ערכים ציוניים נוגדים ערכים אוניברסליים, לא משלימים אותם

מערכת החינוך הישראלית היא המחוללת הראשית של תהליכי חילול המחשבה. ילדים נושאים דגל לקראת יום העצמאות ה-75, 19 באפריל 2023 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

בטור דעה נוקב וכואב, שאלה השבוע אורלי נוי כיצד זה שהמחאה להצלת חיי החטופים והחיילים, אינה זועקת גם בשם הצלת חייהם של כשני מיליון פלסטינים הנתונים תחת מתקפת השמדה. "אם מחאת החטופים היא המאבק על עתיד החברה הישראלית, איזו חברה צפויה להיבנות אחרי החורבן, אם תבנה את עצמה שוב על מסדים של מוסר סלקטיבי, אדישות והכחשה?"

את תשובתי (הפסימית), אני מנסח בעזרת ספר חדש: מחשבה מחוּללת, שכתבו יאיר בן דוד וענת רימון אור (הוצאת פרדס). כותרת המשנה על כריכת הספר מעידה על הרעיון המרכזי: "הטיות התפיסה שמכתיבות את תפיסת המציאות שלנו, האסונות שהן מחוללות ומקומו של החינוך בהיווצרותן ומניעתן".

מדובר בספר עיון המסביר ומדגים תופעות ורעיונות ממספר תחומי דעת – פסיכולוגיה חברתית, מדעי הקוגניציה ופילוסופיה של המוסר – וגוזר מהן משמעויות לחינוך ולהוראה.

הכירו את "רגע החילול"

נקודת המוצא לניתוח היא ערך המוסר האוניברסלי, לפיו חובתנו לאפשר לכל בני האדם לחיות בשלום ובביטחון. המציאות היא כמובן מורכבת יותר, אבל הפגם המוסרי אינו מתחיל ישר מרצח והשמדה, אלא מאפליה חוקתית, מינורית לכאורה. ניקח למשל את חוק השבות, משנת 1950, אשר מקנה זכויות יתר ליהודים על פני מי שאינם יהודים, בקבלת אזרחות ישראלית.

דוגמה זאת מהווה את "רגע החילול", כפי שמוסבר בספר, שבו נוצר פער בין עולמנו הפנימי, הצודק והמוסרי, לבין המציאות שבה מתגלה עוול מעשי ידינו. ברגע החילול אנחנו נדרשים להכריע: האם נדבוק במוסר האוניברסלי ונפעל לשינוי המציאות, או שנדבוק בהצדקתנו העצמית ונאפשר את האפליה.

מרגע שהצדקנו את הפגיעה בזולת, קטנה ככל שתהיה, אנחנו שבויים במלכודת המחשבה המחוּללת. רף המוסר שלנו כבר אינו זה האוניברסלי, אלא אחר. אנחנו ממציאים לו שם כגון "מוסר יהודי", לפיו "עניי עירך קודמים", ומכאן והלאה הוא המדד החדש לשיפוט המציאות. כך, עוול חדש, שקודם לכן לא היה עולה על הדעת, מקבל הסבר הגיוני ויוצר רף חדש (נמוך עוד יותר) לשיפוט המוסרי שלנו.

רגע החילול הוא, אם כך, ראשיתו של תהליך הידרדרות שאינו רגשי או אקראי, אלא דווקא מעוגן במחשבה צלולה, מחשבה מחוּללת; כפי שנכתב בספר: "תמיד מהלך העניינים נראה צודק והגיוני מנקודת המבט של זורעי ההרס".

מנגנוני הצדקה קוגניטיביים

כדי לאפשר את החילול המוסרי אנו נעזרים באין ספור מנגנונים קוגניטיביים, שנחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית. עיקר הספר הוא בתיאור ובהדגמה של מנגנונים אלה, מתוכם אציג רק שניים.

ניקח למשל את "אפקט הצדקת המאמץ". לפי עיקרון זה, ככל שאנו מתאמצים או סובלים יותר לנוכח עמדה או מעשה שלנו, כך אנו מעריכים את העמדה או המעשה כחשובים יותר, או הכרחיים יותר. אחרת, בשביל מה התאמצנו? יוצא מכך, שככל שהמחשבה המחוּללת גורמת לעוד ועוד קורבנות, כך היא מתחזקת ומתקבעת. המדרון הוא חד-סטרי.

אם נחזור לדוגמה שהזכרתי, ניתן להסביר את זכויות היתר ליהודים לנוכח הסבל הרב שסבל העם היהודי במהלך הדורות. ככל שנעצים את סיפור הפגיעה ההיסטורית הקולקטיבית שלנו, כך נקבל בהבנה (מחוּללת) את הפגיעה בהווה במי שאינם יהודים.

מנגנון שני, ומוכר לרבים, הוא האשמת הקורבן. הוא מתחיל בצורך שלנו להאמין שהעולם הוא צודק. אנו מניחים שאם נעשה טוב יקרה לנו טוב, כיוון שזה מקנה לנו ביטחון ושליטה במציאות, כלומר מה שקורה לי אינו אקראי וסתמי, אלא מהווה גמול צודק להתנהגותי.

אלא שאז אנו פוגשים אנשים שקורה להם רע. אחת הדרכים הפשוטות להתמודד עם הרוע או העוול, היא להניח שהזולת עשה משהו שהביא עליו את התוצאות העגומות. זה ודאי יותר פשוט מאשר לשבור את תפיסת היסוד שהעולם צודק וניתן להבינו ולשלוט בו.

האשמת הקורבן משחררת אותנו מהחובה לפעול לתיקון העולם ולשינוי המציאות. בדוגמה שהצגתי נטען, לשם ההמחשה, כי איננו אשמים בכך שלפלסטינים לא מגיעה זכות שיבה, שהרי הם הביאו את החורבן על עצמם. אי אז בנובמבר 1947 (למשל), הם התנגדו לתוכנית החלוקה של הארץ ולכן "זה מגיע להם".

כך ממשיך הספר ומונה מנגנונים נוספים כגון הצדקת הבחירה, הסבר הציפיות שהתבדו, היגיון מונחה מוטיבציה, הטיית האישוש, תיבות תהודה, חוכמה בדיעבד ועוד. נראה שאנו זקוקים לנס על מנת להיחלץ ממלכודת הרוע והפגיעה בערכים האוניברסליים: כבוד האדם, שלומו וחירותו.

מה עושים עם זה בחינוך

כל אחד מפרקי הספר מסתיים בתת פרק בשם: "מה עושים עם זה בחינוך". המחשבה המחוּללת אינה נשענת כאמור על רגש או על בורות, אלא דווקא על חשיבה, לכאורה רציונלית ולכאורה מוסרית. על כן הפתרון אינו בטיפוח ההשכלה או בחינוך רגשי חברתי, מבלי להמעיט מחשיבותם.

המוקד הוא בכך שהחושב המחוּלל אינו מודע להטיות הקוגניטיביות המכוונות את מחשבותיו. מכאן שהפתרון המוצע הוא בהעלאת הנושא למודעות; לשים על השולחן מצבים שבהם יש פער בין המציאות לבין התפיסה העצמית, ובכלל זה לחזק את הביטחון העצמי, האוטונומיות המחשבתית והקבלה העצמית. ככל שאלה יהיו חזקים יותר, יהיה בכוחנו להבחין בפער המוסרי המתרחש ברגע החילול.

"מבני הידע של האנשים נוצרים בתהליכי הסוציאליזציה באופן לקוי, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. לכן, על המחנכות להעניק לתלמידות את התנאים לחיזוק הנפש, כדי שבבגרותן יוכלו לקלוט נתונים מהמציאות ולהתמודד איתם, גם כשהדבר קשור בהתפרקות תפיסות עולם ומבני הזהות שהתפתחו בהן" (עמוד 42, נכתב במקור בלשון נקבה).

"איננו אשמים שלפלסטינים לא מגיעה זכות שיבה, שהרי הם הביאו את החורבן על עצמם". פליטים עוזבים את טנטורה ב-1948 (צילום: בנו רוטנברג)

המלצה נוספת לחינוך נוגעת לזהירות הנדרשת בכל הקשור לחינוך לזהות. העמדה המוסרית האוניברסלית "אדישה לשאלות של זהות קולקטיבית ונורמות מקומיות. היא מחייבת אותנו להתמקד בסבל שאנו גורמות, גם כשאנו חשות צודקות" (עמוד 149).

במובן זה, הספר החדש הוא ספר אמיץ. נטען בו בבהירות ובחדות שהזהות של כל ילדה וילד מתגבשת גם מבלי שנחנך אליה. היא מתהווה מתוך המציאות התרבותית שבתוכה הם גדלים. מה שבמערכת החינוך מכונה "חינוך לזהות" אינו טיפוח הזהות, אשר מטופחת גם ללא התערבות.

חינוך לזהות מחלל את התרבות ואינו מטפח אותה. מדובר במהלך התערבות הנוגד את ההתפתחות התרבותית הטבעית. "הנחלת זהות באופן מכוון היא למעשה עיצוב הנפש באופן שפוגע בקוגניציה". על כן החינוך המוסרי נדרש לשחרר את התודעה מכבלי התרבות, שממילא כל אחד מאיתנו כבול בה. לא כדי למנוע או למחוק את התרבות המקומית, אלא כדי להעלות אותה אל, או לפחות להציב לצידה את, הדרגה המוסרית האוניברסלית.

ערכים יהודיים ציוניים

תמונה דומה נגלית גם כאשר בוחנים את החינוך הערכי במערכת החינוך. בשנת 2017, לאחר שבע שנות עבודת מטה, פרסם משרד החינוך מסמך המציג תפיסה מערכתית לחינוך ערכי. נקבעו בו חמש קבוצות של ערכים מובילים. שתיים הן מקומיות – ערכי תרבות יהודית ציונית וערכי מחויבות למדינת ישראל; שתיים אוניברסליות – ערכי כבוד האדם וערכי צדק חברתי; והחמישית – ערכי אהבת הדעת והלמידה.

לכאורה יש איזון בין המקומי לאוניברסלי. אלא שבקבוצת ערכי הנאמנות מופיע הערך: "נאמנות למדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי וכמסגרת מדינית לכל אזרחיה ותושביה". זהו נוסח דומה לזה שנקבע בחוק הלאום משנת 2018, לפיו רק יהודים זכאים להגדרה לאומית ואילו האחרים יסתפקו במדינה שהיא "מסגרת מדינית".

מכאן שהערכים היהודיים-ציוניים אינם ממוקמים לצד הערכים האוניברסליים, או נוסף להם, אלא סותרים אותם. הערך הלאומי מפלה בין יהודים למי שאינם יהודים ובכך מעקר את מהות הערך האוניברסלי. צריך להגיע לעמוד 73 בדוח, כדי לקרוא את ההערה הבאה: "ביטוי קיצוני של תפיסות פרטיקולריות הוא פונדמנטליזם, ולכן יש חשיבות באיזון בין ערכים אלו וערכים אוניברסליים".

אם כך, אין איזון. הערכים היהודיים-ציוניים מצמצמים את מהות הערכים האוניברסליים, ומשרד החינוך אף מפנה את תשומת לב המורים לכך. האם המורים מכירים בכך? כנראה שלא כולם. במחקר שבוצע במסגרת הדוקטורט של עשהאל שריר בנושא החינוך הערכי משנת 2023, נמצא כי ככל שאנשי חינוך בישראל מזהים עצמם כיהודים דתיים יותר, כך הם מחשיבים פחות ערכים אוניברסליים.

למשל, רק 24% מנשות ואנשי החינוך שהגדירו עצמם כחרדים דירגו את "אהבת האדם – אהבה לבני אדם באשר הם" כאחד הערכים החשובים בחינוך. זאת, לעומת 40% מהמחנכים הדתיים לאומיים, 46% מהמחנכים המסורתיים ו-54% מהמחנכים שזיהו עצמם כחילונים.

בספר "מחשבה מחוּללת" מוצגת מערכת החינוך כמי שבכוחה לעצור או לפחות לצמצם את תהליכי ההטיה הקוגניטיבית הבלתי מוסריים. בפועל, כך נראה, מערכת החינוך הישראלית היא המחוללת הראשית של תהליכי חילול המחשבה.

"מוסר יהודי", "זהות יהודית" ו-"ערכים יהודיים", כפי שמוגדרים במערכת החינוך בישראל, מאפשרים לנו להצדיק את הפגיעה במי שאינם יהודים, והפלסטינים ראשם. כל עוד זה המצב, הרי שלשאלה שבה פתחנו: האם ביום שאחרי החורבן נדע לבנות חברה על מסד מוסר אוניברסלי, הרואה גם את סבלו של כל זולת? התשובה היא בפשטות: לא!