רוצים להרגיע את הרוחות? ייבשו את הגרעינים התורניים

אנשי הגרעין התורני "ראש יהודי" הקימו מחיצה להפרדה בין נשים לגברים במהלך תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. מחיצה בדיזנגוף היא קצת כמו מצעד הדגלים של תל אביב-יפו. דווקאות המגיעה באווירה ציבורית שבה תושבות ותושבי תל אביב-יפו – כמו כל מי שליברליזם ושוויון מגדרי חשובים לו – מרגישים מותקפים, ואחרי שהעירייה ובית המשפט אסרו על הקמת המחיצה. תושבי דיזנגוף הגיעו לאזור, והגיבו להתגרות באופן נחרץ, כמו שבני אדם מגיבים להתגרות מסוכנת, שהיא סימפטום של סיפור גדול בהרבה.

התל אביביות והתל אביבים, כמו תושבי מצפה רמון, גילו את מה שתושבי הערים המעורבות יודעים כבר מזמן – שיטת הפעולה של הגרעינים התורניים היא לתקוע אצבע בעין. הגרעינים התורניים, שהם למעשה פרוקסי של המתנחלים בשטחים, עובדים תמיד באותה צורה – קבוצה מאורגנת בגיבוי ממשלתי, שמגיעה להשתלט על הממסד המקומי ועל המרחב הציבורי ולהשליט בהם את אורח החיים שלהם, שבהגדרה בא על חשבון אורח החיים של תושבי המקום הוותיקים. ההשתלטות הזו נעשית לרוב במתק שפתיים ובדיבור בנוסח "שליחות", מתוך טקטיקה מוצהרת של "התנחלות בלבבות".

החיכוך בכיכר דיזנגוף ביום הכיפורים חשוב גם להבנת היחסים בין התושבים הערבים בערים המעורבות לבין הגרעינים התורניים בערים האלה. בעצם, מה שחוו השבוע תושבי תל אביב הוא רק הצצה, מופע בזעיר אנפין, להתנהגות אנשי הגרעינים התורניים כלפי התושבים המקומיים בלוד, רמלה, עכו וערים מעורבות נוספות.

למה זעיר אנפין? כי אם אל הערים היהודיות מגיעים אנשי הגרעינים התורניים בשיח של "אחים אנחנו", אל התושבים הערבים היחס גרוע הרבה יותר. אנשי הגרעין התורני לא רואים בתושבים הערבים אחים, אלא אורחים לא קרואים.

>> "לוד עלולה להתפוצץ בכל דקה"

>> הציונות הדתית רוצה לייהד את עכו, אבל העיר נשארה ערבית

לא פלא שהתושבים הפלסטינים של הערים המעורבות ההיסטוריות נרתעים מהנוכחות הזו – הם רואים קרובי משפחה סובלים מנחת זרועם של המתנחלים בשטחים הכבושים, בגיבוי המדינה, וחוששים שהם הבאים בתור. הרי הפרקטיקה המתנחלית והפרקטיקה של הגרעינים התורניים אחת היא, ומספיק לראות את המודעות הקוראות למשפחות להצטרף לגרעינים כדי להיווכח בכך.

הגרעינים התורניים מגיעים לסביבה שהאיזון בה נשמר בזהירות במשך שנים רבות, ומשנים את המרקם הקהילתי בעדינות של פיל בחנות חרסינה. לא מפתיע, אם כך, שהתושבים הערבים של הערים המעורבות, שסובלים ממילא ממצוקה כלכלית וחברתית, מאלימות ומפשיעה, מהיעדר אכיפה ומהיעדר שירותים באופן כללי – ועל הפערים בשירותים שניתנים ליהודים ולערבים בערים המעורבות הרחיב מבקר המדינה בדו"ח בעקבות אירועי מאי – לא מקבלים בברכה את מי שבאים לדחוק אותם מבתיהם, ושהמדינה מרעיפה עליהם משאבים בקנה מידה ובמהירות שהתושבים הערבים יכולים רק להתקנא בהם.

כמובן שיש הבדל משמעותי בין תושבי תל אביב לתושבי הערים המעורבות – האחרונים מוחלשים הרבה יותר, והגזענות כלפיהם פושה בכל חלקה בחברה הישראלית. הגזענות שבבסיס ההזנחה העמוקה של החברה הערבית, אינה נחלתה של הממשלה בלבד – היא נוכחת גם בקרב שוטרים, אנשי תקשורת, ואפילו בתי משפט. אם הם יצאו למחות נגד הגרעין התורני בעריהם – הם ישלמו בדם.

הדרך למנוע את הישנותם של מקרים כאלה ולהרגיע את המתיחות היא בדיוק ההיפך ממה שעושה הממשלה הזו (וצריך לומר ביושר – שעשתה גם הממשלה הקודמת, וגם אלה שלפניה): להפסיק את התמיכה בגרעינים התורניים, ולהעניק שירותים שוויוניים לתושבים הערבים בערים המעורבות.

כפי שנכתב באותו דו"ח של מבקר המדינה בנושא: על העיריות בערים המעורבות "להעניק שירותים עירוניים באופן שוויוני המשרת את כלל קבוצות האוכלוסייה, בשים לב למאפייניהן השונים; ולפעול להגברת תחושת השייכות וההשתלבות של כלל התושבים בעיר".

מורן מימוני היא מנהלת שותפה של המחלקה הציבורית ביוזמות אברהם, עמותה הפועלת לקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים-פלסטינים אזרחי ישראל