40 פלוס 20: הדרך להקמת מחנה שיעצור את הימין
מרוב אימה מחזרתו של נתניהו, מפלגות המרכז-שמאל היהודי שוכחות נתון פוליטי יסודי. מבחינה מספרית פשוטה, רק שותפות מלאה עם הציבור הפלסטיני יכולה לחסום את הימין הגזעני. התחנפות לניר אורבכים למיניהם לא תעזור
עמית סגל לא היה יכול להסתיר את שביעות רצונו כאשר הציג בתחילת השבוע סקר שבו הגיע מחנה בנימין נתניהו – הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה – לשישים מנדטים, בפעם הראשונה מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד, לפני שנה. הוא הצביע על גרף שהראה כיצד המחנה הזה טיפס באופן הדרגתי ושיטתי מאז הבחירות האחרונות, והמסקנה היתה ברורה: עוד דחיפה קטנה, ונתניהו מגיע לחוף המבטחים המיוחל של 61 מנדטים.
אותם נתונים מעלים את מדד הלחץ במרכז-שמאל היהודי. ללא החשש – האימה ממש – שבחירות יביאו לחזרתו של נתניהו לשלטון, קשה להסביר את האירוע המשונה למדי שבו פעילים במרצ הפגינו מול ביתה ח"כ ג'ידא רינאוי-זועבי בנוף הגליל ודרשו ממנה להצביע בעד תקנות העומדות בבסיס האפרטהייד בגדה המערבית, בשם הרעיון של "ממשלת משותפת של יהודים וערבים". "על קברך יהיה כתוב: העלתה את בן גביר וביבי לשלטון", אמר בעדינות אופיינית אחד המפגינים.
אבל מעבר לשאלות האידיאולוגיות והמוסריות הכרוכות בתמיכה בחוקים הבעייתיים שהממשלה הזו מנסה לקדם, נשאלת שאלה יותר פרקטית: מהו האופק הפוליטי שמפלגות כמו העבודה, מרצ וגם יש עתיד רואות כשהן דבקות כל כך בממשלת בנט עד שהן מוכנות לוותר על עקרונות, שלכאורה עומדים בבסיס האג'נדה שלהם, כמו שתי מדינות וסיום הכיבוש, או מדינת רווחה? מהו הצעד הבא? לאן הישיבה בממשלה, שלפי עדותו של מוסי רז נמצאת 10 מעלות ימינה מממשלת נתניהו האחרונה, תוביל את המחנה הליברלי-הציוני?
פוליטיקאים ועיתונאים המייצגים את המחנה הזה, מניצן הורוביץ עד רביב דרוקר, מציירים את חזרתו של נתניהו לשלטון כחלום בלהות שיחסל סופית את הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להתווכח עם הגישה הזו. אין ספק שנתניהו, בן גביר וסמוטריץ מאיימים לפרק את מה שנשאר מהממלכתיות הישראלית, אבל גם אין צורך לזלזל ביכולת ההתנגדות של האלמנטים הדמוקרטיים בחברה הישראלית.
דווקא בשנות נתניהו כוחו הפוליטי של המיעוט הפלסטיני גדל; ושנה של הפגנות רצופות בבלפור, שהביאו בסופו של דבר לנפילתו של נתניהו, הוכיחו שגם ברחוב היהודי קיימים כוחות היודעים להתנגד למשטר. אפשר גם, כמובן, לתהות עד כמה ישראל יכולה להיחשב דמוקרטיה, כל עוד היא מקיימת את משטר האפרטהייד בגדה ומשטר של אפליה שיטתית בתוך ישראל, הבאה לידי ביטוי מוחשי עם חוק הלאום.
נתניהו לא הולך לשום מקום
אבל גם אם חזרתו של נתניהו אכן תממש את כל תחזיות האימה, ובן גביר ישלב פלוגות של בוגרי להב"ה בתוך משטרת ישראל, השאלה היא מהי הדרך למנוע זאת? אלא אם למחנה לא-ביבי יש תוכנית לבטל את הבחירות ולהישאר לנצח לשלטון כדי "לשמור על הדמוקרטיה", הרי מחנה הימין עשוי בהחלט לנצח בבחירות, גם אם יתקיימו במועדן החוקי בעוד שלוש שנים. ומשום שממשלת השינוי לא מתכוונת כנראה להעביר את החוק, המונע ממי שהוגש נגדו כתב אישום לעמוד בראש הממשלה – חוק שגם הרשימה המשותפת, שהמרכז-שמאל מאשים אותה עכשיו שהיא תביא לשלטון נתניהו, מנסה לקדם – הרי נתניהו צפוי לעמוד בראש הליכוד ומחנה הימין גם בעוד שלוש שנים.
גם בסקר הלא מזהיר שפורסם השבוע, המפלגות המייצגות את מה שאפשר לכנות – עם לא מעט הערות אזהרה – כ"מחנה הליברלי" היהודי, מגיעות ל-40 מנדטים: 20 מנדטים ליש עתיד, 10 לגנץ, 6 לעבודה, 4 למרצ. זה פחות או יותר מה שמפלגות המחנה הזו קיבלו בארבע מערכות הבחירות האחרונות.
בהנחה שזה אכן פחות או יותר גודלו של הציבור היהודי "הציוני-ליברלי", ברור שהוא לא יכול להגיע לשלטון בכוחות עצמו. היום הוא יושב בממשלה בשותפות עם מפלגות ימין מובהקות כמו ימינה ותקווה חדשה, בתוספת ישראל ביתנו, שמקורה בימין אבל זזה היום לכיוון המרכז הפוליטי. אבל אם המטרה היא ליצור מחנה פוליטי המתנגד – או לכל הפחות מסתייג – מרעיון העליונות היהודית הבוטה שמייצגים היום נתניהו ובני בריתו, קשה לראות את בנט או סער כשותפים פוטנציאליים למחנה כזה.
החשיבות שמעניק סער לחוק תקנות האפרטהייד או ההתעקשות של בנט לפסול על הסף מו"מ מדיני עם הפלסטינים, והדבקות של שניהם, ושל ליברמן, בניאו-ליברליזם קשוח, הם הוכחה נוספת לכך. אפשר בהחלט לשתף פעולה עם שלושתם כדי לחסום את דרכו של נתניהו לשלטון ואפילו לשבת בממשלתו של בנט. שלושתם עשויים להיות פרטנרים להחזרת סוג מסוים של ממלכתיות וגם למתן לגיטימציה לממשלה בשותפות מפלגה ערבית. אבל אם המטרה לחסום את העליונות היהודית, להתקדם לקראת סיום הכיבוש ולקדם מדינת רווחה, קשה לראות בשותפות עם כוחות ימין מובהקים אסטרטגיה לטווח ארוך.
השותף האסטרטגי האפשרי להתקדמות לעבר העקרונות האלה נמצא במקום אחר. הציבור הערבי-פלסטיני מהווה כ-17 אחוז ממכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. כלומר, אם הציבור הזה יצביע בשיעור השתתפות דומה לזה של הציבור היהודי, הוא שווה בערך 20 מנדטים. במילים אחרות, 40 המנדטים של המחנה הליברלי-ציוני, יחד עם 20 מנדטים של הציבור הפלסטיני, יכולים להביא את המחנה המתנגד לימין לסף 60 המנדטים. מהרגע שמגיעים לסף הזה, ייתכנו שותפויות נוספות: "ימין ממלכתי" נוסח סער ובנט או מפלגות חרדיות. אבל ההגעה לרוב לא תהיה תלויה בהן.
שותפות לא קלה
זו אינה שותפות קלה. לא למרכז-שמאל היהודי, וגם לא לציבור הפלסטיני. היא דורשת לא רק פשרות פוליטיות, אלא גם שינוי דרך חשיבה פוליטית אצל שני הצדדים. הדרך הזו עשויה להיות ארוכה מאוד, אבל בטווח המידי, לפחות במה שנוגע למפלגות המתיימרות לייצג את השמאל היהודי-ציוני, היא צריכה להתחיל מהבנה שזהו הכיוון האסטרטגי, וכל פעולה פוליטית צריכה להיבחן על פי הסרגל הזה.
פירוש הדבר שגם אם העבודה ומרצ ממשיכות לשבת בממשלת בנט, הן צריכות לחשוב כל הזמן כיצד הן מקדמות שותפות עם הציבור הערבי-פלסטיני. לא רק עם מנסור עבאס והגישה שהוא מייצג, של ויתור לכאורה על הזהות הלאומית הפלסטינית תמורת הישגים חומריים לציבור הערבי בטווח המידי, אלא גם עם הכוחות הלאומיים הפלסטיניים, המיוצגים היום ברשימה המשותפת.
המשבר הנוכחי של ממשלת בנט, שיביא ככל הנראה לקיצור ימיה, נובע בדיוק מהניסיון לטאטא את "השאלה הפלסטינית" מתחת לשטיח; כאילו אפשר לייצר שותפות של ממש בין מרכז-שמאל יהודי לימין יהודי תוך התעלמות מזהות הלאומית של המיעוט הפלסטיני בישראל.
במקום להתגולל על חברי כנסת כמו רינאוי-זועבי או מאזן ע'אניים (שעמדותיו הלאומיות היו ידועות, ואלמלא התמיכה המסיבית שקיבל בסח'נין, רע"ם לא היתה עוברת את אחוז החסימה) כדי לרצות את הניר אורבכים למיניהם, צריך לחשוב כיצד אפשר להפוך את המשבר הזה לכלי לייצור שותפות עם חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני.
בבחירות במרץ 2020 הרשימה המשותפת הגיעה לשיא של 15 מנדטים על יסוד מסר של שותפות מסוימת עם המרכז-שמאל היהודי מצד אחד (המשותפת המליצה על גנץ חצי שנה קודם לכן, בספטמבר 2019), וייצוג השאיפות הלאומיות הפלסטיניות מצד שני. 15 המנדטים אלה הם שחסמו את דרכו של נתניהו לשלטון.
במילים אחרות: פיצול במחנה הפלסטיני, כמו שקרה בבחירות לפני שנה, מחליש את כוחו של המרכז-שמאל היהודי בפוליטיקה הישראלית הכללי, ואילו אחדות פוליטית של המחנה הפלסטיני, כמו במרץ 2020, היא אינטרס מובהק שלו. זה מה שצריך לעמוד מול עיניו המרכז-שמאל היהודי גם עכשיו, כשהוא יושב בממשלת בנט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן