newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע מפחדים מחתימת הסכם קיבוצי עם ועד עובדי הכרמלית?

שבע שנים אנחנו במשא ומתן כדי לחתום על הסכם קיבוצי, והסוף לא נראה באופק. השבוע התחלנו עיצומים, ואנחנו לא מבינים למה הרשויות מפחדות להגיע להסכם עם קבוצת עובדים כל כך קטנה ומסורה

מאת:

"כשהתארגנתם לפני שבע שנים בדרישה להסכם קיבוצי" – אמרתי לחבר שלי, יו"ר ועד העובדים בכרמלית, אחרי המשפט אתמול – "לחצתם למישהו בלי להתכוונן בנקודה מאוד כואבת".

אחרת אי אפשר להבין למה במשך שבע שנים קבוצה של 13 עובדים המועסקים בשכר נמוך ותנאים לא בריאים נמצאים במשא ומתן מתמשך על הסכם קיבוצי, עם דרישות מינוריות.

אתמול (ב') בבית הדין לענייני עבודה נציגי הממונה על השכר באוצר המשיכו להתעקש שהם לא יכולים לאשר את אותו הסכם מינורי שסיכמנו עליו עם ההנהלה עוד לפני שריפת הכרמלית בפברואר 2017. ובו בזמן הם סירבו לומר מה הבעיות שלהם עם ההסכם.

כתוצאה מהפגישה בבית המשפט נקבעו ארבעה פגישות משא ומתן קרובות אצל הממונה על השכר באוצר בירושלים, כשהראשונה בהן ביום חמישי הקרוב.

"בפגישה נשאל את כל השאלות ונעלה את כל הבעיות" אמרו נציגי האוצר. כנראה שבאוצר לא רוצים שנדע מה הבעיות שלהם עם ההסכם כדי שלא נגיע מוכנים למו"מ. לא זו בלבד, אלא שהפגישות עצמן נקבעו באמצע היום בירושלים. כדי להשתתף בפגישות יצטרכו חברי הועד לקחת יום חופש ולשלם בעצמם את עלות הנסיעה, בעוד יתר המשתתפים בפגישה משתתפים בה במסגרת עבודתם ומחיר הנסיעה יושב להם. בגלל המחסור בכוח אדם בכרמלית, ובשל האחריות שלוקחים העובדים להמשך נסיעת הכרמלית, ישתתף בכל פגישה רק אחד מחברי הועד, אחרת פשוט לא יהיו מספיק עובדים כדי שהכרמלית תסע.

כמחווה של רצון טוב התבקשנו שוב לא לנקוט בצעדים, והצהרנו שלא נשבות לפחות עד אחרי הפגישה השניה. אם לומר את האמת, אני עוד לא זוכר פעם אחת במהלך כל התהליך שההנהלה התבקשה לקיים מחווה, אפילו קטנה, של רצון טוב כלפי העובדים.
למקרה שמישהו מחפש הצעה למחווה כזו, אפשר להתחיל למשל מהחלפת תאי ההלבשה החלודים בני ה-26 שנים, שבניגוד לכל יתר האתרים והפינות בכרמלית, לא נוקו לאחר השריפה על ידי חברת השיקום שטיפלה בנזקי השריפה.

בדיון של שעתיים וחצי במשפט קולם של כולם נשמע, פרט ל-3 אנשים בחדר – אנשי ועד העובדים. האנשים היחידים שתנאי חייהם מוטלים על הכף במשפט עצמו.

לפני כמה ימים השלמתי חמש שנים בכרמלית. במהלך התקופה הזו נקרע כבל המשיכה של הרכבת והושבתנו לחמישה חודשים, ראיתי חברים שהבריאות שלהם נהרסה בעקבות עבודות קשות, נאבקנו בהצלחה בניסיון להפריט את הכרמלית, היינו בפגישות בוררות במשרד העבודה, נקטנו בתשעה ימי עיצומים, כולל גם משא ומתן בחסות בית הדין. וכמובן השריפה. זו שהביאה לעבודות בסדר גודל שטרם נראו פה, ובו זמנית הורידה את המשכורות שלנו בערך ב-1,500 ש"ח לחודש.

מה שלא ראיתי בחמש השנים האלו זו נכונות וכוונה להבין את העובדים ולהבין את התפקיד ההכרחי שלנו בנסיעת הרכבת במעלה ובמורד ההר.

אם אחרי שבע שנים כאלה, עם הסכם מוגמר צנוע כל כך אנחנו שבים שוב לשולחן המשא ומתן, כנראה שאיפשהו מפחדים מחתימה על הסכם קיבוצי עם עובדי הכרמלית.

למה הסכם קטן כל כך עם קבוצת עובדים צנועה ומסורה שעובדים בשכר נמוך זמן רב כל כך מפחידה את הרשויות? אני לא יודע לומר בוודאות. אני רק יודע שאנחנו לא לבד. רוב העובדים במדינה עובדים בשכר נמוך, לפעמים אפילו במצב גרוע משלנו. מרביתם לא הגיעו רחוק כל כך במאמצם להשיג תנאים הולמים יותר ולחיות טוב יותר.

מה שאני כן יודע הוא  אנחנו ראויים לעבודה בטיחותית, לעבודה שנוכל להתקיים ממנה, ולא בדוחק, אנחנו ראויים להערכה של ממש עבור העבודה והתרומה שלנו. אנחנו ראויים לכך שקולנו ישמע.

לוטן רז הוא חבר ועד עובדי הכרמלית בחיפה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf