newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המדינה לבג"ץ: לא ניתן ליישם דיני זכויות אדם על המפגינים בגבול עזה

בתגובה לעתירות בעניין הוראות הפתיחה באש על משתתפי צעדת השיבה בעזה מטשטשת המדינה את הגבול בין אזרחים ללוחמים באופן שמאפשר לירות גם במי שאינו מהווה סכנה מידית. עו"ד ספרד: "ישראל המציאה ענף משפטי חדש"

מאת:

מן המפורסמות היא שחוקי הפיזיקה הרגילים אינם חלים על חורים שחורים. כל סרטי המדע הבדיוני על מסעות בחלל מתבססים על ההנחה הזו. מתשובת המדינה לעתירות שהוגשו בעניין הוראות הפתיחה באש על משתתפי אירועי "צעדת השיבה" בעזה עולה שעזה היא אכן חור שחור, כפי שרבים חשדו מזמן. עובדה: הכללים הרגילים של שימוש בכוח כלפי מפגינים אינם חלים עליה. נגד מפגינים בעזה אפשר "להשתמש בכוח בעל פוטנציאל קטלני" גם אם הם חלק מההמון ולא משום שעשו בעצם מעשה שמצדיק פגיעה בהם, ואפשר לפגוע בהם גם אם הסכנה שהם מעמידים בפני החיילים עוד לא התממשה. "גם אם הסכנה עצמה טרם הפכה מיידית", כדברי תשובת המדינה השבוע.

לא לחינם אמר עורך הדין מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין", אחד הארגונים שהגישו את העתירות (יחד עם האגודה לזכויות האזרח, גישה, המוקד להגנת הפרט, עדאלה ואלמיזאן), שהמדינה המציאה ענף משפטי חדש. "התקשרתי לפרופסורים שלמדתי אצלם משפט בינלאומי ושאלתי אותם אם החמצתי את אחד השיעורים", הוא מספר, "והתברר לי שלא. אין שום אמנה או חקיקה או פסיקה כזו".

תשובת המדינה, שחתום עליה עו"ד אבי מיליקובסקי, סגן בכיר במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, סוקרת את אירועי "צעדת השיבה" מנקודת מבטה של ישראל הרשמית. האירועים האלה, נכתב כבר בתחילה, אמנם שווקו אירועים של מחאה עממית או ספונטנית, אבל בפועל הם אורגנו על ידי החמאס ולכן הם חלק מהעימות המזוין אתו. המטרה של מארגני האירועים, לפי תשובת המדינה, היתה ברורה. פגיעה בגדר המפרידה בין הרצועה לישראל, פריצה המונית של המכשול ופגיעה בחיילים. התשובה גם מפרטת את את מספר המשתתפים בהפגנות: 41 אלף ביום שישי הראשון, 29 אלף ביום ההפגנות השני, 15 אלף ביום השלישי, 13 אלף ביום הרביעי, ו-13.8 אלף ביום ההפגנות האחרון.

אלא שאם מטרתם של קרוב ל-115 אלף הפלסטינים שהשתתפו באירועים היתה אכן לפרוץ את הגדר ולפגוע בחיילים, ברור שהמטרה הזו לא הושגה, אפילו לא קרוב לה. לפי תשובת המדינה, בכל האירועים האלה, 25 פלסטינים חצו את הגדר ונתפסו ועוד כמה עשרות חצו וחזרו לעומת שבאו, "ועשרות מטענים או רימונים הונחו במרחב הגדר או נזרקו לעבר כוחות צה"ל והסבו נזק לתשתיות צבאיות". בהנחה סבירה שהמטענים או הרימונים הונחו או הושלכו על ידי אותם אנשים שחצו את הגדר, מדובר בשיעור זעיר מבין יותר ממאה אלף המשתתפים.

פצוע מפונה מאזור ההפגנות. צעדת השיבה. יום האדמה 30 במרץ 2018. גבול ישראל-עזה. צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90

אם כה מעטים ניסו בפועל לחצות את הגדר, מאיפה הגיעו 44 הרוגים ואלפי הפצועים? פצוע מפונה מאזור ההפגנות. צעדת השיבה. יום האדמה 30 במרץ 2018. גבול ישראל-עזה. צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90

אז אם כה מעטים אכן חצו את הגדר וניסו לפגוע בחיילים, מאיפה הגיעו 44 ההרוגים ועוד 1,700 פצועים מאש חיה וכ-800 פצועים מירי כדורי גומי, רימוני גז ועוד אמצעים שירו חיילי צה"ל? האם כל הנפגעים האלה שימשו "סכנה ממשית וקרובה לחייהם ולשלמות גופם של כוחות הביטחון ותושבי ישראל", כמאמר תשובת המדינה? במסמך יש שתי תשובות לשאלה הזו. הראשונה היא ש"ההבנה המוקדמת את אופי האירועים" וההיערכות הטובה של החיילים הצליחו למנוע את ההסתערות ההמונית על הגדר.

התשובה השנייה היא המשמעותית יותר, ואליה מתכוון עו"ד ספרד כשהוא מדבר על "המצאה" של ענף משפטי חדש. על פי תשובת המדינה, המפגינים באירוע "צעדת השיבה" אינם רק אזרחים  שמותר לפגוע בהם פגיעה קטלנית רק אם הם מסכנים באופן ממשי ומיידי את אנשי כוחות הביטחון או אזרחים אחרים. המפגינים האלה הם גם סוג של לוחמים במלחמה שבהם מותר לפגוע פגיעה קטלנית ללא הכללים הנוקשים החלים כלפי אזרחים. הרי במלחמה, כידוע, אפשר לפגוע בחיילי אויב גם אם הם אינם מאיימים עליך באותו רגע ממש.

"דיני זכויות האדם", נכתב בתגובת המדינה, "אינם חלים" במקרה של האירועים ב"הפגנת השיבה", "…לא ניתן ליישם ביחס לאירועים אלה את כללי אכיפת החוק שבדיני זכויות האדם כמות שהם.", נכתב שם. פשוט וקל. בעגה המשפטית, הטענה של המדינה היא שבגלל אופי האירועים והעובדה שהם מאורגנים על ידי ארגון כמו החמאס, יש כאן ערבוב של שתי קטגוריית משפטיות: קטגוריה של "פעולות איבה" וקטגוריה של "אכיפת חוק".

מחנה השיבה בעזה (הצילום באדיבות תאבת אבו ראס)

מבחינת המדינה הגבול בין אזרחים ללוחמים מטושטש. מחנה השיבה בעזה (הצילום באדיבות תאבת אבו ראס)

כותבי התשובה מודים למעשה שאין תקדימים משפטיים לערבוב הזה שהם עושים בין אזרחים ללוחמים, או בעצם ליחס לאזרחים כאילו הם לוחמים. "פרדיגמת אכיפת החוק בדיני לחימה אינה מוסדרת בהרחבה בכתובים", נאמר בתשובת המדינה. "אף שהמשיבים (המדינה – מ.ר.) אינם סבורים שדיני זכויות האדם אינם  חלים על האירועים… לשיטתם ניתן לקבל השראה מסוימת (ההדגשות במקור – מ.ר.) מכללי אכיפת החוק המוסדרים בנפרד". בקיצור, רגע אחד הם חיילים, רגע אחד הם אזרחים. אפשר להבין מדוע עו"ד ספרד נתן פירוש מחודש  לשמה של המחלקה בפרקליטות הצבאית העוסקת בדין בינלאומי. לא דבל"א (דין בינלאומי) אלא "דין מה שבא לי בחלום", לפי ספרד.

ההתפלפלות המשפטית הזו, המצאת הפרדיגמה של "אכיפת החוק של דיני מלחמה", מאפשרת למתוח מאוד את המושג "סכנה ממשית" לחיים ולגוף.  סכנה כזו, על פי תשובת המדינה, יכולה לנבוע מאדם בודד אבל גם מהמון של אנשים, והיא גם מאפשרת "להשתמש בכוח בעל פוטנציאל קטלני… כדי להסיר את הסכנה לפני התממשותה, גם אם הסכנה עצמה טרם הפכה מיידית".   במלים פחות משפטיות: אפשר לפגוע ולהרוג אדם שמשתתף בהפגנה רק משום שהוא חלק מהמון שצועד לעבר הגדר, ואפשר להרוג אותו גם אם הוא לא מהווה סכנה. עצם נוכחותו שם עלולה להפוך אותו ל"סכנה לפני התממשותה".

כמו באין ספור עתירות בעבר, גם הפעם סירבה המדינה לחשוף בפני העותרים את הוראות הפתיחה באש. אבל אין דאגה, ההוראות האלה "עולות בקנה אחד עם הדין הישראלי ועם הדין הבינלאומי". אולי בגלל הקשיים המשפטיים עם הפרדיגמה החדשה שהציגה הפרקליטות, ביקשה המדינה ארכה להשלים את התשובה שלה עד יום ראשון הבא. אבל כבר עכשיו קיבלנו ענף משפטי חדש בדין הבינלאומי. גם זה משהו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf