגון.

בהיעדר הנהגה סונית דומיננטית, ניכרת עלייה בהשפעתן של מדינות סוניות באזור, ובהן סעודיה וטורקיה. בשנתיים האחרונות שבו שתי המדינות לראות בישראל איום ממשי, והן מזהירות מפני ניסיונה להתבסס כהגמון אזורי. טורקיה אף מקדמת קו ניצי יותר וטוענת שישראל מתכוונת להתרחב טריטוריאלית ולנמק זאת בתירוצי ביטחון.

פואז מציין כי שינוי עמדתה של ערב הסעודית כלפי ישראל משפיע לא רק על הסונים בלבנון, אלא על המפה הפוליטית כולה. נביה ברי, מנהיג "אמל", המפלגה השיעית החילונית, מחמם לאחרונה את קשריו עם סעודיה, ויחד הם מתנגדים למשא ומתן עצמאי וישיר של לבנון עם ישראל ללא קונצנזוס רחב יותר בתוך לבנון ובעולם הערבי כולו.

ההתקפות הישראליות פוגעות גם בסונים. עשן עולה מהפצצה ישראלית בדרום לבנון, 1 ביוני 2026 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

הסונים בלבנון מושפעים גם מהתמורות שחלו בסוריה, שם עלה משטר סוני מובהק. בחודשים האחרונים, ובצל הדרישות המקסימליסטיות והעיקשות של ישראל, התקרבה סוריה לעמדה הסעודית: היא מתרחקת מנורמליזציה עם ישראל ומסתפקת בהסדרי ביטחון. ממשלתו של הנשיא הסורי אחמד א-שרע אומנם מתנגדת לחזבאללה, אך נזהרת מעימותים ישירים עם הארגון.

פואז מעריך כי גם האוכלוסייה הסונית מתכנסת לעמדה זו: מצד אחד היא שומרת מרחק מחזבאללה, ומצד שני מסתייגת מהתפיסה הרואה בחיוב נורמליזציה עם ישראל.

חזבאללה מתנגש עם המורשת השיעית

אך אם דווקא בקרב הסונים יש הסתייגות מנורמליזציה עם ישראל, בניגוד לקו שמציג נואף סלאם, "נציג" העדה בממשלה, הרי בקרב השיעים, שאמורים להיות משענת התמיכה בחזבאללה, נשמעת גם ביקורת על הארגון.

העיתונאי הלבנוני חאזם אל-אמין מתייחס במאמר באתר העצמאי "דרג'" לדברים שנשא בפרלמנט מוחמד רעד, יו"ר הסיעה המייצגת את חזבאללה. לדבריו, רעד גימד את תחושת הטרגדיה שחווה האוכלוסייה הלבנונית בכלל, והשיעים בפרט, בצל המתקפה הישראלית על לבנון. במושגים ישראליים, אפשר לומר שרעד האשים את הלבנונים ב"חמיצות".

"ההתבכיינות על האבדות והקורבנות במהלך העימות וההתנגדות לאויב הפושע [ישראל]", אמר רעד, "הופכת למנגינה חוזרת, להסתה בחינם ולריקוד על הדם של האנשים הנאצלים [אנשי חזבאללה], ולמחיאות כפיים ולהודיה לפשעי האויב ולהפגזותיו מתוך שנאה ועוינות". במילים אחרות, רעד רואה בכאב ובבכי על האבדות במלחמה מול ישראל מפגן של בוגדנות כלפי לוחמי חזבאללה ותמיכה באויב.

אל-אמין טוען כי אמירה זו משקפת ממד נוסף של עריצות חזבאללה – מִשְמוּע ואיסור הבעת עצב, כאב וסבל. לטענתו, אין זו מסקנה מופשטת או פרשנות מרחיקת לכת: מניעת אבל היא פרקטיקה ישירה ומתועדת, המעוגנת בהוראותיו ובמעשיו של חזבאללה. הארגון מתייחס לתגובה הטבעית על האובדן כאל "החלשת רוח האומה", ומפעיל בהקשר זה מנגנוני אכיפה ופיקוח.

מנגנוני הפיקוח מגוונים ומשוכללים, כותב אל-אמין. עיתונאים ופעילים המשמשים "שופרות", משפיעני רשת ו"סוכני ניצחון" פועלים כולם ובצוותא ברשתות החברתיות, במרכזי הפינוי של האוכלוסייה הדרום לבנונית ועל מסכי הטלוויזיה. אל-אמין מספק תיאור מוחשי של אופן פעולת "סוכני דיכוי האבל". למשל, בפתחו של כל מרכז מפונים עומדים פעילי חזבאללה ומונעים מעיתונאים לשוחח עם האנשים בפרטיות, כדי שלא יישמעו חלילה אמירות העלולות "להחליש את רוח האומה", כמו ביטויי כאב וצער על המחיר שהמלחמה גובה מהם.

תרבות האבל היא חלק מהמורשת השיעית. גרפיטי של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה (thierry ehrmann CC BY 2.0)

צנזורת העצב נעזרת גם בהנדסת השפה. חזבאללה חידד בפני כלי התקשורת את אינדקס המונחים שבהם הוא מתיר להשתמש: במקום "קורבן" יש לומר "הרוג"; ה"שהיד" אינו "נופל" אלא "עולה" כחלל. ובכלל, אל-אמין מוסיף באירוניה, ייתכן שחזבאללה יעדיף למחוק את המילה "שהיד" מהלקסיקון ולהחליפה במילה "סעיד" [בערבית: מאושר].

לטענתו של אל-אמין, חזבאללה משקיע משאבים רבים בפרויקט הזה, שכן האבל וההנצחה אינם עולים בקנה אחד עם "תמונת הניצחון" שהארגון מקדם בעקביות. בעיניו של אל-אמין, מדובר בדיכוי. "למנוע מאיתנו, (למנוע) מאֵם שאיבדה את בנה, לנשום את שארית נשימותינו ולכאוב את כאבינו – זה דבר שלא נעשה מעולם. הרי אנו, בני הדרום, ואף השיעים עצמם, בני הכאב והאבל".

ההתנהגות הזו של חזבאללה, אומר אל-אמין, אינה רק לא אנושית אלא גם "אנטי-שיעית". האבלות והנהי הם יסודות מרכזיים בשיעה, והם באים לידי ביטוי בין היתר בטקסי הזיכרון והאבלות על קרב כרבלאא בעאשוראא. לאורך ההיסטוריה, השיעים לא הצניעו את אבלותם, אלא הפכו את הקינה על המתים למעשה דתי מכונן.

כעת, טוען אל-אמין, באים השיעים מחזבאללה, "מוטציה פוליטית" של הדת והפוליטיקה, ומתכחשים למורשת הזו משום שאינה מתיישבת עם נרטיב הניצחון הפיקטיבי. "האוכלוסייה השיעית מעולם לא ייחלה ל'ניצחון' הזה, שכל כולו נועד להגן על שלטון 'חכם ההלכה' (ולאית אל-פקיה)", לדבריו.

המציאות הזו, מספר אל-אמין, יוצרת מצבים אבסורדיים: בני משפחות ההרוגים כבר אינם מעיזים לקבל תנחומים, והמנחמים נאלצים להחליף את מילות הנחמה בברכות. אולם נרטיב הניצחון, כותב אל-אמין, אינו מצליח לטשטש את המציאות. דרום לבנון חרבה ונראית כאזור אסון, והתגובה הסבירה לכך היא בכי. "מה עם תושבי קנטרה, שהיתה פעם גבעה והפכה לעמק? מה עם הבתים שנהרסו בפעם השלישית, בתים שנבנו במאמץ של עשרות שנים ואז יושרו לקו הקרקע על ידי הכיבוש [ישראל]? הכאב והאבל חזקים יותר מרצון חזבאללה למנוע אותם…"

כעת, מסכם אל-אמין, תושבי דרום לבנון חולקים טרגדיה דומה לזו של הפלסטינים: הם איבדו אלפי בני משפחה, ועכשיו הם מאבדים גם את מולדתם. אלא שבניגוד לפלסטינים, על השיעים לסכור את פיהם ולכבוש את העצב.

מיקי לוזון כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר