newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

2020 היתה שנה גרועה מאוד למחנה שנגד הימין. וגם טובה מאוד

נתניהו הצליח לפרק לגורמים את המחנה הפוליטי שנגדו, אך כישלונו להשיג רוב בשלוש מערכות בחירות, המהפך במעמדו של המיעוט הפלסטיני בפוליטיקה, ביטול הסיפוח והמחאה ההמונית מסמנים אפשרויות של ממש לשינוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

2020 היתה שנה איומה למחנה שמתנגד לימין.

בעורמה הפוליטית שלו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצליח לפרק לגורמים את המחנה הפוליטי שנגדו. מפלגת העבודה, שנכנסה לבחירות של אפריל 2019 עם 24 מנדטים, למעשה חדלה להתקיים פוליטית.

המבנה הפוליטי המשונה ששמו כחול לבן, שהצליח להשיג כמעט בדרך פלא יותר מ-30 מנדטים בשלוש מערכות בחירות, התפורר לארבע התארגנויות פוליטית לפחות (כחול לבן, יש עתיד, בוגי יעלון, דרך ארץ) ועוד כמה התפצלויות משנה (עופר שלח, ואולי גם אבי ניסנקורן), שמשיגות כולן יחד מחצית ממה שהשיגה כחול לבן.

נתניהו הולך לבחירות במרץ ב-2021 כשמולו אין יריב משמעותי משמאל לו.

מעלה לדרגת סמל דמות ממחאה אזרחית. הפסל "גיבור ישראל" של איתי זלאיט בכיכר רבין בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מעלה לדרגת סמל דמות ממחאה אזרחית. הפסל "גיבור ישראל" של איתי זלאיט בכיכר רבין בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

למרות השינוי שחל ביחס של המרכז-שמאל היהודי ביחס לרשימה המשותפת והמיעוט הפלסטיני, ברגע האמת יו"ר כחול לבן, בני גנץ, נטש אותם לאנחות ודילג לממשלת נתניהו.

אורלי לוי-אבוקסיס, יועז הנדל וצבי האוזר זכו בפרסים על כך שהפכו את ביוש הפלסטינים לפוליטיקה. המצביעים הפלסטינים ראו את הבגידה ושוב איבדו אמון בפוליטיקה הישראלית בכלל, במרכז-שמאל בפרט.

נתניהו הסתער כמוצא שלל רב על התחושות האלה, והצליח לסכסך בין מרכיבי הרשימה המשותפת, ההישג הפוליטי הכי מרשים של הציבור הפלסטיני בישראל. רוב הסיכויים שלקראת הבחירות הקרובות, הרשימה המשותפת תתפצל, ולא מן הנמנע שנתניהו עצמו יקבל מנדט או שניים הישר ממצביעים פלסטינים.

הסיפוח אמנם ירד מהפרק כמהלך מדינתי רשמי, אבל הוא נצרב בתודעה. תוכנית טראמפ, שכללה סיפוח של כל ההתנחלויות ללא יוצא מהכלל, זכתה לתמיכה של כל המפלגות הפוליטיות היהודיות, למעט שני הח"כים (לפעמים שלושה, תלוי במצב רוח של יאיר גולן) של מרצ.

הציבור היהודי כמעט כולו אימץ בהתלהבות את ההסכמים עם האמירויות ובחריין, ואימץ גם את האופן שבו נתניהו מיסגר אותם: שלום תמורת שלום. לא שלפני ההסכמים האלה הסכם עם הפלסטינים עמד על הפרק, אבל עכשיו עוד פחות ישראלים מבינים למה בכלל צריך לעשות עם הפלסטינים איזשהו הסכם, להעניק להם איזשהו ויתור. הסכסוך נגמר, עכשיו נוסעים לחופשה בדובאי.

והכי מתסכל: למרות מאות האלפים שירדו לרחובות, למרות הניהול השערורייתי של משבר הקורונה, למרות מאות אלפי המובטלים והקריסה הכלכלית, על פי הסקרים הנוכחיים, מפלגות הימין צפויות לקבל יותר מ-75 מנדטים בבחירות הקרובות, קצת יותר מ-80 אם מוסיפים אליהן את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן.

אפשר להתווכח בלי סוף מי יותר גרוע – נתניהו, גדעון סער או נפתלי בנט – אבל אין שום ספק שהם כולם נטועים עמוק בימין. לפחות לפי הסקרים, המרכז שמאל הפסיק להיות רלוונטי מבחינה פוליטית.

2020 היתה שנה טובה מאוד למחנה שמנגד הימין.

בשלוש מערכות בחירות ברציפות, בפעם האחרונה במרץ 2020, נתניהו נכשל בהשגת רוב.

למרות העוצמה האישית האדירה שצבר ביותר מעשור של שלטון רצוף; אף שהילך אימים על כל מתנגדיו ועל מוסדות השלטון; אף שהצליח לגבש סביבו מחנה פוליטי על יסוד נאמנות אישית; ולמרות תמיכה בלתי מסויגת עד כדי התערבות בבחירות מצד הנשיא האמריקאי, הגוש שהתנגד לנתניהו הצליח להשיג יותר מ-61 מנדטים – ובכך הכשיל את ניסיונו של נתניהו לשמר את שלטון היחיד שלו.

הגוש שנגד הימין גם חולל מהפך ביחס שלו למקומו של המיעוט הפלסטיני בפוליטיקה הישראלית. אם עד בחירות אפריל 2019, היה ברור גם למפלגות השמאל הציוני שהנציגים הפוליטים של המיעוט הפלסטיני לא יכולים להיות חלק פעיל בגוש הפוליטי שלהן, אחרי הבחירות במרץ 2020 נפל הפור.

גנץ, יאיר לפיד, עמיר פרץ, שלא לדבר על מרצ, מכירים היום כמובן מאליו שהרשימה המשותפת היא שחקן פוליטי לגיטימי. עידן החרמות על הפלסטינים נגמר. הטרנד הזה כל כך חזק, שאפילו נתניהו עצמו נאלץ להתיישר לפיו, וניהל משא ומתן כמעט גלוי עם הרשימה האסלאמית.

כנגד כל הסיכויים, לגוש שנגד הימין היה חלק – קשה להעריך עד כמה, אבל אין ספק שהיה – בהכשלת הסיפוח, פרויקט פוליטי שהימין טיפח בהתמדה במשך עשור.

לימין היה רוב ברור בכנסת בעד הסיפוח, היה לו שגריר אמריקאי שלחץ לעשות סיפוח כאן ועכשיו וממשל אמריקאי שחיבק את הסיפוח, היה לו עולם ערבי מסוכסך פנימית ואדיש, ובכל זאת הוא זנח את הסיפוח כמעט בדקה התשעים. החמיץ מול שער ריק, במונחים של כדורגל.

הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו אולי עימעמו את הרושם, אבל הימין המתנחלי איבד למעשה את הפרויקט הפוליטי המרכזי שלו.

2020 היתה גם השנה שבה המחנה שנגד הימין הצליח להוציא מאות אלפי מפגינים לרחובות. לא פעם אחת, לא באירוע חד פעמי, אלא לאורך כחצי שנה, מדי שבוע, לפעמים פעמיים או שלוש בשבוע.

מעצרים בכיכר פריז, 25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

מעצרים בכיכר פריז, ב-25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

אלה לא רק הכמויות וזו לא רק ההתמדה. המפגינים בבלפור ובמאות מקומות אחרים בישראל קראו תיגר על הלגיטימציה של השלטון, היו מוכנים להתעמת עם "כוחות הסדר", למחות נגד אלימות המשטרה, להיעצר, לנקוט סוג של "מרי אזרחי" קטן.

בסופו של דבר, המחאה הזו גם תרמה תרומה לא מבוטלת להפלת ממשלת נתניהו-גנץ. אפשר לא לאהוב את הפסל של איתי זלאיט בכיכר רבין, אבל הוא מעלה לדרגת סמל דמות שהיא חלק ממחאה אזרחית, לא לוחם במלחמות ישראל. מה שהיה נחלת מיעוט לא-ציוני זעיר, הפך לנחלת חלקים נרחבים במעמד הבינוני הישראלי.

אז האם גם 2021 תהיה שנה טובה ואיומה למחנה שנגד הימין? לגבי איומה, צריך להתרחש משהו יוצא דופן כדי שלראש הממשלה הבא לא יקראו נתניהו או סער.

מה יקרה אם נתניהו יצליח לשרוד אנחנו פחות או יותר יודעים: המשך הפירוק וההסתה, ובעיקר המשך הצטמצמותה של הפוליטיקה הישראלית לעניין אחד בלבד – כן ביבי או לא ביבי.

סער לעומתו – כפי שציינו רבים – הוא איש ימין אידיאולוגי, הרבה יותר נוקשה מנתניהו. בשבוע שעבר עברה בקריאה טרומית חוק ל"הסדרת התיישבות צעירה", כלומר להכרה ממשלתית במאחזים לא מוכרים. ממשלת סער עשויה לקדם חוקים כאלה, ומהלכים רבים אחרים שיעמיקו את הסיפוח הלא-מוצהר אבל הממשי לא פחות.

סער הוא גם רפובליקאי אמיתי, במובן האמריקאי של המלה. הוא מתנגד אידיאולוגי ל"ממשלה גדולה", ואם עוד יש מה להפריט בישראל, הוא יפריט אותו. במסגרת הזו, הוא גם דוגל בצמצום כוחה ועצמאותה של מערכת המשפט לטובת חיזוק מעמדם של הפוליטיקאים.

