newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרויקט צילום ליום האישה: השמלות הרקומות חוזרות לאופנה

במשך שנים כיכבה הכפייה הגברית בתור הבגד שמסמל את הלאומיות הפלסטינית. לכבוד יום האישה אספנו נשים עם מגוון רקמות קלאסיות כדי לתבוע את כבודה האבוד של השמלה

מאת:

תמונות פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

כשאישה לובשת שמלה היא יותר יפה, יותר נשית ויותר מושכת. כך לימדו אותנו, ולא נכנס עכשיו לשאלה מי עומד מאחורי התיאוריה הזאת ואת מי היא משרתת. מה שבטוח הוא שנשים מאז ומתמיד נתנו מעמד מיוחד לסוג הבגד הזה, שאמור בתרבויות מסוימות להסתיר את גוף האישה היפה כל כך, ובתרבויות אחרות להבליט דווקא את הגוף היקר שיש לאישה. בשני המצבים שמלות מסמלות מעמד חברתי, מצב כלכלי, עוצמה וטעם של מי שלובשת אותן.

לא מפתיע שכמו בכלל החברה גם בעולם הבגדים (לא האופנה) בגדי נשים נלחמים על המקום שלהם בארון התודעה הציבורית. זה המצב במיוחד כאשר החברה המדוברת נמצאת במלחמה הישרדותית, כקולקטיב לאומי שנאבק לזכות בהכרה ושחרור לאומי. במצב כזה איזה פריט נחשב לפטריוטי יותר, זה הגברי או הנשי?

כזה הוא המצב בחברה הפלסטינית. בגד גברי כמו הכפייה הפלסטינית, בצבעי שחור ולבן, הפך לסמל למאבק העממי, ללאומיות ולשייכות לזהות הפלסטינית, שמחפשת את מקומה באומות העולם. גם נשים צעירות אימצו את הכפייה על צווארן בהפגנות, תהלוכות ואירועים ציבוריים. אך כצפוי, הצורך בסמל נשי פלסטיני אותנטי עלה די מהר, מה שהביא לשחרורה של השמלה (فستان) הפלסטינית המסורתית עם הרקמה מהמלתחה ולחזרתה לתחייה בקרב נשים ערביות. אט אט הפכה השמלה הארוכה והכבדה (ثوب ת׳וב) למקור גאווה נשי וליצירה חופשית.

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הצורות ההנדסיות או הצורות מהטבע, שרקומות בחוטי משי צבעוניים עם מיומנות וסבלנות שיש רק לנשים, הופכות כל בד שחור או לבן ליצירת אומנות. איקס ועוד איקס קטן, אחד ליד השני, לילות שלמים, עוד ועוד שורות והשמלה מתמלאת ברקמה שמספרת סיפור המקום.

פעם השמלה הרקומה הצביעה על המעמד האישי של האישה: נשואה, רווקה, אלמה או גרושה. עם הזמן השמלה התחילה לשאת שמות פוליטיים כמו שמלת קו בר-לב, או שמלת הסכם השלום עם מצרים. שמלות כללו צורות נגד עין הרע וצבעים מתאימים לטבע ולאקלים של הרוקמת.

חיים של פעם

מאז שאני מכירה את עצמי אני מוקסמת מהרקמה הזאת, ואין לי מושג למה. עשרים שנה אני אוספת עוד ועוד פריטים רקומים, והתענגתי שעות בבחירת בדים ועיצובים של הרקמה, שהפכה עם פתיחת עמותת נע"ם (נשים ערביות במרכז) למיזם שעוזר כלכלית לנשים הרוקמות. מהר מאוד עשינו תערוכה ראשונה, תחת הכותרת "רוקמות את השינוי", תערוכה שהחלה כתגובה לאיסור על נשים חסרות מעמד לעבוד בישראל. על מנת לרקום צריך טעם טוב, מחט וחוט, וזה עדיין חוקי – אז קדימה לעבודה, אמרתי לכמה מהן.

תוך חמש שנים יותר מארבעים נשים הצטרפו למיזם, חברות יהודיות וערביות החלו לקנות מתנות מהנשים הרוקמות, כאקט הזדהות נשי ומחאתי. נשים מכפרים ואזורים שונים שלחו עבודות שלהן, ואפילו מעזה יש לנו שתי צעירות שמייצרות רקמה פלסטינית בעיצובים מרהיבים. כולן נשים עובדות שמסתפקות במעט ורוצות להתפרנס בכבוד. איך שאמרה לי פעם אום-יוסוף הרוקמת מהכפר בלעין: חצץ קטן מייצב בניין (صرارة بتلقى عمارة).

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס) פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שמלה היא באמת לא סתם בגד, מסתבר, ובמיוחד אם היא עתיקה ונושאת בתוכה היסטוריה של עם שלם ומאבקו, עמל רב של נשים והרבה שמחה. עם מטען הכוחות האלו החלטנו, חברה שלי מהא סאקללה תלי מלוד ואני, לשלב בצילום אחד גדול נשים מדהימות, שמלות עתיקות פלסטיניות ורקומות, ולתת לכל אחת לבחור את המקום המיוחד שלה בעיר. לרובן לא היה קשה לבחור: ח׳אן אל-חילו באל-ליד, היא לוד, והמגדל הלבן בעיר העתיקה ברמלה – שני אתרים שרומזים ללב העיר העתיקה ולמתחם הגטו בו נכלאו תושבי העיר עם תחילת המשטר הצבאי ב-48'. רצינו להעביר מסר אחד, קבוצתי וחזק, שפעם היו פה חיים: הנשים הן החיים של העיר, וביחד הן יכולות להפוך את המקום הזה להרבה יותר טוב.

שלחתי הזמנות לכל הנשים שאני מכירה באזור, שכל אחת פעילה בתחום שלה, ולכל אחת יש מימד מסוים של אקטיביזם פמיניסטי – אם זה נגד רצח נשים, הריסות בתים, מלחמה בעוני או פעילות פוליטיות. מנהלות בתי ספר פורצות דרך, נוצריות ומוסלמיות, עם ובלי חיג'אב, צעירות או בוגרות – כולנו נהיה ביחד.

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שמלות בפייסבוק של הילדים

אספתי כל השמלות שלי ושל חברותיי לפרויקט, חיפשתי צלם מקצועי וכמובן מתנדב, ומצאתי שאין כמו חברנו הצלם אורן זיו, שהתגייס למחאת השמלות בשמחה. במהלך ימי הצילום אמרתי אינסוף פעמים "את מאוד מאוד יפה כך", לכל אישה שמהססת מהצילום, התפייסתי עם נשים שלא בדיוק תמכו בי קודם, וקברתי את האגו במקום רחוק ממתחם הצילומים לכבוד יום האישה הבינלאומי. שמעתי סיפורי חיים מעניינים מהמצטלמות שלנו: אחת סיפרה שהצלם לא הגיע לחתונתה ושאף פעם לא הרגישה כל כך חשובה כמו בצילום הזה. אחרת שכנעה את בעלה בקושי לתת לגבר לצלם אותה, וגם זה רק בתנאי שהתמונה תהיה קבוצתית. לאחרת ממש כאב הרצח של שכן צעיר יום לפני הצילום. אחרת לקחה את שמלתה המפורסמת של אמה החורגת, שמלה שיצאה מהארון רק באירועים חגיגיים, ואישה נוספת הוציאה את השמלה שלא יצא לה ללבוש אף פעם מאז שבן זוגה הלך לעולמו.

שעות ארוכות עברו עלי בשינוי פוזות ותנוחות ומקומות ותלונות: פה אני שמנה, ובזווית הזו האף שלי עקום, ומה לא. לכולן הבטחתי פוטושופ מקצועי במיוחד ובאף תמונה לא נגעתי.

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כמו כל פרויקט שאני דוחפת את האף שלי לתוכו התחרטתי באמצע ותהיתי למה אני צריכה את זה בכלל. שמחתי מאוד עם כל אישה שבאה לתרום את תמונתה, ניצלתי את נדיבות ליבו של אורן זיו, ותיעדתי על הדרך רגעים ודברים שונים בעמותה. אם הוא כבר פה אז למה לא?

העבודה על עיצוב הפוסטר הקבוצתי נמשכה כמה ימים והחלטנו שכולנו נשנה את תמונות הפייסבוק שלנו ב-10 בלילה לפני יום האשה, עד שגילינו שלחלק מהנשים הבוגרות בקבוצה אין פייסבוק, וגייסנו עמודים של צאצאיהן לקמפיין.

וכך אתמול, יום האשה, בעשר בלילה בדיוק, צבענו את העמודים שלנו במיצג השמלות הקבוצתי, ותמונות הפרופיל הפכו לצבעוניות במיוחד. התרגשות גדולה, גאווה גדולה והרבה הרבה לייקים ושיתופים מלאו את ליבנו בשמחה ובכוח קבוצתי שלא חוויתי מזמן כמוהו.

אני יודעת שלפעמים אני מביאה לכן, קוראות יקרות וקוראים יקרים, סיפורים קשים והרבה כעס וביקורת על העולם הזה, בו נשים עדיין צריכות יום בשנה לציין לאנושות שמאבקן לשחרור עוד לא תם. אני רואה בכל אחד ואחת מכם/ן, ערבי או יהודי פלסטיני או ישראלי, אישה או גבר ומה שביניהם, שותפים אמיתיים לדרך, וכמו שברקמה לכל חוט יש חשיבות ולכל צבע יש תפקיד, כך אני רואה את המאבק שלנו למען זכויות נשים, הזכות לחופש, הזכות להגדרה עצמית והזכות לחיים. זהו בשבילי יום האישה הבינלאומי: לפעמים דוקר כמו מחט ולפעמים יפה כמו שמלה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

בקרוב תפתח תערוכת צילומי נשים בעמותת נעם וכולכן/ם תוזמנו לראות ולקנות

> מאבק הנשים לחופש הטבילה מצא שותפה דווקא אצל ח"כית ערביה

פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סמאח סלאימה, פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סמאח סלאימה, פרויקט צילום: שמלות רקומות פלסטיניות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf