newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ידעתי שאסור לדעת מה הסיפור של קבר השייח' מאחורי הבית

ארגון זוכרות השיק אפליקציה של מפה עליה מסומנים הכפרים הפלסטינים שנהרסו מאז 1948. ליעל מרום זה הזכיר את קבר השייח שניצב מאחורי בית ילדותה, את ההדחקה ואת הכפר בשית

מאת:

כתבה: יעל מרום

בשבוע שעבר הצטרפתי לאירוע השקת האפליקציה החדשה של ארגון "זוכרות", ה- iNakba. האפליקציה היא בעצם מפה בעברית, ערבית ואנגלית, עליה מופיע יער של סיכות שמציינות את היישובים הפלסטינים שנהרסו מאז 1948. כל סיכה היא יישוב או שכונה, ואם תלחצו על שם המקום תקבלו את כל המידע שאנשי זוכרות הצליחו לאתר עליו. לפעמים מדובר במידע היסטורי, לפעמים גם בסרטונים או תמונות ולפעמים מופיע רק שם היישוב וכמה פרטים בסיסיים. עוד לפני תחילת האירוע התקנתי את האפליקציה וחיפשתי מיד את הכפר בשית.

גדלתי במושב עשרת. הייתה לנו חצר, ואז גדר ומאחוריה השתרעה לה "הגבעה". הגבעה הייתה אזור המשחקים שלנו: שוטרים וגנבים, הבית על העץ, משחקי "גניבת דגלים" עם הצופים, וכשגדלתי קצת – המקום לברוח אליו עם גיטרה וסיגריה כשהעולם הפך כבד. חוגי הסיור למיניהם היו מטיילים בגבעה, מדברים על צמחים וחרקים וחיות, אבל לא מדברים על מה שעמד במרכזה – המבנה הבודד בן שלוש הכיפות הלבנות, שהיינו מכנים ה"קבר שייח". מהצד השני של הגבעה ניצב לו "גן דוד" המטופח, ובליבו האנדרטה להנצחת חללי צה"ל של יישובי גדרות, שעשרת הוא חלק מהם. השמות הראשונים ברשימת הנופלים הם מי שנהרגו בקרב על הכפר בשית.

הגבעה בעשרת. המבנה בעל שלוש הכיפות הוא מהשרידים הבודדים שנותרו מהכפר בשית. (צילום: אבישי טייכר ויקימדיהCC BY-SA 2.5 )

הגבעה בעשרת. המבנה בעל שלוש הכיפות הוא מהשרידים הבודדים שנותרו מהכפר בשית. (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה CC BY-SA 2.5 )

סיפרו לי שפעם, עוד לפני שעברנו מהעיר למושב, "הגיעה קבוצה של ערבים" לגבעה. הם טענו שהאדמות הן שלהם, ושהם רק רוצים לבקר במה שנותר מהכפר. אבל אז התפתחה מהומה גדולה, האגדה מספרת שהייתה גם אלימות, והערבים הלכו ולא חזרו יותר. ידענו שהיה שם פעם כפר, ידענו שקראו לו בשית, ידענו שהיה קרב ושניצחנו אותם. ידענו גם שזה כל מה שצריך לדעת.

הייתי ילדה ואחר כך נערה שלמרות מראה פניה התמימות מוצאת דרכים ממזריות לעקוף ולעקם את הכללים. אבל את הגדר שהקיפה את המבנה מעולם לא חציתי. למעשה, הפעם הראשונה שראיתי איך נראה "הקבר" מבפנים הייתה כשנתקלתי במקרה בסרטון הזה לפני כמה שנים:

מתישהו בשנים האחרונות הסביבה החברתית שלי הפכה יותר ויותר פוליטית והמילה נכבה הפכה לחלק מהשיח שסובב אותי. הכרתי חברים פלסטינים שסיפרו לי על טיולים שהם עורכים עם המשפחות שלהם לכפרים מהם גורשו, כדי לשמר את ההיסטוריה והקהילה ולחזק את הזיכרון. אז נזכרתי באותם ערבים שלא חזרו יותר לגבעה. פתאום האגדה התחברה למציאות, ועלו כל השאלות שאף פעם לא ידעתי שצריך לשאול.

מעל לחמש מאות כפרים ויישובים פלסטינים נהרסו וכ-700 אלף תושביהם גורשו והפכו לפליטים, ואנחנו משכיחים ומדחיקים. כך עוצב הזיכרון הקולקטיבי שלנו. אנחנו מוזנים בפחד תמידי מהיום שבו "הערבים יגיעו ויגרשו את כולנו", ובוחרים להתמודד עם הפחד הזה בעצימת עיניים, מתוך מחשבה שאם נמשיך לא לשאול שאלות העבר אולי יימחק.

מפות הן כלי פוליטי. מי נמצא על המפה, מי לא על המפה, מהי הטריטוריה וגבולותיה – כל אלה הן סוגיות פוליטיות שמעצבות מציאות. כך לדוגמא הכפרים הלא מוכרים בנגב שנעלמים מהמפות הרשמיות, או איראן שאיימה לתבוע את גוגל בשל השמטת השם "המפרץ הפרסי" מגוגל מפות. מפות יכולות לשמש ככלי למחיקה, אבל גם ככלי לא אלים למאבק על זיכרון והכרה. כמו שאמר פרופסור יוסף ג'בארין, אחד הדוברים בערב השקת האפליקציה: "המרחב הווירטואלי עמיד בפני טנקים. אין טנק שיכול לעצור את האפליקציה הזאת של זוכרות, כי היא רצה במרחב שכולנו משתתפים בו".

אפליקצית iNakba, יער של סיכות (צילום מסך)

אפליקצית iNakba, יער של סיכות (צילום מסך)

המידע שניתן למצוא על הכפר בשית הוא מועט. בכלל, יש מעט מאוד תיעוד של היישובים שנהרסו. לחלל הזה נכנסת האפליקציה החדשה של "זוכרות". אפשר לגלות בה למשל ש- 1,880 תושבים גורשו מהכפר בשית בשנת 1948, שכבר במאה ה-13 הוא נזכר על ידי גיאוגרף ערבי, ושבמאה ה-19 תואר הכפר והמבנה הדתי בעל שלוש הכיפות שניצב במרכזו. על פי המידע הקיים ב"זוכרות" מושב עשרת, המושב שלי, יושב על מה שהיה החלק המיושב של הכפר, והיישובים שדמה, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, כנות ונווה מבטח משתרעים על האדמות החקלאיות שלו.

נתון נוסף שמספקת האפליקציה מתייחס למה שקרה אחרי 1948. עבור כל כפר מצוין האם נבנה עליו יישוב יהודי, או האם השטח לא מיושב. המידע הזה מעורר לכל הפחות שאלות שנוגעות לאפשרויות של מימוש זכות השיבה. וכאן אני רוצה להמליץ על הפוסט של אלמה ביבלש שמנסה להתמודד עם הפחד מהסוגיה ועם השאלה "איך עושים את זה".

אני לא יודעת איך יגיבו השכנים שלי לשעבר מהמושב בפעם הבאה שיגיעו משפחות של פליטים לבקר את כפרם בשית שהפך לעשרת, אם בכלל יגיעו. אם אני אדע על זה, ארצה להיות שם כשזה קורה. זה לא יהיה קל, אבל בלי הכרה במה שהיה, במה שיש עכשיו ובמה שיכול להיות פה, לא נוכל אפילו להתחיל לחלום על פיוס.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf