400 אלף ילדים סובלים מרעב, והשמדת המזון נמשכת במרץ

ביום שלישי האחרון התפרסם דו"ח העוני האלטרנטיבי ל-2021 של ארגון לתת, שמציג את הנתונים העדכניים על ממדי תופעת חוסר הביטחון התזונתי בישראל. לפי הארגון, ישראל ניצבת בפני מציאות מדאיגה, שבה 21.8% מהמשפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי, ומהן 10.1% מהמשפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי חמור. עוד עולה מהנתונים כי 31% מהילדים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי ו-16.1% מהילדים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי חמור.

חוסר ביטחון תזונתי חמור מוגדר בדו"ח כתחושת רעב וויתור קבוע על כמות המזון הנצרכת בבית. בפועל, משמעות הדבר היא 402,000 ילדים שהולכים לישון על "בטן ריקה" בישראל של שלהי 2021.

עוד מציינים בלתת, שלמרות הציפייה לירידה בשיעורי חוסר הביטחון התזונתי לרמות שלפני משבר הקורונה – בפועל לא נצפה שינוי משמעותי. אמנם סך המשפחות החיות בחוסר ביטחון תזונתי ירד, אבל מספרן של אלה החיות בחוסר ביטחון תזונתי חמור דווקא עלה.

הנתונים מעציבים אף יותר אם נתייחס לכך שממשלת ישראל הכירה בעת משבר הקורונה בצורך לסייע במזון לאוכלוסיות רבות שנפגעו וסובלות מחוסר ביטחון תזונתי. במסגרת תוכנית שהוקמה תחת משרד הפנים, הוקצו 700 מיליון שקל לחלוקת תווי מזון לזכאים לכך.

מרכיב מרכזי בקריטריוני הזכאות, לצד מבחן ההכנסה, הוא הנחה של 70% בארנונה. אלא שמדובר בקריטריון שנוי במחלוקת, ומדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2021 עולה שכלל לא ברור אם הסיוע הגיע ליעדו. גם לפי דו"ח לתת, רק 28.4% מנתמכי הסיוע זכאים להנחה של 70% בארנונה. לדבריהם, 65.1% ממנהלי העמותות השותפות של הארגון העידו שלא הרגישו כי לתוכנית היתה השפעה משמעותית.

חרף זאת, בלתת מציינים שמשרד הרווחה והביטחון החברתי הכליל, באופן היסטורי ממש, מימון בבסיס תקציב המדינה לסוגיית חוסר הביטחון התזונתי, וזהו צעד משמעותי מבחינת נקיטת אחריות ממשלתית לפתרון הבעיה. עד כה, ועל רקע נסיגתה של המדינה מתפקידה, ארגוני החברה האזרחית בלטו בפעילותם למען מי שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי.

ניתן לומר, אם כן, שיש רצון מצד הנוגעים בדבר, ובהם המדינה. ועדיין, הפתרון כפי שמסתמן, לא נראה באופק. איך זה ייתכן?

לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), כדי לממש ביטחון תזונתי נדרשים ארבעה מרכיבים עיקריים: נגישות כלכלית ופיזית; זמינות, שמשמעה איכות, כמות ומגוון; בטיחות מזון; ויציבות במחירים. הסיבה המרכזית לחוסר ביטחון תזונתי היא היעדר יכולת לרכוש מזון, כלומר נגישות כלכלית. יתרה מכך, מחקרים מלמדים שירקות ופירות הם הדברים הראשונים שנשמטים מסל הקניות של מי שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי.

לתת מציינים שמשפחה בת חמש נפשות צריכה 3,186 שקל בחודש כדי לרכוש סל מזון בסיסי ומזין בהתאם להמלצות משרד הבריאות. בפועל, משפחה בחמישון התחתון מוציאה בממוצע 2,277 שקל בחודש על מזון, פער של 900 שקל. אם מעניקים סיוע של 500 שקל בחודש למשפחות שחיות בחוסר ביטחון תזונתי חמור, היו נדרשים לשם כך 7.1 מיליארד שקל בשנה.

אך בכלל לא בטוח שסיוע מהסוג הזה הוא התשובה. לפי דו"ח לקט ישראל ו-BDO מ-2018, כשליש מהמזון בישראל – 2.5 טונה בשנה – יורד לטמיון לאורך שרשרת הצריכה והייצור. שווי בזבוז המזון מגיע ל-18.7 מיליארד שקל בשנה. קטגוריית המזון שסופגת את הפגיעה הגדולה ביותר היא הירקות והפירות – כ-40% מהם אובדים לאורך השרשרת.

מלבד רקב וחוסר יכולת לשמור ירקות בקירור, אחת הסיבות המרכזיות לאובדן ירקות היא שיקולים כלכליים. עודף תוצרת הוא בעיה שמאפיינת שוק חקלאות מפותח. השיפור הטכנולוגי של אמצעי הייצור, והתייעלות, תורמים לגידול בהיקף התוצרת, שלעתים עולה על הצורך, דבר שעלול להוריד את המחיר מתחת לסך ההוצאות לגידולה. אחת הדרכים לשמור על רמת מחירים היא השמדת עודפים. בשוק הירקות בפרט, מדובר בשיעור גבוה של השמדה. כל זה בלי לדבר אפילו על ההשלכות הסביבתיות של העניין.

כך נוצר מצב, שבו מצד אחד אנשים נאלצים לוותר על ירקות ופירות בגלל חוסר יכולת כלכלית, ומצד שני חקלאים משמידים תוצרת כדי לשמור על מחירם. זה לא נהנה – ולזה חסר.

ארגון The Natural Step ישראל (TNC) הציע במסמך מדיניות פתרונות שונים לצמצום התופעה הזאת, שמבוססים על ראייה מערכתית ומתכללת. בין היתר, הארגון מציע תכנון גידולים בצורה מיטבית בהתאם לביקושים ולמיקום גאוגרפי, מניעת תופעות של קטיף מוקדם, פיקוח על השמדת תוצרת ומניעתה, ותיאום בין עודפי התוצרת לגורמים הזקוקים לה. הארגון מכיר בכך שעבודה משותפת בין הגורמים השונים – משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חקלאים וצרכנים – הכרחית ליצירת שינוי.

הצעות כאלה הן בהחלט דרך חיובית ואפשרית לצמצם את תופעת חוסר הביטחון התזונתי, אך לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בכשלים שנובעים מעקרונות השיטה הכלכלית הרווחת עצמה. לכן אני סבורה שאנחנו נדרשים לחתור לתפיסות אקולוגיות, כמו הפּרמקלצ'ר, שרואה את הקשר הבלתי נפרד בין אנשים, אדמה, כלכלה, תרבות ובריאות. תפיסה כזאת יכולה גם לאפשר תכנון גידולים בצורה מיטבית, כפי שמציע ארגון TNC.

פרט לכך, ניתן להקים גופים שיעניקו הכשרה וידע לחקלאים, כדי שיעברו לשיטות גידול מקיימות יותר, גם אם בשטחים מצומצמים. לצד אלה, ניתן לעודד אנשים לגדל ירקות בעצמם, במרפסות ובחצרות משותפות בערים, באמצעות תמריצים רגולטוריים שונים; חינוך לעצמאות תזונתית בטיפות חלב ובבתי הספר; ויצירת חוות חקלאיות עירוניות, שיספקו תמורה – בכסף או בשווה כסף – לעובדים בהן. לבסוף, ניתן לעודד נטיעת עצי ושיחי פרי בשטחי ציבור עירוניים, תוך התייחסות למיקום ולתנאים הגיאוגרפיים שמאפשרים הגדלת פריון.

התפיסה האקולוגית היא של כלכלה מייצרת שפע, לא חסר. לשיטתה, האדם, האדמה והכלכלה הן מערכות שלמות, שפועלות באופן הרמוני. מזווית זו, אמא שמעדיפה חטיף משביע על עגבניה מזינה, חקלאי שמשליך גמבות פרי עמלו, ואדמה יבשה ולא מעובדת – הן פנים שונות לבעיה זהה. זה לא חייב להיות המצב. במקום להשלים עם מחיר השיטה, אנחנו יכולים להישיר מבט, להפשיל שרוולים ולהתחיל לייצר שפע של מזון לכולם.

מאיה דומן שפיטלניק היא עורכת דין קהילתית, חוקרת ביטחון תזונתי וממייסדות "משקיעים באדמה"