החיים תחת כיבוש ישראלי בדרום לבנון: עדויות מהשטח
למרות הפסקת האש שעליה הוכרז באפריל, ישראל ממשיכה להפציץ, לעצור תושבים ולהגביל את הגישה לאדמות ולכפרים באזור. אלו שנותרו שם מתארים מציאות של הרס, מחסור ופחד מתמשך
מצאו מחסה והמתינו לפינוי, אך הצבא מעולם לא הגיב לבקשה לתיאום. הלווייתה של העיתונאית אמל ח'ליל, כתבת אל-אח'באר, שנהרגה מאש הצבא באזוריה, ב-23 באפריל 2026 (צילום: סנטיאגו מונטג)
לפני הצהריים ב-19 במאי יצאו אחמד, עלי ושוואקי – שלושה מבני משפחת עפיף – מבתיהם בכפר הקטן חַלְתָא שבדרום לבנון. יחד עם תשעה פועלים בענף חקלאות נוספים מהכפר, הם נשכרו לנכש את העשבייה בשדות החקלאיים של הכפר ראשיא אל-פוח'אר, המרוחק קילומטרים ספורים בלבד מהגבול עם ישראל. האדמות ננטשו במהלך חודשים של פעילות הצבא הישראלי. דחפורי הצבא כבר הרסו שדות סמוכים ועקרו עצי זית עתיקים כדי לשפר את קו הראייה של הכוחות, ואילצו חקלאים רבים לעזוב את האזור.
>> שאיפותיה של ישראל בלבנון חורגות מפירוק חזבאללה
השטח החקלאי נמצא בתוך "הקו הצהוב", כפי שמכנה הצבא את האזור שבשליטתו בדרום לבנון – מונח שאומץ מהכיבוש ברצועת עזה. באותו יום לא הצליח בעל הקרקע להשיג מישראל, באמצעות יוניפי"ל, אישור להכנסת הפועלים לשטח. למרות זאת, הוא לחץ עליהם לצאת לעבודה. "בלי עבודה, לא יהיה כסף", הזהיר אותם. הגברים החליטו להסתכן ולהציל את היבול כדי לפרנס את משפחותיהם.
"כולם כאן עובדים בשכר יומי. אנשים חיים מיום ליום – אם הם לא עובדים, הם לא אוכלים", אמר עיסא עבדאל-על, המוכתר של חלתא. "החיים הפכו הרבה יותר קשים בגלל המלחמה. מזון כמעט לא מגיע הנה, אין כסף, טחנות המים הותקפו ולכן יש גם מחסור במים".
לקראת אחר הצהריים הגיעו חיילים בכלי רכב צבאיים ועיכבו את כל אנשי הצוות. רובם שוחררו כעבור כמה שעות, ובהם גם שלושה מהגרי עבודה סורים וכמה גברים שהועסקו על ידי צבא לבנון. רק שלושת בני משפחת עפיף נותרו במעצר. איש לא שמע מהם מאז.
"אילו ידעו עד כמה זה מסוכן, הם לעולם לא היו יוצאים לשם", אמרה נהוואנד חוסיין שיבלי, אימם של אחמד (45) ושוואקי (46). "אבל עדיף שעצרו אותם מאשר שהיו נהרגים מפגז או בתקיפה אווירית".
לדבריה, מאז לא קיבלה המשפחה שום מידע. "הוועד הבינלאומי של הצלב האדום וצבא לבנון פנו ל'מנגנון' (ערוץ התקשורת שמתאם יוניפי"ל ונועד להבטיח שהצדדים יקיימו את ההתחייבויות שנקבעו בהסכם הפסקת האש מנובמבר 2024) כדי לבקש מידע, אבל לא קיבלנו תשובה. אני רק מקווה שהם עדיין בחיים", הוסיפה בדמעות.
בזמן ששיבלי דיברה, ילדים שיחקו בקרבת מקום בעוד הדי פיצוצים נשמעים ברקע. "ככה אנחנו חיים מדי יום", אמרה לובנא סאלח, אחותם של אחמד ושוואקי. "בהתחלה ההפצצות היו משאירות אותנו ערים בלילה, אבל כמו שאתה רואה, הילדים כבר התרגלו לזה, וגם אנחנו".
לאחמד שישה ילדים ולשוואקי חמישה. עלי, בן דודם, אינו נשוי, אך רבים אחרים בכפר עדיין נשענים על עבודתו לפרנסתם. "אני אלמנה. אין לי שום דרך להשיג אוכל מלבד עזרת הבנים", אמרה אום ג'יהאד, בת 60.
חלתא מצטרפת לרשימה הולכת ומתארכת של קהילות בדרום לבנון שבהן הצבא עוצר תושבים, שנעלמים לאחר מכן, וזאת אף שבכפרים אלו לא מתנהלים קרבות ישירים. העיתונאי הלבנוני החוקר חוסיין שעבאן, שתיעד לאחרונה את התופעה עבור ארגון המחקר והסיוע המשפטי The Legal Agenda, היושב בביירות, אמר למגזין 972+ כי לפחות 30 בני אדם שנעצרו בלבנון בין ספטמבר 2024 לאפריל 2026 עדיין מוחזקים במעצר בישראל. "בני משפחותיהם אינם יודעים אם הם חיים או מתים", אמר. ישראל מונעת גישה עצמאית לעצורים ומסתירה מידע מהמשפחות.
תושבי האזור סבורים שחטיפתם של אחמד, עלי ושוואקי קשורה לפעילות הצבאית באזור בלילה שקדם למעצר. ד"ר קאסם אל-קאדרי, ראש המועצה של הכפר שובא הסמוך, אמר למגזין 972+ כי הכוחות הישראליים חיפשו ככל הנראה לוחמים שלדעתם שהו בקרבת מקום. לדבריו, יומיים קודם לכן הגיעה לאזור קבוצת חמושים לא מזוהים שנשאו רקטות. "ביקשנו מהם לעזוב, כי לא רצינו להסתבך עם הצבא הישראלי", אמר. ב-18 במאי, יום לפני המעצר, תקפה ישראל בית על הכביש שבין ח'ראייב לראשיא אל-פוח'אר, שממנו, לפי דיווחים, שוגרו רקטות. איש לא נהרג בתקיפה, אולם התושבים מתעקשים כי לאחמד, עלי ושוואקי לא היה כל קשר לפעילות החמושה באזור. "הם לא יודעים דבר על מה שאירע בלילה שלפני כן", אמרה סאלח. "הם חקלאים. אני מקווה שאחרי שיחקרו אותם, הישראלים יבינו שהם אינם מהווים איום וישחררו אותם".
המעצרים הללו ממחישים כיצד, למרות הפסקת האש החלקית שהושגה בתיווך ארה"ב ונכנסה לתוקף באמצע אפריל, דרום לבנון נכנסה לשלב חדש של כיבוש ישראלי. ישראל המשיכה להרחיב את פעילותה הצבאית ברחבי הדרום, ובמקביל מיסדה מנגנוני שליטה המוכרים מעזה: הגבלות תנועה, עקירה כפויה, שליטה בגישה לקרקעות ומעקב אווירי מתמיד. יותר ממיליון בני אדם נמלטו מבתיהם לביירות, לצידון ולצור, בעוד הנותרים מאחור מתמודדים עם בידוד גובר והפצצות בלתי פוסקות.
במקביל, הרטוריקה הישראלית נעשית אגרסיבית יותר ויותר. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' איים להרוס עשרה בניינים בביירות על כל כטב"ם שיחצה את הגבול, ושר הביטחון ישראל כ"ץ הצהיר כי הצבא יפעל בדרום לבנון כפי שהוא פועל באזורים ברצועת עזה שכבר נהרסו ברובם. ראש הממשלה בנימין נתניהו, מצידו, התחייב להעמיק את אחיזתה של ישראל במדינה. ב-7 ביוני הורה נתניהו על תקיפה בביירות, ובתגובה תקפה איראן את ישראל לראשונה מאז הפסקת האש באפריל.
"אילו ידעו עד כמה זה מסוכן, הם לעולם לא היו יוצאים לשם". בנות משפחת עפיף בכפר חלתא שבדרום לבנון, ב-21 במאי 2026 (צילום: סנטיאגו מונטג)
חלתא עצמה כמעט שלא ספגה הפצצות ישירות. אולם על אף שתושביה אינם מעורבים בהתנגדות חמושה, אל-קאדרי אמר כי מעצם הישארותם בבתיהם הם מתנגדים לכיבוש הישראלי. הכפר שוכן למרגלות גבעות חיאם, אחד ממוקדי הלחימה המרכזיים בין חזבאללה לישראל באזור. כתוצאה מכך, אומרים התושבים, הפך הצבא את חיי היומיום לכמעט בלתי אפשריים: חיות משק גוועו ברעב או אבדו לאחר שהגישה לשטחי המרעה נחסמה; ניכר מחסור במצרכים בסיסיים; הסיוע ההומניטרי כמעט שאינו מגיע לכפר; ואזהרות פינוי חוזרות ונשנות מבודדות קהילות שלמות.
"ההיריון של בתי מוגדר היריון בסיכון", אמרה אום ג'יהאד. "כשהיא תלד, נצטרך לנסוע לפחות שעתיים או שלוש לצידון. תארו לעצמכם שצריך לעשות את הנסיעה הזאת בזמן הפצצות".
להלן תגובת דובר צה"ל בעניין מעצרם והיעלמותם של אחמד, עלי ושוואקי עפיף: "הנ"ל נלקחו לחקירה עקב חשד לסיוע לארגון הטרור חזבאללה. לאחר חקירה, הנ"ל הודו כי הם סייענים של ארגון הטרור חזבאללה וסייעו לפעולות כנגד חיילי צה"ל".
הריסות, רהיטים מנותצים ורחובות ריקים
ברחבי דרום לבנון, מצידון ועד א-נאקורה, ההפצצות והכיבוש הישראליים הפכו שכונות שלמות לעיי חורבות. מכוניות מעוכות קבורות תחת בניינים שקרסו, ובאזורים מסוימים צחנת הגופות הנרקבות נישאת באוויר. "אנחנו האנשים האחרונים שעוד נותרו על הרגליים", אמר מחמוד (שם בדוי), עובד הצלב האדום ששוחח עם מגזין 972+ ב-26 במאי בנקודת חילוץ סמוך לעיירה תבנין. בקרבת מקום נקברו זמנית עשרות גופות בשקים, בקברים מאולתרים. "נשאיר אותן כאן עד שהמלחמה תיגמר ונוכל להחזיר אותן למשפחות שלהן", אמר.
פעילות הצבא הישראלי התעצמה למרות הפסקת האש, בעיקר באזור בינת ג'בייל, שם ספג צה"ל כישלון צורב במלחמת לבנון השנייה, וגם כיום ההתנגדות במקום נותרה עיקשת, וכן באזור נבטיה. עובדי הצלה מספרים כי הותקפו שוב ושוב בזמן שניסו להגיע לזירות תקיפה. "אנחנו נוהגים תחת אש", אמר אחד מנהגי האמבולנסים למגזין 972+. "בדרך לשם אנחנו רואים נוף אחד, ובדרך חזרה אנחנו רואים נוף אחר. בניינים פשוט נעלמים".
הוא תיאר מקרה שבו שתי נשים נלכדו בבינת ג'בייל והקשר עימן נותק. "אנחנו חושבים שייתכן שהן מתו או שנפלו בידי הצבא הישראלי", אמר. "הדבר האחרון שהן דיווחו עליו היה שכוחות הצבא נמצאים בקרבת מקום".
עובדי מערכת הבריאות הפכו למטרה קבועה. לפי משרד הבריאות הלבנוני, מאז 2 במרץ יותר מ-130 אנשי רפואה נהרגו ויותר מ-380 נפצעו בתקיפות ישראליות ברחבי המדינה. לפחות 160 אמבולנסים ו-35 מרכזים רפואיים נפגעו. שלושה מהמרכזים נסגרו לחלוטין.
באזורים מסוימים צחנת הגופות הנרקבות נישאת באוויר. צוותי חילוץ מחפשים שרידי אדם מתחת להריסות בניין לאחר תקיפות ישראליות, בכפר ג'ויא שבדרום לבנון, ב-10 באפריל 2026 (צילום: סנטיאגו מונטג)
ב-15 באפריל נהרג מהדי אבו זיאד, חובש בארגון איסעף נבטיה, בזמן שניסה לחלץ אנשי הצלה אחרים בעיירה מיפדון. אמבולנס של ועדת הבריאות האסלאמית הגיע ראשון לזירה, אך תקיפה ישראלית מהאוויר הרגה שניים מאנשי הצוות. רגעים לאחר מכן מיהר למקום צוות של ריזאלה, ארגון הצלה נוסף, כדי לסייע. גם הוא הופצץ, ואחד מאנשי הצוות נהרג.
האמבולנס של אבו זיאד היה המטרה השלישית. בעת שפינה נפגעים משתי התקיפות הקודמות לבית החולים בנבטיה, הותקף האמבולנס מהאוויר. חלקו האחורי של הרכב נפגע, ואבו זיאד נהרג במקום. אנשי ההצלה תיארו את רצף האירועים כטקטיקה צבאית המכונה Triple Tap: תקיפות חוזרות נגד צוותי חירום אזרחיים, בדומה לאופן שבו פועל הצבא שוב ושוב ברצועת עזה.
עמיתיו של אבו זיאד התכנסו למחרת מוקדם בבוקר בכפר רומאן, פרבר של נבטיה, כדי להיפרד ממנו ולהעלות זיכרונות. הם נזכרו שפעם אחת הוא שאף כמות כה גדולה של עשן רעיל, עד שנאלץ להתפנות לבית החולים. פחות משעה לאחר מכן כבר הסיר את מסכת החמצן וחזר לעבודתו.
בזמן שסיפרו עליו, פגע טיל במבנה אזרחי שניצב על גבעה במרחק של כשני קילומטרים משם. שניות לאחר מכן יצא אמבולנס של רשות הבריאות האסלאמית לעבר האזור שהותקף. הצבא כבר היה במרחק קילומטרים ספורים מהמקום והחל להדק את המצור סביב נבטיה.
"התקיפות נמשכו ללא הפסקה, במיוחד ירי ארטילרי", אמר מהדי סאדיק, מפקד צוותי האמבולנסים. "מאז הוכרזה הפסקת האש, ישראל רק הרחיבה את פעילותה". רגעים לאחר מכן קטע טיל נוסף את השיחה.
נבטיה הפכה לעיר של הריסות, רהיטים מנותצים ורחובות ריקים. ובכל זאת, צוותי ההצלה ממשיכים לפעול. "שום דבר לא יעצור אותנו ולא ירתיע אותנו מלהמשיך בעבודתנו", אמר סאדיק. "אנחנו מאמינים בכל ליבנו שעלינו לעמוד לצד אנשינו, להציל חיים ולעזור למי ששרדו. זה חלק מהשליחות שלנו, ואנחנו מוכנים להקריב את עצמנו למענה".
"ייתכן שלעולם לא אצליח להשתקם"
דבין, מג'דל זון, מנצורי וג'ויא הם כמה מהכפרים הנתונים תחת אש ארטילרית מתמדת וסופגים חדירות יומיומיות של טנקי מרכבה ויחידות חי"ר. כפרים אחרים, ובהם בינת ג'בייל, טייבה, א-נאקורה וחאנין, הפכו כמעט בלתי נגישים; כל מי שמנסה להגיע אליהם מסתכן בירי.
בדבין, כפר השייך למועצת מרג' עיון ורוב תושביו שיעים, ממדי ההרס עצומים. בכניסה לכפר היה בעבר בית קברות לחיילים בריטים, צרפתים ואוסטרלים שנהרגו בקרב מרג' עיון במלחמת העולם השנייה. כיום, כל שנותר במקום הוא מכתש עצום. צלקות דומות ניכרות בשטח שבו פעל בעבר פארק שעשועים ובמקום שבו השקיף על הכפר בית משפחה בן שלוש קומות.
"אנחנו אפילו לא רוצים להפעיל את הדחפור, כי אנחנו חוששים שיתקפו גם אותו". צעיר ששב לביתו בדבין כדי לאמוד את הנזק, ימים אחדים לאחר הפסקת האש, ב-20 באפריל 2026 (צילום: סנטיאגו מונטג)
ב-23 במאי סרק חוסיין (35) עם בני משפחה נוספים את הריסות ביתם, בעוד רחפן מעקב קטן מרחף מעליהם. "הם מונעים מאנשים לחזור לבתיהם. התשתיות אינן שמישות", הסביר חוסיין, שביקש שלא לפרסם את שם משפחתו. "אנחנו אפילו לא רוצים להפעיל את הדחפור, כי אנחנו חוששים שיתקפו גם אותו. אנשים רבים בורחים שוב ברגע שהם שומעים פיצוצים".
בסמוך לשם הפכו חיילים בית מגורים לעמדת חפירה, ונטשו אותה זמן קצר לפני הפסקת האש ב-17 באפריל. "המצב קשה, אבל אנחנו נחושים לבנות הכול מחדש", אמר חוסיין.
הנזק הסביבתי חמור אף הוא. גרינפיס וארגונים נוספים האשימו את ישראל בביצוע רצח סביבתי (Ecocide) בדרום לבנון, בשל ההרס הנרחב שנגרם מההפצצות ומשימוש בזרחן לבן.
בדיר מימאס, כפר שמרבית תושביו נוצרים ונמצא בתוך "הקו הצהוב", סיפר שוכרי חדאד, כוורן בן 32, כי ההגבלות שהטילה ישראל ניתקו אותו משטחי המרעה שלו. כתוצאה מכך איבד את רוב חיות המשק שלו, ובהן עשרה כבשים ושני סוסים. "הם גוועו ברעב משום שנלכדו באזור שאסור לנו להיכנס אליו. אם נרד לשם, אל מתחת לגבעה, יהרגו אותנו", אמר.
חדאד איבד גם 72 כוורות. "הרעידות מההפצצות גורמות לדבורים לברוח", הסביר. "אני חושש שאולי לעולם לא אצליח להשתקם מהנזק". לעת עתה הוא נשאר בכפר כדי לטפל באימו הקשישה. "בכל לילה אפשר לראות את הפיצוצים ולשמוע ירי מקלעים", אמר. ממרפסת ביתו נראה באופק מבצר הבופור, שכעת נמצא בידי הצבא הישראלי.
גיהינום בן שמונה שעות
בבוקר 22 באפריל פתחה העיתונאית אמל ח'ליל את יומה כרגיל בביתה שבכפר באזוריה, מדרום לצידון. היא השקתה את העציצים, טיפלה באימה החולה, האכילה את החתולים שלה ולאחר מכן יצאה דרומה לעבודתה בעיתון הלבנוני אל-אח'באר.
באותו ערב השיירה שבה נסעה הותקפה סמוך לא-טירי שבמחוז בינת ג'בייל. ח'ליל והצלמת זיינב פראג' נכנסו יחד לאזור שבשליטת ישראל כדי לתעד את מצבם של העקורים שניסו לשוב לבתיהם לאחר ההכרזה על הפסקת האש.
הרכב שנסע לפניהן נפגע ראשון, ושני אזרחים נהרגו. ח'ליל ופראג' מצאו מחסה במבנה סמוך והמתינו לפינוי, שהיה אמור להתבצע בתיאום עם הצלב האדום, ההגנה האזרחית וצבא לבנון. לדברי בני המשפחה, הצד הישראלי מעולם לא הגיב לבקשות התיאום.
מאוחר יותר, כאשר ניסו להגיע בחזרה אל מכוניתן, נפצעה ח'ליל בתקיפת רחפן נוספת. "אני לכודה כאן. יש הפגזות ישראליות, ואנחנו לא יכולות לצאת", אמרה באחת משיחותיה האחרונות עם עמיתים וקרובי משפחה. "מישהו יכול ליצור קשר עם יוניפי"ל? תפנו לישראלים".
דקות לאחר שיחת הטלפון האחרונה שלה הותקף שוב המבנה שבו הסתתרו השתיים. צוותי החילוץ שניסו להגיע אליהן סיפרו כי הם הותקפו שוב ושוב על ידי רחפנים ישראליים ובירי צלפים. שעות לאחר מכן הצליחו כוחות ההצלה, בליווי צבא לבנון, לחלץ את גופתה של ח'ליל מבין ההריסות. פראג' שרדה, אך נפצעה באורח קשה.
"שמונה השעות האלה היו גיהינום", סיפרה אחותה של ח'ליל, בעוד בני המשפחה סביבה פורצים בבכי. "אמל היתה הקול של הדרום. עכשיו האחריות להמשיך את עבודתה מוטלת עלינו", אמרה כשהיא לבושה שחורים ופוסעת בין העציצים שבהם טיפלה אחותה. "היא היתה הנשמה של הבית. היא דאגה לכולנו".
כאשר בני המשפחה ביקרו את פראג' בבית החולים, סיפרה להם הצלמת שח'ליל המשיכה לטפל בה עד לרגע האחרון, וכי מוקדם יותר באותו יום היא עצרה את המכונית כדי להציל צב שחצה את הכביש בקאנא. "היא הצילה את הצב", סיפרה פראג', "אבל לא הצליחה להציל את עצמה".
חדרה של ח'ליל הפך מאז לאתר הנצחה. פרחים מונחים בתוך תרמילי פגזים ריקים. נעליה מונחות על גבי ארגז תחמושת ישראלי שהביאה מהדרום. בני המשפחה מספרים שהיתה הרבה יותר מעיתונאית: היא ארגנה תרומות, סייעה בשיקום בתי ספר ובתי חולים ותרמה חלק ממשכורתה לסיוע לקהילות עקורות.
"בגלל זה איימו עליה כמה פעמים", אמרה אחותה זיינב. "שלחו לה איומים (באמצעות הודעות טקסט), ואמרו שאם היא רוצה להמשיך להסתובב עם הראש על הכתפיים, מוטב שתפסיק לנסוע לדרום". אבל ח'ליל התעלמה מהאיומים. היא האמינה שאסור לנטוש איש.
סנטיאגו מונטג הוא גיאוגרף, עיתונאי וצלם ארגנטינאי המתגורר במזרח התיכון. עבודתו מתמקדת בסכסוכים, סביבה וסוגיות הומניטריות. כתבותיו ויצירותיו פורסמו בין היתר ב-Espacio Angular, ב-New Lines Magazine, וב-Nueva Sociedad. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: שירלי שחר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
