newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדיין מוקדם להספיד את הדמוקרטיה בתוניסיה

כחודש ימים מאז "ההפיכה" של הנשיא סעיד, עתידה של תוניסיה טרם התבהר. העובדה שרוב המפלגות עדיין תומכת בכיבוד החוקה, בבחירות ובדמוקרטיה היא עדות לכך שתהליכי דמוקרטיזציה אולי לא מתבססים בקלות, אבל גם לא מתים כל כך מהר    

מאת:

בחודש מאי האחרון הלך לעולמו אחמד אל־מסתירי, פוליטיקאי תוניסאי ואחד מסמלי מדינת הלאום התוניסאית, הנחשב ל"חלוץ הדמוקרטיה" במדינה ולהוכחה לאפשרות של דמוקרטיזציה – לאדם ולחברה במרחב הערבי.

חודשיים בלבד לאחר מכן – ב־25 ביולי, הודיע נשיא הדמוקרטיה התוניסאית הצעירה קיס סעיד – "המהפכן השמרן" – על הקפאת כל פעילות הפרלמנט, על פיטורי ראש הממשלה המכהן, הישאם אל־משישי, ולמעשה על ריכוז סמכויותיהן של כל שלוש הרשויות בידיו שלו עצמו. האם, במעין מהלך אירוני של ההיסטוריה, במותו של חלוץ הדמוקרטיה התוניסאי היה משום רמז מטרים למותה של הדמוקרטיה בארצו?

"המהפכן השמרן". נשיא תוניסיה קיס סעיד (מתוך חשבון הטוויטר של נשיאות תוניסיה)

"המהפכן השמרן". נשיא תוניסיה קיס סעיד

תוניסיה כזכור היא המדינה היחידה שהצליחה לבנות שלטון ותרבות דמוקרטיים לאחר מהפכות האביב הערבי ב־2011. הצלחתה של תוניסיה היכן שמדינות אחרות נכשלו מיוחסת לגורמים שונים, בין היתר לאופיין הפתוח יותר של האליטות השלטוניות בה, לגמישות שהפגינה התנועה האסלאמית במדינה (בניגוד, למשל, לתנועת האחים המוסלמים במצרים) ולעובדה שהצבא לא התערב לטובת אף אחד מהצדדים.

עם זאת, כמו במדינות אחרות שניסו לבצע תהליך דמוקרטיזציה ונכשלו – בתקופה האחרונה נקלעה תוניסיה למשבר כלכלי וחברתי נרחב. העובדה שהמשטר הדמוקרטי החדש לא הצליח לטפל בבעיות הכלכליות-חברתיות המבניות עוררה אכזבה, תסכול וכעס שלעיתים אף עוררו רגשות נוסטלגיים כלפי המשטר הישן. הציפייה שהמשטר הדמוקרטי ייטיב עם חיי האזרחים באופן ישיר נראית כיום לרבים מהתוניסאים כאשליה ותו לא.

לאחר ההכרזה של הנשיא, גדשו את העיתונות הערבית והעולמית דיווחים ופרשנויות על המצב. תוניסיה, שבדרך כלל אינה זוכה להתעניינות מיוחדת ברמה העולמית (ויש הטוענים שזו אחת הסיבות להצלחת תהליך הדמוקרטיזציה בה), נתפסת כעת כמקרה מבחן לעתידה של הדמוקרטיה. המשך מאמר זה יתבסס על הפרשנויות ועל הניתוחים השונים של האירוע, כפי שהוצגו על ידי המרכז הערבי למחקרי מדיניות מבית אל־ערבי אל־ג'דיד, אבראהים א־דיב מאל־ג'זירה, ד"ר מוחמד אבו רומאן מאל־ערבי אל־ג'דיד ואחמד מחסין מאל־ג'זירה. הכותבים השונים מנסים לבחון את הנסיבות שהובילו להכרזתו של סעיד, את אופן התקבלותה ואת התרחישים האפשריים להמשך.

מה בעצם קרה?

כאמור, הנשיא התוניסאי קיס סעיד הודיע ב־25 ליולי על פיטורי ראש הממשלה, על פיזור הפרלמנט, על מינוי עצמו לראש הממשלה שאותה יבחר לבדו, על ביטול החסינות לכל חברי הפרלמנט ועוד. החלטות אלה נתפסו בעיני רבים כהפיכה המנוגדת לחוקת המדינה. ההכרזה באה לאחר יום של הפגנות וקטטות בכמה ערים במחאה על מדיניות הממשלה ועל חוסר תפקודה במשבר הקורונה, שהוביל למשבר כלכלי קשה. לכאורה, העילה להכרזה של סעיד היא שבהתפרעויות יש משום "מצב חירום", ולכן כביכול מותר לנשיא לקחת את הסמכויות הללו לידיו.

אירוע זה כמובן אינו נפרד מהמשבר הפוליטי המתרחש במדינה כבר שנתיים, ועיקרו מתחים בין הנשיא לבין הפרלמנט והממשלה. בבחירות שנערכו ב־2019, זכתה מפלגת א־נהדה האסלאמית ברוב בפרלמנט. אז החלו מאבקים פומביים על סמכויות בין הנשיא לממשלה, שהתעצמו כאשר הנשיא סעיד בחר את הישאם אל־משישי להרכיב את הממשלה, אבל מייד לאחר מכן התחרט וביקש מהפרלמנט לא להביע אמון בממשלה החדשה. זאת לאחר שאל־משישי דרש לדבוק בסמכויות חוקתיות, כגון מינוי חברי הממשלה, שעל פי החוקה אמורות להיות שלו, ואילו הנשיא רצה ליטול אותן לידיו.

המשבר בין הצדדים החריף כאשר אל־משישי החליף שרים שונים שהיו מזוהים כתומכים בנשיא סעיד, ובתגובה סירב הנשיא להשביע את השרים החדשים – צעד שאמור להיות פורמלי בלבד. כמו כן, סעיד סירב לאשר את חוק שינוי הליך הבחירה של חברי בית המשפט לחוקה, שרוב הפרלמנט הצביע בעדו, והקצין את המשבר עוד כאשר הכריז על עצמו כמפקד העליון של כל הכוחות המזוינים במדינה (כגון המשטרה, הביטחון הלאומי וכו'), נוסף על הגדרתו החוקתית כמפקד העליון של הצבא. כמו כן, מאבקים פנימיים בין המפלגות בתוך הפרלמנט עצמו גרמו להחלשתו של סעיד והסיתו את תשומת הלב מהעובדה שהוא נוטל לעצמו עוד ועוד סמכויות.

על רקע המצב המתוח מלכתחילה, החלו להישמע בחודש יולי קריאות ברשתות החברתיות נגד הממשלה ונגד מדיניותה, שאינה מצליחה לדאוג לבריאותם של האזרחים, לפרנסתם ולרווחתם באופן כללי וביתר שאת בעת משבר הקורונה. חלק מן הציבור קרא לצאת ולהפגין בעד פיטורי הממשלה ובעד הטלת סנקציות על פוליטיקאים – במיוחד מהמפלגה הגדולה א־נהדה, שאינם משרתים את הציבור. ואכן, התקיימו בערים הגדולות הפגנות נגד הממשלה. ההפגנות לא היו גדולות במיוחד, אולם חלק מהמוחים פעלו באלימות ליד מטה מפלגת א־נהדה. נראה שלפחות חלק מהמפגינים הם תומכי הנשיא, והם תכננו את הפעולות כך שייראה כאילו לנשיא לא הייתה ברירה אלא להיאבק במפלגת א־נהדה הלא־מתפקדת וליטול את הסמכויות לידיו.

סעיד מצדיק את מעשיו כ"חוקתיים"

בערב ה־25.7 כינס סעיד ישיבת חירום של הצבא ושל כוחות הביטחון, ובסופה הודיע על "נקיטת כל הצעדים שהנסיבות מחייבות לנקוט כדי להציל את המדינה והחברה". תחילה הוחלט להקפיא את פעילות הפרלמנט ל־30 יום, ולאחר מכן הודיע סעיד על כך שהוא מפטר את ראש הממשלה, את שר ההגנה ואת שרת המשפטים, וכמו כן מטיל עוצר לילי ואוסר על התקהלות של יותר משלושה אנשים.

על אף שברור לכול שאף אחד מצעדים אלה אינו יכול להיחשב לגיטימי במשטר דמוקרטי, סעיד טוען שפעולותיו הן חוקתיות ומבוססות על סעיף מספר 80 של החוקה התוניסאית הקובע כי "במצב של איום פתאומי על קיום האומה ועל ביטחון המדינה ועצמאותה, אשר מוסדות המדינה אינם מסוגלים להתמודד איתו באופן רגיל, מותר לנקוט כל אמצעי שיידרש לאחר התייעצות עם ראש הממשלה ועם יושב ראש הפרלמנט, ולאחר הודעה לראש בית המשפט לענייני חוקה".

עם זאת, אותו סעיף קובע כי במקרה כזה הנשיא אינו יכול לפטר את הממשלה – חוק שסעיד הפר בבירור. כל המומחים לענייני משפט חוקתי – ולמעשה לא צריך להיות מומחה – גורסים כי הפנייה לסעיף 80 בחוק היא בבחינת מס שפתיים חסר חשיבות, וכי סעיד מפר את החוקה הן מבחינה פורמלית והן מבחינה מהותית: קשה לטעון שיש כאן איום פתאומי על שלומו של העם התוניסאי; סעיד לא התייעץ על החלטותיו עם איש, וגם לא הודיע עליהן לבית המשפט לחוקה. בפועל, הנשיא ריכז את כל שלוש הרשויות – השופטת, המבצעת והמחוקקת – בידיו.

התקבלות ההכרזה של סעיד

כל המפלגות במדינה מלבד שתיים הכריזו על התנגדות לצעד של סעיד מייד לאחר שהודיע עליו לציבור. ראשיד אל־גנושי, יו"ר מפלגת א־נהדה, הכריז שמדובר בהפיכה של ממש נגד החוקה ונגד זכויות הפרט והכלל במדינה. מפלגות אחרות, גם אם לא הכריזו במפורש על הצעד כ"הפיכה", הסכימו באופן כללי עם עמדה זו.

עם זאת, יש המבקרים את ההתנהלות של מפלגת א־נהדה בשעות הקריטיות שלאחר פרוץ המשבר. כך למשל, אחמד מחסין מתאר במאמרו את החולשה שהפגינה א־נהדה ואת התמהמהות תגובתה כאחת הטעויות החמורות שלה. למעשה, חברי המפלגה כינסו ישיבה בלילה אך הגיבו רק בבוקר. אל־גנושי וחברי פרלמנט נוספים הגיעו לפרלמנט כמו כדי להוכיח את התנגדותם לפיטוריהם ולהקפאת פעילות הפרלמנט, אך בפועל הם נחסמו בכניסה בידי חיילים והתמונה שהתקבלה הייתה תמונה של תבוסה – כמה חברי פרלמנט זקנים ועייפים על מדרגות הפרלמנט. אם כבר החליטו שזה הצעד המחאתי שיעשו, טוען מחסין, למה לא גייסו המוני תומכים שיבואו לתמוך בראש הממשלה המפוטר ליד הפרלמנט? ההחלטות שהתקבלו היו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, והתמונה שנוצרה היא של כניעה.

מחלוקת נוספת היא בשאלת עמדתו של הצבא. כאמור, הצבא התוניסאי ידוע בכך שמאז המהפכה ב־2011 הוא נמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים, וסביר שזהו אחד הגורמים המשמעותיים בעובדה שגורלה של תוניסיה היה שונה מגורלה העגום של מצרים בהקשר לדמוקרטיזציה. לאחר הכרזת סעיד, לא נמסרה תגובה רשמית מהצבא, ועמדתו נותרה פתוחה לפרשנות: יש המצדדים בגישה שלפיה נוכחותם של מפקדים בכירים מהצבא בזמן ההכרזה משמעותה תמיכה של הצבא בנשיא, וכי החיילים ששמרו על הפרלמנט ומנעו מראש הממשלה המפוטר להיכנס אליו מראים תמיכה של הצבא בנשיא. מנגד, יש הגורסים כי העובדה שהנשיא פיטר את שר ההגנה יחד עם ראש הממשלה, משמעה דווקא שהצבא אינו מעוניין לציית לנשיא.

הכישלונות של מפלגת א־נהדה

מלבד מי שתומך מסיבות שונות בשלטון יחיד של הנשיא, קל לכאורה לטעון שלאיום על הדמוקרטיה יש אשם אחד, והוא הנשיא סעיד. טענה זו כמובן אינה מופרכת, כי הרי סעיד הוא מי שחתר ליטול את כלל הסמכויות לידיו ולהחזיר את המדינה לשלטון העריץ. אולם בניתוח מעמיק יותר יש הטוענים כי גם הגופים הפוליטיים האחרים, ובמיוחד מפלגת א־נהדה, עשו כמה טעויות קריטיות שיש להן חלק במצב הנוכחי.

לפי ניתוחו של אבו רומאן, ייתכן שהמפלגה האסלאמית א־נהדה מיהרה מדי להחזיק בשלטון לפני שהייתה מוכנה להוביל מדינה במצב משבר. בשנים האחרונות, מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית התנהלו בעיקר לפי שיקולים פוליטיים טקטיים ועסקו בהתחשבנויות בין־מפלגתיות על קולות ועל סמכויות, במקום לשים לב לתהליכים החברתיים שמתרחשים בקרב הדור הצעיר במדינה, שהוא זה שהצית את המהפכה מלכתחילה ומי שהיו לו הכי הרבה תקוות ושאיפות בנוגע לשיפור המצב.

התוניסאים קיבלו דמוקרטיה, הם קיבלו זכות הצבעה וזכויות אזרח, אך לא נהנו כלל מפירות השינוי בתחום החברתי-כלכלי. מדובר במצב הפוך ממה שהיה בתוניסיה במשך שנים רבות תחת שלטונו של חביב בורגיבה, שאומנם פיתח מאוד את המדינה באספקטים כגון רווחה, בריאות, מערכת חינוך ציבורי ועוד, אך בפועל היה שליט עריץ והוציא מהחוק את כל המפלגות פרט למפלגתו

התוניסאים קיבלו דמוקרטיה, הם קיבלו זכות הצבעה וזכויות אזרח, אך לא נהנו כלל מפירות השינוי בתחום החברתי-כלכלי. מעניין שמדובר במצב הפוך ממה שהיה בתוניסיה במשך שנים רבות תחת שלטונו של חביב בורגיבה, שאומנם פיתח מאוד את המדינה באספקטים כגון רווחה, בריאות, מערכת חינוך ציבורי ועוד, ושתחת ממשלתו עבר חוק מעמד אישי וזכויות נשים מתקדם ביותר; אך בפועל היה שליט עריץ והוציא מהחוק את כל המפלגות פרט למפלגתו (מהלך שאגב אחמד אל־מסתירי התנגד לו, ולכן בין היתר כונה "חלוץ הדמוקרטיה").

ביקורת חריפה יותר משמיע אבראהים א־דיב, הטוען כי הארגונים האסלאמיים במרחב הערבי – ובראשם האחים המוסלמים – הוכיחו כבר את כישלונם הפוליטי ואת חוסר יכולתם לשחק תפקידים פוליטיים חוץ מהתפקיד האחד שהם ממלאים כבר 90 שנה: ניצבים בהצגה של שלטונות עריצים הנוטלים חלק בשלטון העריץ כשהם משחקים את תפקיד הקורבן. אומנם לארגונים האסלאמיים יש תפקידים חברתיים ותרבותיים חשובים, אך הם אינם מצליחים להחזיק בתפקיד פוליטי משום שאין להם כישורים מתאימים והם גם אינם מודים בכך. כל ניסיון של תנועות אסלאמיות כאלה להפוך למפלגה פוליטית רק מוביל ל"בזבוז" של המהפכה ולחזרת השלטון עריץ (כמו שקרה במצרים).

גם אחמד מחסין מציין שלוש טעויות אסטרטגיות של מפלגת א־נהדה שתרמו למצב הבעייתי הנוכחי. הטעות הראשונה החלה עם פרוץ המהפכה התוניסאית ב־2011 ונמשכת מאז. תוכנית הפעולה של א־נהדה ל"שלב המעבר" לדמוקרטיה לא הייתה מוצלחת משום שהם הפרידו בין מטרות פוליטיות למטרות כלכליות-חברתיות. עבור הפוליטיקאים, הדמוקרטיה חשובה מכיוון שהיא מגדירה את כללי המשחק הפוליטי, אך עבור האזרח הפשוט היא חשובה משום שהיא מסוגלת לספק משרות למובטלים, להעניק צדק למקופחים, לשפר את המצב החברתי-כלכלי של בני השכבות החלשות ועוד. עבור עם שאין לו מסורת דמוקרטית מהותית ארוכת שנים, דמוקרטיה שאינה מספקת לו את הדברים הללו אינה טובה יותר משלטון עריץ.

לפיכך, אם הבחירות מתנהלות ביושר, ויש תחרות חופשית בין המפלגות, וכל כללי המשחק הדמוקרטי נשמרים, אבל כל זה אינו מלווה בשום שינוי מבחינת חיי האזרחים, הרי רק הגיוני שחלקים נרחבים בציבור יתחילו לפקפק בדמוקרטיה. מפלגת א־נהדה שכחה לדאוג לכך שנוסף על זכייתה ברוב בפרלמנט גם חיי האזרחים ישתפרו. מאידך, ניתן לטעון שדווקא תוניסיה עצמה היא ההוכחה שגם שיפור המצב הכלכלי- חברתי במסגרת שלטון עריץ אינו פתרון קסמים, כפי שהיה ניכר תחת שלטונו של בורגיבה. נוסף על כך, ראוי לזכור שדמוקרטיה אינה פתרון קסמים לכל הבעיות. דמוקרטיה בפני עצמה היא פתרון לעריצות, ולא פתרון לבעיות כלכליות וחברתיות – זו כבר העבודה של הגורמים הפוליטיים והחברתיים ושל מוסדות השלטון במסגרת המשטר הדמוקרטי. האלטרנטיבה היא שלטון עריץ שפוגע בזכויות ובמקביל גם לרוב אינו מציע פתרון לבעיות הכלכליות והחברתיות.

הטעות השנייה של א־נהדה היא ההתבססות על גישה של כריתת בריתות פוליטיות ושיתופי פעולה עם גורמים רבים ומנוגדים, מה שלכאורה נשמע כמו יתרון ואכן היה כזה במשך זמן ארוך. אולם, בחודשים האחרונים כבר היה ניתן לראות שקיס סעיד אינו מעוניין בהגעה להסכמים ולהבנות הדדיות אלא רק בנטילת עוד ועוד סמכויות. בשלב זה א־נהדה היו צריכים לקרוא את השטח ולהבין שלא ניתן להגיע להבנות הדדיות ללא רצון הדדי בהן. העובדה שלא השכילו לשנות את האסטרטגיה הישנה שלהם כשהיא כבר לא התאימה, הייתה בעוכריהם. הדבר מתקשר ישירות גם לטעות השלישית והאחרונה של א־נהדה שהיא התגובה הרפה והפושרת שהם הפיקו באיחור רב לאחר ההכרזה של סעיד.

תהליכי דמוקרטיזציה לא מתים כל כך מהר. קיס סעיד בביקור בפושאנה

העתיד: תרחישים אפשריים

במצב הנוכחי, כל התרחישים אפשריים: כניעה לנשיא וחזרה לשלטון עריץ, פריצת מהומות ברחובות שעשויות להוביל לסילוק הנשיא או דווקא להידוק אחיזתו בשלטון באמתלה של "מצב חירום" וכן התאחדות של המפלגות השונות נגד הנשיא והדחתו.

אם כך, האם זהו אכן סוף הדמוקרטיה התוניסאית? יש סיבות לחשוב שלא. כפי שמציינים באל־ערבי אל־ג'דיד, סעיד נתקל בכמה קשיים מאז ההכרזה שלו על איחוד הסמכויות. ראשית, הוא עדיין לא הודיע את מי ימנה לראש הממשלה הבא, מה שאולי מעיד על הקושי למצוא אדם כזה שלמעשה יסכים להיות רק כלי בידיו של נשיא שרוצה לשלוט בעצמו. כמו כן, בניסיונו להגן על עצמאות הרשות השופטת ולהרחיק אותה מהשיקולים הפוליטיים, בית המשפט העליון במדינה מסרב להחלטת הנשיא שהוא עצמו יתמנה לתובע הכללי של המדינה.

נוסף לזאת, העמדה של רוב המפלגות היא כזו התומכת בכיבוד החוקה, זכויות אדם, בחירות ובדמוקרטיה. סימן מעודד נוסף הוא העובדה שעד כה לא התרחשו מעצרים או פעולות אלימות של כוחות הביטחון נגד מתנגדי הנשיא, ולמעשה הצבא רק חסם את הכניסה לפרלמנט והפריד בין קבוצות מפגינים. גם תמיכה בינלאומית של אירופה ושל ארה"ב בחזרה לניהול החיים הדמוקרטיים על פי החוקה עלולה להשפיע לטובה, אך הלחץ הבינלאומי לא יעזור בלי התאגדות של כל המפלגות של תוניסיה ואמירתן בקול ברור שהן מעוניינות בהחזרת הדמוקרטיה ומוכנות להילחם על כך.

זוהי העת, גורסים כלל הפרשנים, להתעלות מעל האינטרסים הפוליטיים הצרים, ולהגיד בקול רם וברור שהעם התוניסאי והמפלגות התוניסאיות מעוניינים בהמשך קיום החיים הדמוקרטיים. במקביל לכך, נלמד כאן שיעור על כך שתהליכי דמוקרטיזציה מטבעם יודעים עליות ומורדות – מהפכה דמוקרטית אינה מתרחשת בן לילה, וכדי שהיא תהיה שלמה, נראה שהשלטון הפורמלי לבדו אינו מספיק. בהרצאתו החשובה על תהליכי דמוקרטיזציה בעולם הערבי, טוען עזמי בשארה בהקשר של תוניסיה כי דמוקרטיה מחלחלת מלמעלה, וכי אם לאליטות השלטוניות יש תרבות דמוקרטית, היא תחלחל גם לעם. זוהי העת של המפלגות התוניסאיות להוכיח זאת, ובמקביל לדאוג לכך שגם חיי האזרחים – ולא רק חיי השליטים – ישתפרו.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf