צריך ליצן

כותב אורח: זהר כוכבי

פעם, לפני הרבה שנים, גברת בריקמן הייתה רופאה. כשעברתי ליד דירת הקרקע שלה הייתי נתקף בדחף הקאה. הייתי נכנס לחדר המדרגות וחולף על פני דירתה בריצה כדי להספיק להגיע לקומה השניה בלי לנשום. במהלך הזמן למדתי לרסן את דחף ההקאה אבל הכניסה לבניין תמיד לוותה בדריכות.

יום אחד נפלה בריקמן ופונתה לבית חולים. עם חזרתה ניכר היה שהיא הולכת ומאבדת את זיכרונה. לדירתה הצטרפה מטפלת רומניה, אישה שהייתה יכולה לדבר איתה בשפתה האינסטינקטיבית. מאז שהמטפלת הגיעה לדירה הריח נעלם. גם תחושת הבחילה שלי נעלמה, אבל הרחתי את הסירחון בזיכרוני.

המטפלת חייכה אלי תוך שהיא מצביעה על פיה ומסבירה ברומנית שאיננה מדברת עברית. הצבעתי על פנקס הקבלות ועשיתי בידי תנועה של כתיבה. דה דה, אמרה. היא הכניסה אותי לדירה באדיבות והחוותה בידה כלפי החדר הקטן. בריקמן ישבה על כורסה עטופה שמיכת צמר. שלום גברת בריקמן, אני השכן מלמעלה. ש-לוםם, ענתה בריקמן. מה שלומֵךְ? מְממי א-תה? אני השכן מלמעלה. אני והשכנה שגרה לידי, אנחנו ועד הבית. מְממי זו ה-ש-כ-נה? גליה, את מכירה אותה, זו עם השיער הקצר והכלב. אאאה, כֵּאאן. מְממי א-תה? אני השכן מלמעלה, אמרתי. המטפלת סימנה לי להתיישב. התיישבתי. בריקמן הסתכלה עלי בחיוך שאמור היה להיראות בוטח, להסוות אובדן מציאות. כמה ימים אחר כך תהיתי האם היא הייתה מודעת לחיוך הזה. אולי זה באמת היה חיוך בוטח, חיוך של אדם שלא חושד, שלא מודע לאובדנו.

לא חיכיתי לשאלה נוספת מצידה. גברת בריקמן, אמרתי, בחיוך עדין אבל לא טבעי, תוך שאני מדגיש כל הברה: ועד הבית התחיל לגבות כסף עבור הוצאות שוטפות כמו ניקוי חדר המדרגות וגינון. בנוסף, אנחנו גובים סכום נוסף, חד-פעמי, עבור ריענון הגינה: מביאים אדמה חדשה, שותלים דשא חדש. אזז מממה א-תה רו-צה? שאלה גברת בריקמן בכבדות, מחייכת. שוב חייכתי ואמרתי: אני צריך לגבות ממך כסף. רק את ומר ביסק, השכן מהקומה השניה, עוד לא שילמתם. טוב, לאא י-דע-תי. אין בעיה, גברת בריקמן, זה בסדר. א-ני מ-בו-ג-רת יו-תר ממ-בי-סק. הנהנתי.

גברת בריקמן החלה לחקור, באיטיות: כמה אנחנו גובים לחודש, למה יש לשלם גם סכום חד-פעמי, מי כן שילם ומי לא, ולמה דווקא עכשיו. עניתי לה באריכות ובסבלנות. ואז שאלה אם אני שילמתי. כן, השבתי. היא חייכה. תשובתי לא סיפקה את הביטחון העצמי שניסתה להפגין. היא לא הצליחה להסתיר את חששה, שגבר עליה בעת שניסתה לפענח את תשובותיי. א-תה ב-חור נח-ממד, אמרה. תודה, השבתי, ומיד נתקפתי צורך להוכיח שאכן כך, ולכן השתעלתי קלות תוך שאני מקפיד לכסות את פי בכף ידי. הזמן עבר. שתיקה.

> ויקטוריה יודעת: סיפור-מסה קצר

המטפלת הופיעה בדלת. הבטתי לעברה. היא ניצלה את ההזדמנות והציעה לי תה בעזרת תנועות ידיים. הסכמתי מתוך חישוב מהיר שזה יעלה את אמינותי אצל בריקמן. תודה, אמרתי בעברית. היא נעלמה ומיד חזרה לחדר, הניחה על השולחן שליד בריקמן פנקס המחאות ועט, וגם אמרה לה משהו. נראה היה שהיא מעודדת אותה למלא את ההמחאות. בריקמן חייכה אלי חיוך ששנים אחר כך יכולתי לפרשו גם כסוג של ניצחון קטן. זה היה חיוך של ילדה קטנה נסוך על פנים זקנות, שכעת היו גם ילדותיות. הבעות פניה הותירו בך רושם שההכרעה בידך.

מממי א-תה, י-לד? שאלה אותי. גברת בריקמן, עניתי, מחפש מהר אחר מענה סביר, אני השכן מלמעלה, אני ועד הבית. למממה א-תה? ועד הבית זה אני וגליה, אף אחד אחר לא רצה. לאא י-דע-תי, הוסיפה. הסתכלתי עליה בחיוך מאופק, מעדיף לא לענות. לאא י-דע-תי, חזרה ואמרה באיטיות ששיוותה לאמירתה אגביות מסוימת. פעם, חשבתי, זה עשוי היה להתפתח אצלה לכדי עלבון. היא השקיעה המון אנרגיה בדיבור. התישה את המילים. גברת בריקמן, רוב האנשים בבניין מבוגרים מאוד. אני וגליה צעירים, וזה הכי טבעי שאנחנו נהיה ועד הבית.

כ-ממה כ-סף א-תה רו-צה? דרשה לפתע בתקיפות. גברת בריקמן, זה לא כסף שלי, זה כסף של ועד הבית, אמרתי, מתבלבל ובו-זמנית מנסה לייצב איזה רף מוסרי שהחל כביכול לחרוק. הוצאתי את טבלת התשלומים וגם את פנקס הקבלות והראיתי לה את קבלות העבר תוך שאני מצביע על הסכומים והשמות, נותן לה למשש את האמת. פירטתי עבורה את הסכומים הנדרשים והסברתי שיהיה הכי נוח לכולנו שתתן לי כמה המחאות דחויות לחודשים הבאים, ושהיא תקבל את הקבלות כבר עכשיו.

המטפלת נכנסה עם תה ועוגיות. אתה בחוררר נח-ממד ממ-אוד, אמרה בריקמן. היא אמרה משהו למטפלת, וזו הגיבה באמירה כלשהי ובחיוך. הכל ברומנית. ואז שתיהן התמקדו בי. בריקמן חייכה חיוך גדול וחגיגי, והמטפלת חייכה אלי חיוך עדין שחיפה על חיוך רחב יותר. התבוננתי בסיטואציה מבחוץ, אבל לפתע, לרגע קצר, הייתי בתוכה: החיוך, החגיגיות. דמיינתי שנבחרתי למשהו גדול. אבל החגיגיות של בריקמן הייתה, ככל הנראה, הבהוב של אירוע שכבר קרה. המטפלת המשיכה לחייך והחלה מקרבת את פנקס ההמחאות לבריקמן. שוב משהו ברומנית.

התכופפתי לעבר צלוחית העוגיות, לגמתי מהתה. ברפיון המקומי צמחה בי ההבנה שנקלעתי לסיטואציה נטולת חוקיות, ושאיני יודע מה לעשות. מממה א-תה עו-שה? אמרתי לך גברת בריקמן, אני ועד הבית. א-בל מממה א-תה עו-שה, לו-ממד? פתאום היה נדמה לי שה"מם" שלה חנוטה בצווארון ועניבה שיש להרפותם כדי לבטא את האות כראוי. אני סטודנט לפיזיקה. יו-פי, אמרה. זה ממ-ענ-יין או-תך? כן, מאוד, עניתי. הרגשתי שבזמן שאני מדבר איתה החיים בחוץ מאיצים. ממה לוממ-דים בפי-זי-קה? כל מיני דברים, עניתי, מנסה להיות חביב ולהסוות משימתיות. א-ני ה-ייתי רופפ-אה, אבל ה-יום כבבר לאא. כן, אני יודע. אייך א-תה יו-דע שה-ייתי רופפ-אה? כתוב על הדלת שלך. היא חייכה אלי, שוב כמו לילד קטן, ושאלה: ל-ממה א-תה צ-ריך את ה-כ-ס-ף? הצרידות שלה הפכה לבלתי נסבלת. המטפלת נכנסה שוב ודחקה בה לכתוב את ההמחאות. אין לה יכולת להכריע, חשבתי, והיא מנסה להסוות זאת בדעתנות מעושה.

המטפלת של בריקמן הציצה אלי מן המסדרון וחייכה. מחייכת אלי ברומנית. חיוך טוב. יש לה מחושים. מנחמת אותי דרך משקוף הדלת. אומרת לי בלי מילים שזה בסדר, זה תמיד ככה. אתה תתגבר. אני אף פעם לא מצליח לדמיין כיצד אני נראה, חשבתי פתאום.

הרמתי את ראשי. מולי גברת בריקמן. המטפלת איננה. התכנסתי בעצמי. אי-פה א-תה גרר? שאלה תוך שהיא מניעה את ראשה במעין חיוך. לא עניתי. הנהנתי. שוב הופיעה המטפלת. איכשהו הבנתי שבריקמן נכנעה, אבל משחקת כדי להפסיד רק בנקודות. מבטה ניסה להיות ממזרי. היא הרפתה את חיוכה. מדדה אותי בעיניה.

ואז שאלה בריקמן בצרידות, ע-בוררר מממה צ-ריך את ה-כ-סף? בשיל-ואד-אבּית, עניתי במלמול, כדי שהיא לא תבין. מממה? בשבילועדהבית לחשתי, מחבר את המילים ועושה את עצמי מחייך בהתחשבות. לאא ממ-בי-נה. בש-ביל ו-עד ה-ב-ית, השבתי תוך שאני מדגיש את ההברות. וממה ת-ע-שו עםם ה-כ-סף? נשתול דשא, אמרתי – בשפת גוף ותנועות ידיים מוגזמות – נצבע את חדר המדרגות, נשכור מנקה לחדר המדרגות ונזמין ליצן קטן. תז-כיר ללי אייך קורר-איםם ל-ך? עניתי לה. שתיקה. המטפלת חייכה אלי והחלה להאיץ בה. ואז שאלה בריקמן, ללממה צ-רי-ךך לי-צן? התבוננתי בה. היא הסתכלה עלי, מעכבת את ההבעה שתעלה על פניה. ואז הנהנה בחיוך דל.

בריקמן כתבה לאט, בכתב יד דקיק ומעוות, בקושי נוגעת עם העט בנייר. הודיתי לה ולמטפלת ויצאתי מדירתה. טיפסתי בגרם המדרגות במאמץ רב.

זהר כוכבי הוא שותף בבלוג "ביני לביני"

> מרד הביבים: סיפור על עתיד מחורבן