ראשת ממשלת תוניסיה: הישג לנשים או כישלון לדמוקרטיה?

מאז 2011 שוברת תוניסיה שיאים בעולם הערבי, בהיותה המדינה היחידה שהמהפכה שהתקיימה בה הצליחה להוביל לשינוי דמוקרטי. לאחרונה רשמה תוניסיה הישג נוסף, כאשר הוחלט למנות בה את ראשת הממשלה הראשונה במדינה ערבית – נג'לאא' בודן.

אולם ייתכן שעדיין מוקדם מדי לתשואות. מינויה של בודן לתפקיד נעשה בנסיבות קיצוניות, על רקע משבר פוליטי וכלכלי אדיר במדינה. המשבר הגיע לשיאו ביולי האחרון, כאשר הנשיא המכהן קיס סעיד הורה על פיטורי ראש הממשלה, על פיזור הפרלמנט ועל ריכוז כל הסמכויות בידיו שלו.

האם בודן תהיה למעשה שליטה-בובה בידיו של סעיד? ואם כן, בכל זאת, מדוע למנות דווקא אישה לתפקיד זה? מוחמד אל־האדי אל־חידרי וח'ולה בו כרים מהמגזין האינטרנטי הלבנוני דרג' וכן למיס אנדוני מהעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד מביעים ספקות עזים במניעיו של סעיד.

לא ניתן להבין את ההחלטה על מינויה של בודן – וחשוב לשים לב לכך שהיא מונתה ולא נבחרה – במנותק מהאירועים שהתרחשו בתוניסיה ביולי האחרון. כאמור, הנשיא סעיד הודיע ב-25 ביולי על פיטורי ראש הממשלה, על פיזור הפרלמנט, על מינוי עצמו לראש ממשלה חדשה שאותה יבחר לבדו ועוד. החלטות אלה נתפסו בעיני רבים כהפיכה המנוגדת לחוקת המדינה.

ההכרזה באה לאחר יום של הפגנות וקטטות בכמה ערים במחאה על מדיניות הממשלה ועל חוסר תפקודה במשבר הקורונה, שהוביל למשבר כלכלי קשה. לכאורה, העילה להכרזה של סעיד היא שבהתפרעויות יש משום "מצב חירום", ולכן כביכול מותר לו לקחת את הסמכויות הללו לידיו.

בשלב הבא החליט סעיד להכריז על מינויה של נג'לאא' בודן, פרופסור לגיאולוגיה בבית הספר הלאומי להנדסה וחסרת רקע פוליטי קודם, לתפקיד ראשת הממשלה הראשונה המכהנת במדינה ערבית. בודן אינה מזוהה עם מפלגה כלשהי, שכן לא היתה פוליטיקאית קודם לכן, אולם היא מילאה תפקידים במשרד ההשכלה הגבוהה והמדע, והיתה בין היתר מנהלת של פרויקט ליישום מטרות הרפורמה בהשכלה הגבוהה, תפקיד שמילאה מאז 2016.

לאור רקע זה, הטענה המתבקשת שחוזרת אצל כל הכותבים היא שסעיד, אשר נקלע כעת למעין מבוי סתום חוקתי, שואף לבצע לגיטימיזציה למעשיו על ידי עשיית מעשה "נאור" ומהפכני לכאורה, ובכך הוא מקווה להסתיר את העובדה שלמעשה השלטון במדינתו כבר אינו יכול להיקרא דמוקרטי.

מכאן מתעוררים חששות מוצדקים ביותר שבודן תשמש שליטה-בובה בעלת סמכויות מוגבלות מאוד, באופן דומה למצב שהיה במדינה לפני המהפכה של 2011. בתקופה זו, שלט במדינה זין אל-עבאדין. ראש הממשלה היה מכונה "ראש השרים", ובפועל לא היו לו כמעט סמכויות עצמאיות.

עצם העובדה שסעיד מינה בעצמו ראש ממשלה ללא בחירות גרמה אפילו לחלק ממי שתמכו בו לאחר השלב הראשון של ההפיכה החוקתית שביצע לסגת מעמדתם. במיוחד בלטה הטענה שזוהי תגובה ללחץ בין-לאומי שהופעל על תוניסיה, וכן ללחץ מצד ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים שחוששים מחזרת השלטון העריץ למדינה. מינוי אישה לראשת הממשלה אמור להשתיק את כל הגורמים הללו.

מסורת אטית אך ארוכת שנים של קידום זכויות נשים

יש מי שלא מתייחס לצעד זה בציניות גמורה, ומצביע על כך שבתוניסיה קיימת מסורת אטית אך ארוכת שנים של צעדים מהפכניים בנוגע לזכויות נשים – שראשיתם בחוק המעמד האישי המתקדם שחוקק במדינה כבר בשנות ה-50, ושכלל איסור על פוליגמיה והפרדה בין הדין האזרחי לדתי בכל הנוגע לנישואין.

בהמשך לכך ובאופן מפתיע, ארגוני נשים רבים דווקא פירסמו תגובות אוהדות על המינוי, וקידמו בברכה את ההישג של בודן כאישה הראשונה בתפקיד. במבט ביקורתי, יש לזכור את העובדה שסעיד עצמו ידוע בעמדה בעייתית כלפי זכויות נשים, ובעבר התבטא נגד זכויות שוות לנשים בנושאי ירושה.

התבטאות מעניינת במיוחד היא זו של בשרה בלחאג' חמידה, לשעבר ראש הוועדה לזכויות הפרט, לשיוויון ולזכויות נשים. לדידה, מינוי בודן הוא צעד חיובי השובר מחסומים ותקרות זכוכית בפני נשים. היא גורסת כי בפני בודן "עומדים אתגרים רבים, לא רק כלכליים, פוליטיים וחברתיים אלא גם האתגר של להצליח כאישה ראשונה בתפקיד הזה בתוך סביבה גברית, אשר לא סולחת על אף טעות", ומוסיפה כי "כל הנשים יישאו בהשלכות של מעשיה".

ניתן מחד גיסא להבין את השמחה לאור הגעת אישה לתפקיד כה בכיר, אירוע שיכול להוכיח לנשים צעירות שחלומותיהן יכולים להתגשם. מאידך גיסא, דבריה של בלחאג' חמידה לא רק שמתעלמים מאופן הבחירה הלא דמוקרטי של בודן, אלא גם עשויים לחשוף רובד נוסף של הסיבות לבחירתה של אישה דווקא לתפקיד זה: זהו תפקיד שכמעט אי אפשר להצליח בו.

הדבר משול לפצצה מתקתקת שעוברת במשך דורות מגבר לגבר, בלי שנשים יכולות להשתתף בניסיון לנטרל אותה. כאשר אופסות כל התקוות, מחליטים אותם גברים להעניק את הפצצה לאישה שתאחז בה בזמן הפיצוץ. אחר כך, כמובן, יוכלו להאשים אותה בכישלון.

תהייה נוספת המתעוררת היא מדוע לבחור דווקא באישה כמו בודן, שאינה דמות ציבורית מוכרת ואין לה עבר פוליטי. חלק ממתנגדיו של סעיד מעלים ספקולציה שהדבר קשור לקשריה עם הבנק העולמי ועם קרן המטבע הבין-לאומית, מהימים שהיתה אחראית לפרויקט במשרד ההשכלה הגבוהה. אלה שני גופים שתוניסיה זקוקה ליחסים טובים עימם כדי לדחות את תשלום החובות הרבים שלה.

אחרים גורסים כי הבחירה להציב אדם חסר ניסיון פוליטי נועדה לשרת עוד יותר את האינטרס של סעיד להיות השליט היחיד בפועל, שכן פוליטיקאי מנוסה עלול לנסות להתמרד או ליצור קואליציה נגד סעיד שתפעל להדחתו.

ומה לגבי בודן עצמה? אף אחד מן הכותבים אינו מתייחס לנקודת המבט שלה, בין היתר כי הציבור התוניסאי טרם שמע ממנה מהי. בריאיון וידאו שפירסם סעיד ובו נראים הוא ובודן ביום ההודעה על מינויה, רק הוא מדבר וקורא להקים את הממשלה החדשה במהירות האפשרית, בעוד שבודן עצמה אינה אומרת דבר. בפרסום מאוחר יותר מטעמה, אמרה רק דברים כלליים כגון "מילוי דרישותיהם של התוניסאים והתוניסאיות בכל הנוגע לחינוך, בריאות, תחבורה וחיים בכבוד".

מעניין יהיה לעקוב ולראות מהי נקודת מבטה של בודן בכל העניין. האם היא מעין קורבן של לחצים ושל נסיבות המנוצלת לטובת האינטרסים הפוליטיים של סעיד? או שמא היא עצמה חלק בפרשה המושחתת הזו? מובן מאליו שחתירה לעמדות כוח אינה תכונה גברית בלבד, וייתכן שבודן היא פשוט אדם שאינו מהסס לרמוס את הזכויות הדמוקרטיות ואת זכויות האדם של הקבוצה שאליה הוא משתייך כדי להגיע לעמדות כוח.

לנקודה זו מתייחסת חלקית אנדוני בטור שלה, כאשר היא מתארת מנהיגות חלוצות אחרות אשר הגיעו לעמדות בכירות הודות למאבקים של כלל ציבור הנשים, אולם לא סייעו באופן בולט להפיכת העולם למקום טוב יותר עבור אותן נשים – לדוגמה קריסטלינה גורגייבה ראש קרן המטבע הבין-לאומית כיום, שלוש שרות החוץ לשעבר של ארה"ב (מדליין אולברייט, הילרי קלינטון וקונדוליסה רייס), ואפילו קמלה האריס, סגנית נשיא ארה"ב הנוכחית.

מובן שבנקודה זו אפשר להעלות את השאלה – האם כל אישה שנבחרת לתפקיד בכיר כלשהו מחויבת להציב מיד בראש האג'נדה שלה את קידום זכויות הנשים?

רק הזמן יראה אם מינויה של נג'לאא' בודן לתפקיד ראשת הממשלה הראשונה במדינה ערבית הוא הישג מרהיב לנשים או כישלון חרוץ לדמוקרטיה. חשוב ביותר לתמוך בהגעתן של נשים לעמדות בכירות לאחר שנים של הדרה משם, אך חשוב לא פחות לזכור שכל אישה שמגיעה לעמדה כזו היא תוצאה של מאבקים בלתי נלאים של נשים ושל גברים אחרים, שללא שלטון דמוקרטי אמיתי – לא משנה אם עומד בראשו גבר או אישה – אין סיכוי שיוכלו להמשיך להתקיים.

בסופו של דבר, שימוש באישה כדי לקשט משטר עריץ או להתפאר ב"גיוון" שמטרתו לכסות על שחיתות ועל אפליה עמוקות הוא יותר הפסד לבני האדם באשר הם מאשר הישג לנשים.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית