newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלפיד של אמא עבר אליי, מי ייתן וייכבה איתי

אמא שלי, ויויאן סילבר, אמרה שהזמן למימוש רעיונות השלום, הפיוס והצדק הוא בהווה. היא לא שרדה את הטבח בבארי. אני נאלץ לשאת אותם. דברים שאמר יונתן זייגן על אימו בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף

מאת:
ניסיתי אלף פעם לדמיין איך נלקחת ברכב שלהם לעזה, ומה עבר עלייך בדרך. ויויאן סילבר ז"ל (באדיבות B8 of Hope)

"אמא קיפחה את חייה לא כפעילת שלום או כמנהיגה. היא לא שרדה את הטבח בקיבוץ בארי". ויויאן סילבר ז"ל (באדיבות B8 of Hope)

קוראים לי יונתן זייגן וב-7 באוקטובר, אמי, ויויאן סילבר, לא שרדה את הטבח בקיבוץ בארי. יותר מחודש היא הוגדרה חטופה עד שארכיאולוגים הצליחו למצוא את שרידיה בממ"ד שהתחבאה בו.

ויויאן היתה אישה יוצאת מגדר הרגיל – אסרטיבית, חדורה, מושקעת כל כולה במטרות וברעיונות גדולים של צדק, שלום ופמיניזם, ובאותו הזמן היא היתה רגישה, לעיתים שברירית, ותמיד מונעת מתוך גישה של יחסים בין-אישיים וחברות. היא גם היתה אמא נהדרת, שתמיד גרמה לי להרגיש שאני הדבר החשוב ביותר בעולם, וסבתא אפילו עוד יותר טובה. הייתי איתה על הקו ברגעיה האחרונים, חוויתי מרחוק את פרפורי חייה הדועכים.

קשה לנסח במילים את האין שנותר, את חוסר הפשר של מוות, שיכול היה להימנע. מצד אחד, הלוואי ואף אחד לא היה צריך להכיר אותי. מצד שני, אסור שהשכול יהיה אנונימי.

הכאב הבלתי נסבל שאני חש כבן שאיבד את אימו, הוא לא רק אישי. חוסר האונים, הייאוש, התהום שנפער בעקבות אובדן, הכעס, הבלבול. וגם הניסיון להיאחז בתקווה, יצירת המשמעות והחיפוש אחר אופטימיות. כל אלה הם לא רק מסע פרטי.

כל חברה חייבת להסתכל לשכול בעיניים, להכיר את שמם של ההולכים והשכולים, להפנים את המחיר שהם משלמים ושהחברה משלמת ככלל, וכן, גם להביט בשכול של האחר ולהכיר בכך שהכאב הוא אותו הכאב.

זהו זמן של הכחשה, של אסון ושל פיוס 

באחת העצרות של "נשים עושות שלום", אמא שלי דיברה לקהל על שלום ועל פיוס וביטחון לישראלים וחירות לפלסטינים. היא אמרה שהרעיונות האלה הכרחיים לא רק עבור הילדים שלה, אלא גם עבורה. כלומר, הזמן הנכון למימוש רעיונות אלה הוא ההווה. זה היה נכון ב-48' וב-67' ובתרפ"ט ובשנות התשעים וב-2023.

בסופו של דבר, אמא קיפחה את חייה לא כפעילת שלום או כמנהיגה או כאמא. המוות הוא חסר פניות, והמלחמה היא עיוורת. לכן כל כך מוזר לי שאנחנו ממשיכים להביא אותה, את המלחמה, עלינו, במקום ללכת שבי אחר השלום.

"הכאב הבלתי נסבל שאני חש כבן שאיבד את אימו, הוא לא רק אישי". יונתן זיידן עם תמונתו אמו ויויאן סילבר לפני שנודע שנרצחה בבארי (צילום: אורן זיו)

"הכאב הבלתי נסבל שאני חש כבן שאיבד את אימו, הוא לא רק אישי". יונתן זייגן עם תמונת אימו ויויאן סילבר, לפני שנודע שנרצחה בבארי (צילום: אורן זיו)

לצערי, היא כבר לא תזכה לראות את הרעיונות האלה מתממשים. היום אני מסתכל על הילדים שלי בשברון לב מהמחשבה שגם אבא שלהם אולי לא יזכה לראות את השלום בימי חייו. כמה דורות של שכול נדרשים עד שנפנים, שהדרך היחידה שבה כל בני האדם בין הירדן לים יחיו בביטחון ובחירות היא באמצעות השלום? שהדרך היחידה לחיות היא בשלום?

אני לא רוצה לעמוד על הבמה הזו. אני לא רוצה שיהיה צורך בפורום המשפחות השכולות וב"לוחמים לשלום", "שוברים שתיקה" ו"בצלם", וגם "בדרך להחלמה" והקרן החדשה לישראל ו"נשים עושות שלום", וכל הארגונים שוויויאן לקחה בהם חלק לאורך השנים. הלוואי ולא היה צריך את כל הארגונים החשובים האלה כדי לפעול נגד הכיבוש ולפתרון הסכסוך. הלוואי וכבר היתה כאן מציאות אלטרנטיבית, שבה לא קיים הסכסוך.

זו מציאות אפשרית, ואפילו פשוטה למימוש. החסם היחיד שמגביל אותנו הוא הרצון. כולנו צריכים להפנים שהכיבוש, 7 באוקטובר, המלחמה בעזה, טרור יהודי וערבי, וכל סוג של אלימות פוליטית, הם לא גזירת גורל. הם נשענים על אידאות כוזבות ורעילות, שמביאות וימשיכו להביא על כולנו חורבן. המאמץ שלנו הוא ליצור אידאות מיטיבות – של דבקות בחיים, של חלוקת משאבים הוגנת ושוויונית, של הכרה באחר עד שהוא הופך מזר למוכר, עד שלא נהייה מוכנים יותר להרוג ולהיהרג.

אימי הקדישה את חייה להבנות הפשוטות הללו. היא יצאה לרחובות, הקימה ארגונים, ישבה בוועדות ובוועדים מנהלים. היא דיברה מעל כל במה, גייסה כספים, לחשה על אוזניי מדינאים. היא בנתה שותפויות וחברויות וגשרים. ולכל העשייה שלה אף פעם לא היה גבול. לא היה גבול לנחישות שלה והיא לא הכירה בגבול שמפריד, מבחין או ממדר בין בני אדם. כעת, בעל כורחי, הלפיד שלה עבר אליי. אני נושא אותו בענווה, אך גם בנחישות ומחויבות. מי ייתן והוא יכבה איתי, כדי שלא יצטרך לעבור לילדיי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf