תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

בישראל אין הכחשה של הנכבה, אלא פחד נורא מעצם אזכור המילה. צעדה לציון השנה ה-74 לנכבה ליד סח'נין, 5 באפריל 2022 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

השבוע הלאומי שבין שואת היהודים לעצמאות ישראל היא הזדמנות ראויה להזכיר את החולייה המושתקת: הנכבה הפלסטינית. כפי שאראה, אין בישראל הכחשה של הנכבה, אלא פחד נורא מעצם אזכור המילה, מה שמעיד, יותר מכל, על חולשת העמדה הציונית. מכיוון שפחד מפוגגים על ידי חשיפה, ראוי לקיים שיעור על גלגולי ההשתקה והנימוקים לה, בעזרת המקורות שלהלן. אזכיר בהמשך גם מערכי שיעור נוספים, מתחומי הספרות וההיסטוריה.

"הבאנו נכבה עליכם"

כפתיח, ראו דברים שאמר גדעון סער ב-2009, כשהיה שר החינוך. "בהחלט יהיה אפשר לומר שערביי ישראל חוו טרגדיה במלחמה, אבל לא יהיה שימוש בתוכנית הלימודים במילה 'נכבה', שמשמעותה דומה בהקשר הזה לשואה". טרגדיה כן אבל נכבה לא, כי זה מקטין את זיכרון השואה? האם השר רומז שהשואה לא הייתה מפלצתית דיה?

האירוניה מגיעה לשיאה בשירת "הבאנו נכבה עליכם", ששרו מפגיני ימין בהפגנה שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב נגד ציון הנכבה, בשנת 2012. הם חזרו על השיר ועל ההודאה באשמה גם בהפגנה נגד טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, במאי 2014. כלומר, אסור להתאבל על הנכבה אבל מותר להתפאר בה?

בסקירת תולדות ההתייחסות הישראלית לנכבה, מציע איתן ברונשטיין אפריסיו (מחבר הספר: נכבה בעברית), את שנת 2000 כשנת מפנה. הוא מתייחס לכישלון השיחות בקמפ דייוויד, פרוץ האינתיפאדה השנייה, ואירועי אוקטובר, שבהם נהרגו 13 ערבים אזרחי ישראל בידי כוחות המשטרה.

הוא מסביר ששנת השבר עוררה ישראלים רבים להבין שבמסגרת התפיסה הציונית הרווחת, לא יהיה מקום לפלסטינים בתוך המדינה היהודית, או לצידה. אחת התוצאות של ערעור העמדה הציונית היא הקמת עמותת זוכרות, בשנת 2002. "לראשונה, מוקם בישראל ארגון, שמאתגר את תפיסות היסוד של המדינה היהודית, ושמטרתו לקדם את המודעות לנכבה בחברה האזרחית בישראל, בעברית", כתב ברונשטיין אפריסיו.

ברוח זאת, אפשר להבין כיצד בשנת 2007, אישרה שרת החינוך יולי תמיר את אזכור הנכבה בספרי הלימוד של החינוך הערבי בישראל. הימין הישראלי נפל גם אז למלכודת תחרות הנרטיבים האירונית. יצחק לוי, שהיה בעבר שר חינוך מטעם המפד"ל, אמר אז שבספר שאישרה תמיר "מקועקעת זכותו של העם היהודי על ארצו". אם אכן זכותנו נחלשת על יד אזכור המילה האסורה, סימן שיש בה אמת, לא?

בספרה, מסבירה תמיר שגישור על הפערים החברתיים והלאומיים בישראל לא יכול להישען רק על כתפי תוכנית הלימודים באזרחות, ועל מורות ומורי האזרחות. נדרש בנוסף "שיח אזרחי, הפתוח לכל אזרחי המדינה". הוא יהיה "רווי סתירות פנימיות, יכיל עדויות שונות על רגעים מכוננים (כן, גם הנכבה תהיה שם), חוויות שונות, פרשנות מגוונת ולא תמיד מחמיאה למעשים שנעשו, הכרה בעוול, הכרת תודה ומרחב ניכר לביטוי עצמי" (מי מפחד משוויון?, עמוד 130).

אלא שהחברה בישראל לא בשלה לשיח כזה. מחליפה של תמיר, שר החינוך גדעון סער, מיהר להכריז בשנת 2009 כי "הנחיתי שהמושג [נכבה] יצא מתוכנית הלימודים".

חוק הנכבה ונכבה חרטא

באותם ימים החלה ממשלת הליכוד בהליכי החקיקה של חוק הנכבה. החוק התקבל בשנת 2011, כתיקון מספר 40 לחוק יסודות התקציב. בדרך פתלתלה נקבע בתיקון, כי שר האוצר רשאי, בהסכמת השר הממונה על סעיף התקציב, "להפחית מהסכומים שיש להעבירם מתקציב המדינה" לגוף מתוקצב, אשר הוציא הוצאה כספית, שהיא במהותה "ציון יום העצמאות, או יום הקמת המדינה כיום אבל".

ככל שניסו למנוע את אזכור הנכבה, כך שגשג העיסוק בה. בערב יום העצמאות של אותה שנה (תשע"א), פרסמה עמותת "אם תרצו" חוברת בשם: נכבה חרטא. בדברי המבוא, למרבה ההפתעה, נכתב כך: "אכן, ערביי ארץ ישראל חוו אסון, נכבה בלשונם, ואין שום טעם ושם סיבה לטשטש עובדה זאת". מכאן והלאה מנסים הכותבים ב-70 עמודי החוברת לטשטש עובדה זאת.

אך ככל שהם מנסים, כך מתגלה הנכבה יותר ויותר. למשל, בעמוד 24 נכתב כי מטרת תוכנית ד' של ארגון ההגנה כללה "גירוש תושביהם של כפרים ערביים, שהיו עוינים או שעשויים היו להיות עוינים, ופיצוץ הבתים". בגאווה גלויה מוסבר, כי התוכנית התבררה "כהצלחה מסחררת", בזכות הכוחות היהודיים "שהיו מאורגנים ויעילים יותר". "כמאה כפרים ערביים נכבשו, ו-300-250 אלף ערבים עזבו את בתיהם מהערים המעורבות ומהכפרים". יותר נכבה מזה אין.

ככל שננסה למנוע את אזכור הנכבה, כך ישגשג העיסוק בה. טקס ציון יום הנכבה באוניברסיטת ת"א (אורן זיו)

לא תשאר דמוקרטיה שתגן עלינו

במאי 2011, ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל את חוק הנכבה. טענתם הייתה, שהחוק פוגע בשורה של זכויות חוקתיות, כגון חופש הביטוי הפוליטי והאמנותי, הזכות לחינוך והחופש האקדמי. סכנה יתרה נובעת מכך, שהחוק מנוסח באופן "רחב ועמום", המותיר סמכויות רחבות בידי שר האוצר.

חבר הכנסת דב חנין אמר אז כי "מכשירים כלכליים לצמצום המרחב הדמוקרטי הם סכנה לחברה הישראלית". כבר במרץ 2010, הזהיר חנין כי "אם לא נדע להגן על הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה שתגן עלינו". ממרחק 16 השנים שחלפו מאז, הוא צדק.

בג"ץ, לעומת זאת, לא התרשם, ודחה את העתירה בינואר 2012. השופטים הסבירו שאכן, "ברמה ההצהרתית", החוק מעורר "שאלות קשות ומורכבות", אבל אין מה לדאוג. חוק עמום שכזה תלוי במידה רבה "בתוכן הפרשני שיינתן להוראותיו", ולכן צריך לחכות ולראות מה יקרה "בשלב יישומו". במילים אחרות, בג"ץ לא יגן על הדמוקרטיה מראש, אלא רק אחרי שהיא תפגע.

הראשון שניסה לפגוע בדמוקרטיה באמצעות חוק הנכבה היה, איך לא, שר החינוך הנוכחי יואב קיש. במאי 2025, הוא נזעק לנוכח ציון יום הנכבה בעצרות סטודנטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. קיש פנה במכתב לשר האוצר סמוטריץ' בדרישה להפעיל את חוק הנכבה, ולפגוע בתקציבי האוניברסיטאות.

בדומה לקודמיו, גם קיש טען שאזכור הנכבה היא "פעילות המערערת על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל". וכמו קודמיו, הוא רק הוכיח בטענה זאת שאכן הנכבה עומדת וצורחת לפתחנו. מכתבו של קיש היה חסר ערך, שכן האוניברסיטאות לא מימנו את העצרות האמורות, ולכן חוק הנכבה לא היה תקף למקרה זה.

תגידו נכבה, זה חשוב

פרופ' דניאל בר-טל, שחקר את ספרי הלימוד הישראלים והפלסטינים, מצא שבשני הצדדים חסר מידע על הצד האחר. לדעתו, ההתעלמות מובילה לחוסר הכרה, וחוסר הכרה מוביל למחיקת הלגיטימיות. על כן הוא מציע "צעד ראשון ופשוט: להוסיף מידע על האחר, שיציג אותו כאנושי ויעניק לגיטימציה לנוכחותו". במובן זה, אזכור הנכבה נועד להנכיח את הקיום הפלסטיני.

מטרה נוספת לשיעור היא חיזוק האוטונומיה של תלמידינו, כפי שהסבירה אלינור שכטר. תפקידה של מערכת החינוך במדינה ליברלית הוא לחנך אזרחים, כדי שיהיו מסוגלים לבחון באופן עצמאי את הערכים, הרצונות והאמונות שלהם. היכולת הזאת נרכשת באופן הדרגתי, ובתנאי שלא הוסתרו מהלומדים "רעיונות, או דעות שיכולות לעורר התנגדות", הסתרה שתימנע מהם את שיקול הדעת והבחירה. השתקת הנכבה והסתרת הקיום הפלסטיני היא, אם כך, פגיעה במהותו של חינוך ליברלי.

עמותת זוכרות פרסמה בעבר שתי ערכות של מערכי שיעורים המתאימים לכך. הראשונה, משנת 2016, נקראת "שורוך – סדקים בהיסטוריה", מאת אדוה זלצר. הספר הזה מיועד למורות ולמורי ההיסטוריה, שכן הוא אמור לשמש ספר משלים לתוכנית הלימודים בהיסטוריה בכיתות י"א, בפרק הלימוד "בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון".

הספר כולל 17 מערכי שיעור, העוקבים אחר הרצף הכרונולוגי של תוכנית הלימודים, מהקיום הפלסטיני לפני ראשית הציונות, ועד הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית לאחר הקמת המדינה. בכל שיעור תמצאו הפניות למקורות ראשוניים, שמהווים מעין השלמות פלסטיניות לנרטיב הציוני.

הערכה השנייה, משנת 2022, נקראת "שורוך – סדקים בספרות", מאת עינה ארדל, וכתבתי עליו כאן בהרחבה. הוא כולל 22 יצירות ספרות, ולצד כל אחת מהן הצעה למערך שיעור.

כפי שנכתב במבוא: כוונת השיעורים היא לחשוף את התלמידות והתלמידים היהודים "אל דמויות ערביות מורכבות, מעניינות ומעוררות מחשבה והזדהות", בניגוד "לסטריאוטיפ הנלעג, או האלים, של הערבי שמופיע בספרים רבים".

עוד מומלץ לצפות בשני פרקי הסרט "1948 – לזכור ולשכוח", של הבמאית נטע שושני ובהפקת כאן 11. הסרט מציג את המלחמה המכוננת בעיני ישראלים ופלסטינים, בעבר – דרך יומנים ומכתבים, ובהווה – באמצעות דמויות העוסקות בהנצחת האתוס ובשבירתו.

שיעורי חברה, אזרחות, היסטוריה או ספרות הם בהחלט הזדמנות נאותה לקרוע "סדקים" בפחד השורר מפני אזכור הנכבה. אזכור כזה, להבנתי, יעיד על חוזקה של החברה בישראל.