newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אי-צדק בחינוך מתחיל בהורים. שם צריך להתחיל לעבוד

בספר חדש וחשוב, מצביע פרופי יוסי דהאן על האופן שבו נוצרים פערים בחינוך בישראל: חלוקת משאבים לקויה ואי-הכרה בייחוד תרבותי. אבל הפערים בחינוך מתחילים קודם, בין הורים שיש להם להורים שאין. זו נקודת המפתח

מאת:

השבוע נערך במכון ון ליר ערב-דיון לכבוד ספרו של פרופ' יוסי דהאן: "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" (ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2018). למי שפספס, כנס נוסף יתקיים ביום שני הקרוב (26.11) במכללת אורנים. מדובר בספר חשוב, שמעניק בסיס רעיוני ועובדתי לסוגיית הצדק בחינוך, והוא כתוב בשפה ידידותית ונוחה לקריאה.

״צדק חינוכי אינו ממומש בישראל מפני שהמדינה אינה פועלת באופן אקטיבי לביטול השפעתם של פערים כלכליים על רמת החינוך שהילדים זוכים לו״. זאת השורה התחתונה של הספר. בדרך לשם, מציג דהאן דוגמאות חינוכיות לאי צדק חלוקתי (של המשאבים), ולאי צדק הכרתי (של הזהויות השונות בחברה). אך שתי עוולות אלה נכונות לכל השירותים החברתיים, ולא ייחודיות לחינוך. האם יש אי צדק ייחודי למעשה החינוכי? כן! ייחודו של המוצר החינוכי שהוא אינו תלוי רק בטיב נותן השירות (המורה), אלא גם ביכולתו של מקבל השירות (התלמיד) לעשות במוצר שימוש.

יכולת זאת אינה מתפתחת רק בבית הספר, אלא בעיקר בשנות החיים הראשונות שלנו, בתיווך ההורים. הפער בין תינוקות להורים משכילים ובעלי אמצעים ובין תינוקות להורים פחות משכילים ובעלי פחות אמצעים הוא שורש הפער הלא צודק בין תלמידים, הבא לידי ביטוי ביום שבו הם מסיימים את מסלול הלימודים. מכאן שתיקון האי צדק החינוכי לא תלוי רק במערכת החינוך, אלא יותר בהדרכה ובתמיכה שיש לתת להורים. זה הפרק החסר בספר, לדעתי.

צדק חלוקתי וצדק הכרתי בחינוך

בדיון שנערך בון-ליר, הציג חבר הכנסת פרופ' יוסי יונה דוגמה כואבת לחוסר צדק חלוקתי בישראל. בקיץ האחרון התקבל תיקון לחוק החינוך המיוחד (אודותיו כתבתי כאן), לפיו יכולים הורים של תלמיד בעל צרכים מיוחדים לבחור אם לשלבו בחינוך הרגיל או לשלוח אותו למסגרת נפרדת של החינוך המיוחד. לכאורה, מתן חופש בחירה להורים מהווה צעד צודק המעצים את חירותם. עם זאת, התיקון לחוק מכיל גם עוול תקציבי: תלמיד שיש לו צרכים מיוחדים הלומד במסגרת משלבת מתוקצב בחסר רב, ביחס לתלמיד הלומד במסגרת הנפרדת לחינוך המיוחד.

הפערים מהבית משפיעים על היכולת של התלמידים להתקדם. ילדים בבית ספר (קובי גדעון/פלאש90)

הפערים מהבית משפיעים על היכולת של התלמידים להתקדם. ילדים בבית ספר (קובי גדעון/פלאש90)

על כן, טען יונה, התיקון לחוק מגביר אמנם את החירות, אבל מקטין את האוטונומיה. ההורים יכולים לבחור, אבל לבחירה שלהם יש מחיר כלכלי. הורים בעלי אמצעים יכולים לבחור במסגרת משלבת ולממן מכיסם את העזרה שילדם זקוק לה, ושאינה ממומנת על ידי משרד החינוך, בעוד הורים מיעוטי אמצעים נאלצים לבחור, בלית ברירה, במסגרת הנפרדת. הרי לכם אי צדק חלוקתי במערכת החינוך.

דר' שרף חסאן, יו"ר ועדת המעקב לחינוך הערבי, הציג בדיון את המורכבות של חוסר צדק הכרתי בישראל. המדיניות הניאו-ליברלית של ממשלות ישראל האחרונות עודדה (בין היתר) קבוצות מיעוט לתבוע לקבל הכרה וייצוג במרחב הציבורי והחינוכי. לכאורה, זהו מהלך צודק המגביר את חירותן של קבוצות המיעוט בחברה. אולם ההכרה בזהות הייחודית נעשית במרחב שיש בו תחרות פרועה. קבוצות הזהות נאבקות זו בזו על מנת לזכות בחלק גדול יותר מהמשאבים המופרטים, והתלמידים נאבקים אלה באלה לזכות בציונים טובים כדי להתקבל להשכלה גבוהה או להשיג מקום עבודה טוב יותר.

בתנאי התחרות הזו נשברת הסולידריות החברתית, דבר הפוגע קודם כל בקבוצות החלשות. כך למשל, חלוקתם של ערביי ישראל (במונח הציוני) לקבוצות זהות כגון דרוזים, צ'רקסים, בדואים וכך הלאה, באה על חשבון לימודי הזהות הפלסטינית. כל עוד בתי הספר נאלצים (לנוכח התחרות) להדגיש את הייחודי של תלמידיהם, הם מגבירים את הניכור החברתי. דבר דומה קורה גם ברמת התלמידים. מכיוון שציונים הפכו חזות הכול, ומכיוון שרוב רובם של התלמידים אינם מצטיינים, נותרים רבים מהם ללא כלום. אם כל ילד אמור להיות "כוכב ייחודי", אבל המערכת מסמנת לו, באמצעות ציוניו הבינוניים, שהוא נכשל, אז מה הוא בכלל? וכך מרכיב האוטונומיה והזכות להגדרה עצמית הופך לחרב פיפיות המגבירה את הניכור החברתי ומותירה רבים מאחור.

צדק חינוכי – הפרק החסר

כאמור, שני המושגים שבהם משתמש דהאן להסביר צדק חינוכי – צדק חלוקתי וצדק הכרתי – אינם ייחודים לחינוך. הם נוכחים גם בשירותים חברתיים אחרים כגון רווחה, תעסוקה ובריאות. אבל, כפי שכתבתי בתחילה, במערכת החינוך קיים מרכיב נוסף של אי צדק, שהוא ייחודי רק לה.

המרכיב הזה מוזכר בספר רק בין השורות. המוצר החינוכי אינו מוצר אחיד, כגון כוס קפה או גביע קוטג'. הוא גם אינו מוצר דיפרנציאלי כמו בריאות או רווחה, הניתן למי שחולה או נזקק בכמות גדולה יותר מאשר למי שאינם חולים או אינם נזקקים. המוצר החינוכי הוא מיוחד, משום שהוא מתהווה מתוך היכולת של התלמיד לעשות בו שימוש.

כאשר מורָה מעבירה שיעור, יש מולה (בהכללה) שלוש קבוצות תלמידים: מיעוט התלמידים מבינים היטב את המוסבר, ויכולים להשתמש בהבנות שרכשו כדי להעשיר את עולמם לעתיד. מרבית התלמידים מסוגלים לזכור באופן נכון את השיעור ולהציג את מה שהם זוכרים במבחן כדי לקבל ציונים סבירים. ולבסוף, עבור מיעוט מקרב התלמידים, כל הסברי המורה נותרים סתומים, והם אינם רוכשים בשיעור דבר וחצי דבר, מלבד פגיעה בדימוי העצמי.

ההבדל בין התלמידים אינו במידת המאמץ שהם משקיעים בשיעור, אלא בטיב הכלים העומדים לרשותם להבנתו. אציין שני כלים מרכזיים שהם הכרחיים לכל ילד וילדה להבנת השיעור.

הכלי הראשון הוא הבנה נכונה ועמוקה של מושגי היסוד הנדרשים ללימוד התוכן החדש. למשל, כדי שתלמיד יבין את השיעור הראשון בכיתה א', שיעור בחיבור 1+1=2, עליו להבין נכון מושגי יסוד רבים, כגון: מהו דבר, ומהו שום דבר. מהם יש ואין, מהי כמות ומהו ערך, מהו מספר ומהי סיפרה. מהם עקרון סדר המספרים ועקרון ההתקדמות בספירה. מהם המושגים שווה, חיבור, סכום, וכן הלאה מושגים רבים נוספים. מושגים אלה הם למעשה האופן שבו אנו תופסים את העולם שסביבנו, והמילים שבהן אנו משתמשים לייצוג תפיסות אלה. הם נרכשים בשנים הראשונות לחיינו, מתוך האינטראקציה עם העולם שסביבנו, אגב יוזמה, הדרכה וליווי של ההורים.

הפערים בין תינוקות להורים בעלי אמצעים לתינוקות להורים ללא אמצעים משפיעים על כל החיים. "צעדת עגלות" בתל אביב (צילום: יוסי זליגרף / פלאש 90)

הפערים בין תינוקות להורים בעלי אמצעים לתינוקות להורים ללא אמצעים משפיעים על כל החיים. "צעדת עגלות" בתל אביב (צילום: יוסי זליגרף / פלאש 90)

הכלי המרכזי השני הוא הערך העצמי של הילד, המשפיע על האומץ שלו לצאת אל העולם ולהתעניין בו מתוך תחושת ביטחון ושייכות. מדובר בעוצמה הפנימית של הילד להתייחס לצרכים ולרצונות שלו עצמו, כמו גם לצרכים ולרצונות של אחרים הפועלים סביבו. גם תכונות אלה אינן נרכשות רק בבית הספר. הן מתפתחות עם השנים, ומבוססות על הקשר הבין-אישי שנוצר בין התינוק לבין הוריו. היחס של ההורים לילדם הוא שמקנה את יסודות הערך העצמי של הילד.

כאשר הילדים מגיעים אל מערכת החינוך, יש להם – למי יותר ולמי פחות – מושגי יסוד ותעוזה פנימית על מנת לפעול בעולם, לרצות ולהבין את השיעורים הנלמדים. מרגע זה והלאה, כל הילדים יתקדמו בלימודיהם – החלשים והחזקים כאחד. אולם התלמידים שרכשו מול הוריהם בסיס טוב יותר יתקדמו מהר יותר מהאחרים. וכך קורה, שכל התלמידים מתקדמים, אולם הפערים ביניהם הולכים וגדלים.

צדק חינוכי מתחיל בהדרכת הורים

מסקנותיו של דהאן, לגבי הדברים שראוי לעשות, נובעות מתוך ניתוח מושגי היסוד שבחר להציג. כדי להגביר את הצדק החלוקתי, המדינה "חייבת לנקוט הקצאה דיפרנציאלית של משאבים שתפצה על הפערים", וכדי להגביר את הצדק ההכרתי נדרשת "תכנית לימודים שתאפשר לילדים להכיר את תרבותם שלהם ואת תרבותם של הילדים האחרים". שתי המסקנות (כמו גם נוספות שמוזכרות בספר) מניחות שהפתרון נמצא במערכת החינוך הפורמלית שבאחריות משרד החינוך.

אני מסכים עם דהאן שצריך להגדיל משאבים כדי לפצות על פערים וגם שצריך להגביר את הצדק ההכרתי. אבל כסף לא יספיק כאן. הפערים היוצרים את האי צדק החינוכי נפערים בשנות חיינו הראשונות, בהתאם לטיב הליווי שאנחנו מקבלים מההורים. כדי להגביר צדק חינוכי, צריך לעודד ולתמוך בהורים, כך שיהיו יותר זמן יחד עם ילדיהם, וינצלו את הזמן על מנת לשחק, לקרוא סיפור ולשוחח, על מה שקורה ועל מה שמרגישים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf