"עברנו את שרון וליברמן, נעבור גם את בן גביר"

ההסכם שנחתם ביום שישי בין הליכוד לעוצמה יהודית, מעניק לאיתמר בן גביר ולחברי מפלגתו שליטה כמעט על כל היבטי החיים של המיעוט הפלסטיני בישראל. בן גביר עצמו יהיה השר "לביטחון לאומי" עם סמכויות מורחבות, ויהיה אחראי על המשטרה הירוקה, הסיירת הירוקה והרשות לאכיפה במקרקעין, וזאת בנוסף ליחידות מג"ב בגדה המערבית. עוצמה יהודית תקבל גם את התיק הנגב והגליל, שם חיים רוב האזרחים הפלסטינים, ואפילו משרד המורשת, כולל רשות העתיקות, יהיה בידיה.

ולמרות ריכוז הכוח האדיר הזה בידי מפלגה שביססה את עצמה על פעילות נגד אזרחים ערבים והסתה נגדם, ולמרות שאחרי הבחירות בן גביר הצהיר על כוונתו להקים כוחות שמירה אזרחית ברחבי הארץ, בדומה לאלה שהוקמו בנגב ובלוד וכוונו נגד האוכלוסייה הערבית, התחושה ברחוב הערבי היא של אדישות כלפי כל ההתפתחות האלה. הרושם הוא שבמרכז-שמאל היהודי, שלא מאוים ישירות על ידי בן גביר, יש יותר חשש מפניו מאשר בציבור הערבי.

האדישות הזו מפתיעה עוד יותר משום שחלק ניכר מהקמפיינים של המפלגות הערביות בבחירות האחרונות התמקד בפחד מפני עלייתם של בן גביר ושל שותפו בצלאל סמוטריץ', שאמור לקבל את משרד האוצר, ושליטה במינהל האזרחי, החולש על חיי הפלסטינים בגדה המערבית.

הקמפיין של חד"ש-תע"ל דיבר ישירות על בן גביר, גם רע"מ דיברה עליו וכך גם הקמפיינים לעידוד ההצבעה בחברה הערבית. אולם ההערכה היא שהעלייה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית לא נבע מהחשש מבן גביר, אלא בעיקר מהתחרות בין שלוש המפלגות – רע"מ, חד"ש-תע"ל ובל"ד.

אחד ההסברים לכך שבעוד שבמרכז-שמאל היהודי מדברים על פספורטים זרים ועל אריזת מזוודות, ברחוב הערבי לא מתרגשים מבן גביר, היא שהחברה הערבית הגיעה כבר למצב של ייאוש, ולכן קשה לאיים עליה. הסבר אחר הוא שהממשלה היוצאת, "ממשלת השינוי" של נפתלי בנט ויאיר לפיד, היתה רעה מאוד ביחס לערבים, ולכן התחושה היא שכבר לא יכול להיות גרוע יותר.

שיטת הדחליל כבר לא עובדת

"למרות שבקמפיינים של המפלגות הערביות הראו את בן גביר מסתובב עם אקדח ומאיים על אזרחים ערבים, לא נראה שהציבור הערבי הרחב חושש באמת", אומרת ד"ר רנא זהר-קריני, מרצה וחברה לשעבר במועצת עיריית נצרת. "זה לא שהוא דואג פחות מהציבור היהודי, אלא שהוא לגמרי מיואש ומתוסכל. זה כשלעצמו דבר מדאיג".

לפי זהר-קריני, היא שומעת אזרחים ערבים שאומרים "'עברנו את בגין, את שמיר, את רפול, את זאבי ואת נתניהו, נעבור גם את בן גביר'. 'עברנו את שבעת מדורי גהינום עם פוליטיקאים לא פחות ימנים וגזענים'", מסבירה זהר-קריני את הגישה הזו. "המצב שלנו לא יכול להיות גרוע יותר: עוני, אפליה ממסדית, אלימות והרג יומיומי תוך עצימת עין טוטלית מצד הממסד והמשטרה. מה כבר בן גביר יכול להוסיף?".

חאלד חסן, כלכלן ופעיל חברתי ופוליטי מכפר ג'דיידה-מכר, מסכים עם דבריה של זהר-קריני ויוצא נגד המפלגות הערביות שהשתמשו בבן גביר כדחליל שיבהיל בוחרים אל הקלפי. "בכל מערכת בחירות הפוליטיקאים הערבים בוחרים בדחליל בתקווה להעלות בעזרתו את אחוז ההצבעה", אומר חסן. "אבל הבוחרים זוכרים היטב את הדחלילים ממערכות הבחירות הקודמות. היינו בטוחים שהדחפור אריאל שרון עומד לזרוק אותנו לתהום, כי זה מה שאמרו לנו הפוליטיקאים שלנו, וזה לא קרה".

גם מפני ליברמן הפוליטיקאים הערבים הזהירו, ולא קרה דבר, וגם מפני נתניהו, ולא קרה שום דבר מיוחד. "אנחנו נשארנו כאן", הוא אומר. מבחינתו, גם בן גביר הוא סוג של דחליל. "האנשים בחברה שלנו לא חששו ממנו, למרות ההפחדה של כמה פוליטיקאים, למרות הצהרותיו הגזעניות, למרות התנהגותו העבריינית, ולמרות ניסיונותיו החוזרים והרצופים לתקוף את מקומותינו הקדושים, וגם את בני עמנו".

עו"ד עלי חיידר, חוקר החברה הערבית, מסכים שהחברה הערבית כבר למדה להתמודד עם פוליטיקאים יהודים גזענים, ועוד אחד לא ממש מפחיד אותם. "הציבור הערבי צפה את תוצאות הבחירות האלה, ולכן הוא לא כל כך מופתע מהן", אומר חיידר. "הציבור הערבי התמודד עם חברי כנסת, שרים ובירוקרטים גזענים. הוא לא ייכנע עכשיו להסתה, לאלימות ולדיכוי של הימין הפשיסטי".

לא רואים שינוי פרדיגמה

לפי חיידר, סיבה נוספת לאדישות היחסית נובעת מהמצב הפוליטי הפנימי בחברה הערבית. "המפלגות הערביות עדיין עסוקות במאבקים ביניהן, ומפנות האשמות הדדיות בנוגע לפירוק הרשימה המשותפת, להפלת הממשלה הקודמת ולהתגברות כוחו של הימין", אומר חיידר. "הן עוד לא התפנו לאחד כוחות ולגבש אסטרטגיה להתמודדות עם עליית הימין." לכך נוספת, לפי חיידר, השפעת התקשורת הישראלית. "אמצעי התקשורת הישראליים, נשיא המדינה וגורמים במרכז ובימין מנסים לנרמל את בן גביר ולהציג אותו כמישהו שעובר תהליך של התבגרות והתמתנות", מסביר חיידר.

זהר-קריני וחיידר מצביעים גם על השוני בין החברה הערבית לחברה היהודית. "הציבור היהודי תופס את תוצאות הבחירות דרך שסעים כמו השסע האשכנזי-מזרחי, החילוני-דתי, מרכז-פריפריה ומאבק על זהותה היהודית והציונית של המדינה", אומר חיידר. "הציבור הערבי לא מייחס לזרמי העומק הללו חשיבות רבה, ומסתכל על התוצאות כהמשך של הקונפליקט הלאומי. הם רואים שמצד אחד עומד רוב יהודי גדול ומולו מיעוט ערבי ילידי ולא חושבים שיש כאן שינוי של פרדיגמה".

יחד עם זה, חיידר לא בטוח שהאדישות של הציבור הערבי מוצדקת. "עלייתם של בן גביר וסמוטריץ', כוחות לאומניים קיצוניים, גזעניים ופשיסטיים השואבים את האידאולוגיה שלהם מהכהניזם, היא תופעה מסוכנת, שעלולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על כל אזרחי המדינה, על הציבור הערבי, ועל העם הפלסטיני כולו," אומר ח'יידר.

גם זהר-קריני חושבת ש"הגיהנום של בן גביר עלול להמיט סכנה קיומית עלינו, האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל. תוכניות הטרנספר יכולות לחזור לקדמת הבמה, במיוחד אחרי שבן גביר ייכנס למשרדו. הציבור היהודי מודאג מכרסום המרחב הדמוקרטי. זה פחות מדיר שינה מעיני האזרחים הערבים, שכן עבורם המרחב הזה מכורסם כבר היום. האזרחים הערבים מודאגים מנושאים קיומיים יותר".