הוא אולי קצת פחות גזען מסביבתו של נתניהו, במיוחד הבן שלו יאיר, אבל סער בוודאי לא יהיה האיש שיסיר את החרם הפוליטי מעל המיעוט הפלסטיני.

גדעון סער בלשכתו בכנסת, ב-27 בנובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

עשוי להיות פחות ימני מנתניהו, מתוך אילוץ, לא מתוך בחירה. גדעון סער בלשכתו בכנסת, ב-27 בנובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ובכל זאת, לא הייתי מציע להמעיט בחשיבות סילוקו של נתניהו מהבית ברחוב בלפור. דווקא משום שהוא הרבה יותר חמקמק מבחינה אידיאולוגית.

יום אחד הוא מקדם סיפוח ולמחרת הוא איש של שלום מזרח תיכוני. יום אחד הוא נושא את נאום בר אילן ולמחרת הוא אומר שבקדנציה שלו לא תקום מדינה פלסטינית. יום אחד הוא מסית נגד "האיש השמן" של המגזר הציבורי ולמחרת הוא מחלק תופינים מכסף ממשלתי בימי הקורונה.

הרבה יותר קשה לנהל מול נתניהו ויכוח אידאולוגי. נתניהו מצליח להפוך כל ויכוח אתו לאישי. מי שחולק עליו הוא אויב, מי שתומך בו הוא קדוש.

מול סער יהיה הרבה יותר קל לנהל ויכוח כזה, במיוחד במה שנוגע לעתיד היחסים עם הפלסטינים. הוא מתנגד נחרץ לשתי מדינות, מתנגד נחרץ לאוסלו, מתנגד למגעים עם הרשות הפלסטינית.

ייתכן שאם הוא יהיה ראש ממשלה, אפשר יהיה לחזור לדון בשאלות ה"גדולות" האלה. מה עוד שעם ג'ו ביידן בבית הלבן, האפשרות של חזרה למשא ומתן ממשי עם הפלסטינים בהחלט עשויה לעלות על השולחן.

אם יעמוד בהבטחתו לא לשרת בממשלה תחת נתניהו – ואני אישית נוטה להאמין לו יותר מאשר לגנץ, ולו רק משום שהוא פוליטיקאי הרבה יותר מנוסה – הדרך היחידה של סער להקים ממשלה תהיה דרך קואליציה עם מפלגות מרכז ומרכז-שמאל.

את הדברים הגרועים ביותר – חוק הלאום, חוק ההסדרה – נתניהו עשה בממשלת ימין-ימין שמשלה כאן בין 2015 ל-2019. לסער לא תהיה את הפריבילגיה הזו. הקואליציה שלו תהיה הרבה פחות מלוכדת, הרבה יותר בנויה על פשרות שהוא יצטרך לעשות, בוודאי בתחילת הדרך. הימין שלו עשוי להיות הרבה פחות ימני מהימין של נתניהו. מתוך אילוץ, לא מתוך בחירה.

ויש גם זרמים שצפו על פני השטח ב-2020 וקשה לדעת מה הם יניבו ב-2021. ממש לא בטח שהאנרגיה האדירה שהפיקה מחאת בלפור תתמוסס. היא יצרה דור חדש של אקטיביסטים ונכונות חדשה לאתגר את המשטר הישראלי מבפנים, הרבה יותר מאי-פעם בעבר. היא ירדה לרבדים הרבה יותר עמוקים מאשר המחאה החברתית של 2011.

וגם זרם השותפות היהודית-ערבית לא אמר את המלה האחרונה. הוא יצא לדרך, והוא לא יכול לחזור אל הבקבוק. שלל ההתארגנויות הנושאות את השם הזה מעיד על כך. גם פילוג המשותפת, אם יקרה, יכול להוליד חיבורים חדשים ומפתיעים.

2020 היתה שנה גרועה וטובה. 2021 בהחלט יכולה ללכת בעקבותיה.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

רוב הבוחרים בהן היו יהודים. וורדה סעדה (מימין) וחנאן א-סאנע במחאה בבלפור (צילום: דמוקרטית)

שתי נשים ערביות בצמרת ה"דמוקרטית": "כתובת לנפגעי השלטון"

חנאן א-סאנע ו-וורדה סעדה הגיעו לרביעייה המובילה בפריימריז שנערכו ב"דמוקרטית", המפלגה שנולדה ממחאת בלפור. המחאה, הן אומרות, עזרה לאנשים להבין שאין כאן דמוקרטיה. "יהודים בחרו בערביות להוביל", הן אומרות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf