newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי מרוויח מהתלות של פועלים פלסטינים בהיתרי כניסה לישראל?

דו"ח חדש של בנק ישראל מצביע על עליה של פי שלושה במספר היתרי העבודה שנותנת ישראל לפלסטינים בשבע השנים האחרונות. האם רבבות אנשים הפסיקו פתאום להיות מסוכנים, או שההיתרים משרתים מטרות אחרות?

מאת:

התפיסה המקובלת לגבי משטר היתרי הכניסה לישראל ולהתנחלויות היא שמדובר בצורך בטחוני נטו של המדינה, כלי שנועד להבחין בין פלסטינים שמהווים איום על ביטחון המדינה לבין כאלה שלא.

האמונה הזאת עומדת על תילה למרות שפעם אחר פעם מתברר עד כמה היא שרירותית: בכל חג יהודי האישורים לפתע מתבטלים ומוטל סגר מלא על השטחים, ואנשים שרגע לפני כן ורגע לאחר מכן מוכרים כעובדים לא-מסוכנים מן המניין נכלאים לכמה ימים בגדה המערבית. בכל חג מוסלמי גדול, ובעיקר בעיד אל-פיטר, פתאום נפתחים שערי המחסומים ורבבות פלסטינים כלואים זוכים ליהנות ליום אחד מגישה חופשית למסגד אל-אקצא ולחוף הים של תל אביב. רגע לפני כן ורגע לאחר מכן שם שוב מוגדרים "מסוכנים", כאילו הם לא מהווים איום ביום חגם. ועוד לא דיברנו בכלל על השימוש בהיתרים לעבודה ולטיפולים רפואיים כדרך לסחוט משת"פים, לגייס את החברה הפלסטינית נגד עצמה.

אתמול פרסם בנק ישראל נתונים חדשים על העלייה במספר הפועלים הפלסטינים בישראל. במהלך שבע השנים האחרונות מספר העובדים החוקיים, בהיתר, עלה פי שלושה, ומספר העובדים חסרי ההיתר בערך פי שניים. למה גדל מספר ההיתרים? לפי בנק ישראל, כפי שמדווחים בוואינט, הסיבה היא הבחירה הישראלית בצמצום מספר העובדים הזרים, הגידול בביקוש לעובדים פלסטינים בענפי הבנייה והחקלאות, וגם ה"שקט היחסי" בגדה המערבית.

הסיבה האחרונה היא אמנם בעלת אופי ביטחוני, אבל רק ברמה הקולקטיבית – לא האישית. אלא שזוהי החלטה מדינית, שמענישה את הפלסטינים קולקטיבית על "הפרות סדר", או מצ'פרת אותם קולקטיבית על "שקט יחסית", אך לא מקבלת את ההחלטות על בסיס אישי. אם ב-2007 עבדו בישראל 21 אלף פועלים פלסטינים בהיתר וכיום עובדים כאן 59 אלף עובדים בהיתר – לא מדובר בפער שנובע מכך ש-38 אלף פועלים היו אנשים מסוכנים מאוד לפני שבע שנים ועכשיו הם בעצם ממש בסדר.

אגב, גם העובדה שיש בישראל כ-33 אלף עובדים שנמצאים כאן בלי היתר – כלומר, עברו דרך החלקים שבגדר ההפרדה שטרם נבנו או דילגו מעליה או מתחתיה – אומרת משהו מעניין על הקשר בין התפיסה הישראלית על הביטחון שנותנים הגדר ומשטר ההיתרים לבין המציאות. ראו באיזה קלות יכולים רבבות אנשים להכנס לארץ, ככה סתם.

> פועל מת במחסום, שבוע אחרי שפועלים שבתו במחאה על התנאים בו

פועלי בניין פלסטינים בהתנחלות הר חומה, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

פועלים פלסטינים באתר בנייה בהתנחלות הר חומה, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מנקודת מבט ישראלית חשוב להבין איך שמשטר ההיתרים משרת את המעסיקים ופוגע בעובדים, פלסטינים וישראלים כאחד. התלות של פועלים פלסטינים במעסיקים שלהם, שיכולים לא רק לפטר את עובדיהם אלא למנוע מהם כניסה לישראל או להתנחלויות לגמרי, מקשה מאוד על פועלים לתבוע את הזכויות שלהם, וכך השכר החודשי הממוצע שלהם עומד הרבה מתחת לשכר המינימום – על 3,500 שקל לחודש. עובדים לא חוקיים משתכרים אפילו פחות מזה, כ-2,700 שקל בחודש. לך תגיש תביעה בבית הדין לעבודה כשאפילו את המאבטח בכניסה אתה לא יכול לעבור.

ועוד בכלל לא דיברנו על עובדים שנפצעים והמעסיקים שלהם מתנערים מהם, או על מי שמנסים להתאגד – והמעסיק יכול להשתמש בצבא, במשטר ההיתרים ובתירוצי ביטחון כדי להרחיק אותם ממקום העבודה.

כשהעובדים הפלסטינים כל כך מוחלשים, כל כך תלויים בחסדים של המעסיקים והצבא, כל כך סובלים מהמצב הכלכלי ברשות הפלסטינית שישראל היא זו שאחראית לו בתור הריבון העליון בשטח – לפי כל הגורמים הכלכליים הבינלאומיים – גם האינטרסים של עובדים ישראלים נפגעים. מי צריך עובדים בשכר מינימום שיגיע בקרוב ל-5,000 שקל בחודש, פלוס זכויות סוציאליות, כשאפשר לקחת נתינים מפוחדים, חסרי זכויות, שצריכים לקום כל יום לעבודה בשלוש לפנות בוקר ואין להם כמעט שום יכולת להגן על עצמם?

אז האם משטר ההיתרים הוא באמת צורך בטחוני? בפועל, כיום, נראה שהוא בעיקר משרת את המדינה ככלי ללחץ פוליטי, ואת המעסיקים כדרך להרוויח עוד על חשבון העובדים שלהם. הדו"ח של בנק ישראל ממחיש את כל זה להפליא. לאמונה בצרכי הביטחון שלום.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> ישראל לפלסטיניות: חתונה והיריון אינם צרכים הומניטריים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf