newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרידה מבית הספר הדו-לשוני, המקום שלימד אותנו מהי תקווה

כולם היו מודאגים כשבתנו הראשונה נכנסה ללמוד בדו לשוני בירושלים. הזהות שלה תהיה מבולבלת, ומה אם היא תתאהב בבחור ערבי? דאגו כולם לחיי האהבה של ילדה בת חמש. אבל מצאנו את מציאות החיים: כבוד, אחווה, הכרה, שותפות. פרידה מסוג של נס על התפר בין בית צפאפא לפת

מאת:

היום אחד בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים. למעט השנים שהיינו בחו"ל, זו הפעם הראשונה מזה 13 שנים שאנחנו לא שולחים ילדה לדו-לשוני, בית הספר בו למדו שתי בנותינו.

הלבטים לגבי המערכת החינוכית אליה בוחרים לשלוח את הילדים מתחילים מגיל מוקדם מאוד. כהורים צעירים היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים שום מסגרת מיוחדת, ושהכי טוב לשלוח את הילדה לגן השכונתי כי זאת הסביבה שבה היא חיה ושאותה חשוב שתכיר. בסוף השנה, אחרי חילוקי דעות מהותיים לגבי הצורך של ילדים בני ארבע להכין חבילות לחיילים והשאלה מי מוסמך ללמד אותם על החגים היהודים, החלטנו לחפש מסגרת אחרת.

יש אסכולות שטוענות שבסופו של דבר, מקום בית הספר בחינוך הילדים הוא שולי ממה שנוהגים לייחס לו. יכול להיות שבאופן עקרוני זה נכון. לגבינו אני יכולה לומר בוודאות שלא רק הבנות, אלא גם אנחנו לא היינו האנשים שאנחנו אלמלא הדו-לשוני.

> שקט מסיתים: נתניהו נואם והתקשורת עוברת לדום

קשה לי לדבר על הדו-לשוני במונחים נוסטלגיים, גם כי עדיין לא עבר זמן מהפרידה וגם כי בעצם זאת לא לגמרי פרידה; בלי ספק נישאר חלק מקהילת בית הספר. ובכל זאת צפות הבוקר כל כך הרבה תמונות מהשנים האלה, רגעים של התעלות ושל צחוק וגם של כאב ודאגה ותסכול. השירה מלאת האור והתקווה בעברית ובערבית בתחילת כל שנה, המילים הראשונות שהן כתבו בעברית ובערבית, הצתת בית הספר כמובן, סיסמאות השטנה שריססו שוב ושוב על הקירות, ארוחות האפטאר המשותפות, הסיורים לכפרי העקורים, המעבר למבנה החדש שהיה נראה לנו כמו ממלכה מפוארת אחרי חצי המבנה שחלקנו עם בי"ס דנמרק בתחילת הדרך.

והיו, כמובן, התגובות הנדהמות/מודאגות/נוזפות הלא מעטות שקיבלנו אז, כשרשמנו את הגדולה לגן הדו-לשוני, כולל השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב, "מה יהיה אם היא תתאהב בבחור ערבי כשתגדל". דאגה מצחיקה לחיי האהבה העתידיים של ילדה בת חמש, עליה תשובתי היתה תמיד "אז אלמד להכין מקלובה לארוחות שישי", ובאמת גם למדתי. שאלת המשך לשאלה הזו היתה בדרך כלל אם אנחנו לא חוששים שהיא – ואחותה בהמשך –  תהיינה מבולבלות ביחס לזהות היהודית שלהן. כמה מופרכת נשמעת לי השאלה הזו עכשיו; בשנים שלהן בדו-לשוני, הן ככל הנראה עסקו בזהות שלהן כיהודיות הרבה יותר מבני ובנות גילן במערכות שבהן הזהות הזו היא מובנת מאליה. אלא שהן למדו להבין את יהדותן מבלי לראות בה כמאיימת או מאויימת על ידי זהויות דתיות ולאומיות אחרות, לא כזהות בלעדית שמכתיבה מערכת יחסים כוחנית ביחס לזהויות האחרות במרחב אלא כזו הרואה עצמה חלק מהפסיפס התרבותי העשיר שבתוכו הן חיות.

> מה שלא צריך בבי"ס: לשבת ישר, להיות בשקט, להכין שיעורים

הזמרת שאקירה מבקרת בבית הספר הדו לשוני בירושלים ב-2011 (מרים אלסטר/פלאש90)

הזמרת שאקירה מבקרת בבית הספר הדו לשוני בירושלים ב-2011 (מרים אלסטר/פלאש90)

כיתה א' שנשרפה בביה"ס הדו לשוני בירושלים (אקטיבסטילס)

כיתה א' שנשרפה בביה"ס הדו לשוני בירושלים (אקטיבסטילס)

השנים שלנו בדו-לשוני חפפו לשנים בהן תהליכי הפשיזציה וההקצנה בישראל תפסו תאוצה מבהילה. קשה לי לדמיין איך היינו עוברים את זה בלעדי הקהילה הזו, והאלטרנטיבה השפויה והמנחמת שהיוותה תמיד. כשחזרנו לארץ בקיץ 2014 היישר למלחמה הארורה ההיא, הצעדות המשותפות של קהילת יד-ביד על המסילה – בשקט, בלי סיסמאות, רק ההליכה המשותפת הזו ביחד – היו כמו בלון חמצן בתוך מציאות שהאוויר כאילו נשאב ממנה עד מחנק.

כל הורה מכיר את העובדה הזו, שמרגע שהילדים נכנסים למערכת החינוך, הורי החברים שלהם נעשים בעל כורחך קצת גם החברים שלך. לנו היה המזל הלא יאמן שהורי החברות והחברים של הבנות היו חבורה מדהימה במיוחד שחלקם הפכו לחברי נפש ממש, כאילו היו שם מאז ומתמיד.

כמו כל מוסד חינוכי, אני מניחה, בית הספר הדו לשוני לא חף מקשיים ובעיות. אבל הוא מגלם בעצם קיומו בכל יום את המושגים שבשיח הציבורי אולי הפכו לקלישאות, אבל בתוך המבנה הזה בשכונת פת הם מציאות החיים: כבוד, אחווה, הכרה, שותפות. בישראל היום, המקום הזה הוא סוג של נס. ואני אסירת תודה על שניתנה לנו ההזדמנות להיות שותפים לו במשך למעלה מעשור, ואולי עוד יותר מזה גאה.

יהיה משונה מאוד להתחיל שנה בלי היומן הדו-לשוני, בלי לדעת מתי חל יום עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה ומתי יום הולדתו, בלי לדעת באיזה יום מציינות הכנסיות המזרחיות את חג המולד ומתי יחול יום ראשון של כפות התמרים. ומצד שני, ברור גם שזאת לא באמת פרידה. נמשיך להיות חלק מקהילת בית הספר, ולו משום שאם יש עוד משמעות למילה תקווה במקום הקשה הזה, היא נמצאת שם, בין קירות בית הספר שעל התפר בין בית צפאפא לפת.

> אחרי עשור של רדיפה מיכאל ספרד שובר שתיקה ועונה לג'ראלד שטיינברג

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf