סיפור השנה 2019: הפיכת הקול הערבי לשחקן פוליטי מרכזי במגרש

ב-19 ביולי 2018 עבר חוק שהיה אמור לסמן אחת ולתמיד את מקומם הנחות של הערבים בישראל. "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", נאמר בחוק שעבר ברוב דחוק של 62 תומכים נגד 55 מתנגדים, "מימוש זכות ההגדרה העצמית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". מעמד השפה הערבית הורד משפה רשמית לשפה שמוקנה לה "מעמד מיוחד", ולהתיישבות יהודית ניתן מעמד של "ערך לאומי", והפך בפועל לחוקית את האפליה הלא-רשמית של הישובים הערביים מאז 1948.

שני העשורים שבהם הוא היה נוכח-נפקד בפוליטיקה הישראלית הגיעו כנראה לסופם. חברי הרשימה המשותפת (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

קצת יותר משנה מאוחר יותר, ב-31 באוקטובר 2019, ימים ספורים אחרי הנשיא ריבלין הטיל עליו להרכיב ממשלה, נפגש בני גנץ באופן רשמי ולעיני המצלמות עם ראשי הרשימה המשותפת – איימן עודה ואחמד טיבי. זו היתה הפעם הראשונה שמועמד לראשות ממשלה נפגש עם ראשי הציבור הפלסטיני לצורך מו"מ להרכבת ממשלה. טיבי ציין מאוחר יותר כי כשאהוד ברק ניסה להרכיב ממשלה עם ראשי הציבור הפלסטיני, הוא שלח אליהם את דוד ליבאי ולא נפגש אתם בעצמו. אפילו יצחק רבין לא נפגש אישית עם תאופיק זיאד כאשר הקים את ממשלת המיעוט שלו בתמיכת חד"ש ומד"ע ב-1992 ושלח למו"מ את משה שחל. בארכיון אין תמונה משותפת של זיאד ורבין.

במלים אחרות, שנה אחרי שהימין קָשר קֶשר להדיר באופן רשמי, חוקתי, את הציבור הפלסטיני מניהול המדינה, הציבור הפלסטיני – או לכל הפחות נציגיו בכנסת – הפך לשחקן מן המניין, ואפילו שחקן מרכזי, במשחק הפוליטי הישראלי, יותר אולי ממה שהיה אי פעם. זה לא רק עניין של מספרים. בבחירות בספטמבר 2019 קיבלה הרשימה המשותפת בדיוק אותו מספר מנדטים שקיבלה בעת הקמתה ב-2015 – 13 מנדטים. אבל התחושה היא שהמנדטים האלה שווים הפעם יותר. הם עשויים להיות שווים אפילו הרבה יותר אם התחזיות האופטימיות של ראשי המשותפת יתממשו והם ישיגו 15 מנדטים בבחירות מועד ג' ב-2 במארס 2020.

השינוי הזה התחולל בראש ובראשונה משום שהרשימה המשותפת החליטה, באופן חסר תקדים שעורר לא מעט מחלוקת, להמליץ על מנהיג מפלגה "ציונית", על גנץ במקרה זה, לראשות הממשלה, ובכך לאותת שהיא נמצאת בפוליטיקה כדי להשפיע. וגם משום שהתפיסה במרכז-שמאל היהודי לגבי הנכונות לשותפות של נציגי הציבור הפלסטיני בממשלה עברה שינוי מהותי. בסקר "שיחה מקומית" שנערך לפני הבחירות באפריל 2019, 65 אחוז מהיהודים התנגדו לצירוף "מפלגה ערבית" לקואליציה, כשבקרב מי שהגדירו את עצמם "מרכז", היה שוויון מוחלט – 50 אחוז בעד ו-50 אחוז נגד. בסקר שערך ערוץ "כאן" לפני כשבועיים, 54 אחוז מהנשאלים אמרו שעדיף שגנץ היה מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת לעומת 28 אחוז בלבד שהתנגדו. שינוי דרמטי לעומת הסקר שנערך פחות משנה קודם לכן.

אז מה קרה בשנה האחרונה, איך התחוללה העלייה הזו בכוחו הפוליטי של הציבור הפלסטיני, שבעינינו, ב"שיחה מקומית" מזכה אותה בתואר "אירוע השנה"? והאם העלייה הזה עתידה להמשיך ולהשפיע כל המפה הפוליטית בישראל?

ההייטקיסט, הרופא והרוקח

אחד ההסברים המקובלים לרצון הגובר בציבור הפלסטיני בישראל להיות מעורב ולהשפיע היא עלייתו של מה שמכונה "מעמד הביניים" הערבי. אין ספק שבעשור האחרון חל שינוי משמעותי. בשבע השנים נרשם גידול של 80 אחוז במספר הסטודנטים הערבים לתואר ראשון ועלייה של 60 אחוז במספר הדוקטורנטים. 15 אחוז מכלל הרופאים והרופאות בישראל הם ערבים, לעומת פחות מעשרה אחוז לפני עשור (בקרב הרופאים הגברים, השיעור הוא 21 אחוז), יותר משליש מהרוקחים בישראל הם היום ערבים, ובשנה הבאה שיעור הערבים מכלל עובדי ההייטק אמור להגיע ל-10 אחוז, אחרי שהיה אפסי לאורך השנים.

"היום יש קונצנזוס בחברה הערבית סביב הרצון להשפיע". סאמר סוויד

אבל זו תמונה חלקית מאוד. מבחני המיצ"ב האחרונים הראו עד כמה רוב האוכלוסייה הערבית בישראל נגררת מאחור. הציון בקריאה אצל התלמידים הערבים ירד ב-10 נקודות מאז 2006 והפער מהתלמידים היהודים גדל מ-84 נקודות ל-142 נקודות. במדעים זה אפילו גרוע יותר. הציון הממוצע ירד ב-28 נקודות תוך קצת יתר מעשור והפער לעומת התלמידים היהודים כמעט הוכפל: מ-64 ל-124 נקודות. יותר משליש מבני הגילאים 18 עד 34 לא עובדים ולא לומדים. זה עשוי להסביר את המשיכה של צעירים ערבים לארגוני פשע והזינוק הדרמטי במספר מקרי הרצח – 93 עד סוף שנה זו, שיא של כל הזמנים.

"ההייטקיסט הערבי, הרופא הערבי, הרוקח הערבי מחובר יותר לחברה הישראלית והם רוצים יותר להשפיע", אומר סאמר סוויד, מרכז "קואליציית ה-2.3", המשכה של "קואליציית ה-17.9", שפעלה למען הגברת ההצבעה ברחוב הפלסטיני וחלק מהעלייה בשיעור ההצבעה בבחירות בספטמבר מיוחסת לקמפיין שהיא וקבוצות אחרות ערכו. "אבל עדיין הרוב המוחץ של החברה הערבית לא שם". ההבדלים החברתיים-כלכליים האלה, אומר סוויד, משתקפים באופן ישיר בשיעור ההצבעה. בישובים במעמד סוציואקונומי 4 ו-5, הדירוג הגבוה בישובים הערביים, שיעור ההצבעה גבוה באופן משמעותי מאשר בישובים בדירוג סוציואקונומי נמוך, הוא מסביר. כפר יאסיף וסח'נין מצביעים בשיעור גבוה יותר מהישובים בנגב.

גם רמת ההשכלה משחקת. בסקרים, מספר סוויד, נמצאה קורלציה בין השכלה לשיעור ההצבעה. "אנחנו נמצאים במצב מיוחד, אבל המיעוט הפלסטיני לא שונה מכל מקום אחר בעולם", הוא מוסיף. אבל גם כאן חל שינוי בין הבחירות באפריל לבחירות בספטמבר. בעוד באפריל שיעור ההצבעה בישובים ה"חזקים" עלה ובישובים ה"חלשים" הוא הידרדר, בספטמבר הוא עלה גם בישובים במעמד סוציואקונומי נמוך.

הרשימה המשותפת, הקטליזטור הגדול

הסיבה המרכזית לשינוי, לפי סוויד, היא קודם כל הקמת המשותפת. היא זו שחוללה את השינוי. "היום יש קונצנזוס בחברה הערבית סביב הרצון להשפיע", אומר סוויד, "גם אם יש עדיין מחלוקת על האופן שבו ההשפעה הזו מתבטאת: ישיבה בקואליציה, גוש חוסם או חיזוק הכוח בכנסת. לפני 15 שנה, אני לא חושב שהיה קונצנזוס כזה".

"מאוקטובר 2000 עד הקמת המשותפת, הישראליזציה, 'אסרלה בערבית', נתפסה כוויתור על הפן הלאומי", משחזר סוויד. המשותפת שינתה את המשוואה הזו, גם אם היא נזהרה מאוד מלדבר על "ישראליזציה". "ההשפעה על מה שקורה בחברה הישראלית הפכה לאקט לאומי", מדגיש סוויד את השינוי. במצב הזה, אפילו בל"ד, שמעולם לא ראתה בכנסת זירה מרכזית להשפעה, יכלה להיות שותפה למהלך.

לאיימן עודה, שהוביל את הקו של הרצון להשפיע ולייצר חיבורים גם עם כוחות פוליטיים יהודים מרגע שנכנס לפוליטיקה הארצית, יש תפקיד מרכזי במהלך הזה. הראיון המפורסם שלו ל"ידיעות אחרונות" שבו הביע נכונות להיכנס אפילו לקואליציה הוא ביטוי מתומצת של הכיוון הזה. אבל סוויד מבקש לדייק. "לאיימן היה תפקיד, אבל זה איימן בראש המשותפת, לא איימן לבד", הוא אומר. ההוכחה בעיניו הוא שיעור ההשתתפות הנמוך באפריל – 49 אחוז – כאשר עודה עמד בראש אחת הרשימות שהתפצלו מהמשותפת, והזינוק ל-59 אחוז כאשר המשותפת התאחדה מחדש.

חברי הרשימה המשותפת בדרך לפגישה עם הנשיא להמליץ על בני גנץ להרכבת הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המשותפת, טוען סוויד, יצרה תחושה של ביחד. "הביחד הזה לא חייב להיות מגובש ברמה הלאומית", אומר סוויד, כלומר לא כל מי שהלך להצביע הרגיש שהוא מבצע משימה לאומית פלסטינית, אבל תחושה של שותפות ואחדות היתה שם. ה"ביחד" זה, אומר סוויד, בלט במיוחד לעומת מה שמתחולל בעולם הערבי, ובעיקר בסוריה. "התסכול ממה שקורה בעולם הערבי יכול היה להביא לרגרסיה, אבל אנחנו מינפנו את זה לכיוון ההפוך", אומר סוויד, "הראינו שבעוד שהעולם הערבי מפולג, אנחנו דווקא מאחדים, אנחנו לא דומים לנוף מסביב".

האיחוד הזה נגע גם באחת מנקודות המחלוקת הכי עמוקות בחברה הפלסטינית בישראל – היחס לסוריה, שהפלסטינים בישראל מרגישים אליה קרבה יותר גדולה מכל מדינה ערבית אחרת בגלל הרקע ההיסטורי. יש כאלה הרואים באסד מי שנלחם נגד קנוניה אמריקאית-ישראלית-סעודית לחסל את המשטרים המתנגדים לישראל, ויש כאלה הרואים בו פושע מלחמה הרוצח את עמו. "כשרואים שכאן קומוניסטים ואסלמיסטים יושבים יחד, זה מסר סימבולי חזק", אומר סוויד. "לא היינו צריכים אפילו לדבר על זה, כי הוויכוח הזה נמצא בכל בית".

בומרנג ההסתה

גורם נוסף שתרם, כמובן, הוא התחושה הכללית של הציבור הפלסטינית שהוא נמצא תחת מתקפה מכיוון ממשלת נתניהו: מ"הערבים נוהרים לקלפיות" ב-2015 ועד חוק הלאום, חוק קמיניץ ועוד שורה של חוקים. "כשההסתה יורדת מראש הפירמידה, זה משפיע", אומר סוויד, "זה חיזק את הרצון להראות: אנחנו כאן".

לפעולות של הימין היו גם השפעות נקודתיות על העלאת שיעור ההצבעה בספטמבר, טוען סוויד. גם הניסיון של הליכוד להציב מצלמות בקלפיות בישובים הערביים דחף פלסטינים להצביע, ועוד יותר מכך ה"הצלחה" של הימין לפסול את הקמפיין של "זזים" להסיע מצביעים לקלפיות מהכפרים הלא-מוכרים בנגב. "זה הביא המון מתנדבים, מישהו העלה לפייסבוק תמונה שלו על גמל: אני רוכב לקלפי'", מספר סוויד. אבל ההסתה של נתניהו, הוא מזכיר, היתה גם קודם. מה ששינה הפעם זו התגבשותה המחודשת של הרשימה המשותפת והקמפיין לעידוד ההצבעה, הוא מוסיף עם טפיחה עצמית קלה על השכם, מוצדקת ככל הנראה.

אבל לכל העלייה הזו בשיעור ההצבעה, מרשימה ככל שהיתה, לא היתה השפעה על כלל המפה הפוליטית הישראלית אלמלא חל גם שינוי בצד היהודי של המפה. באופן מפתיע לכאורה, לאור ההסתה המתמשכת נגד המיעוט הפלסטיני שאפיינה את העשור האחרון של נתניהו, הסקרים מצביעים על רוב יציב בציבור היהודי לטובת שיתוף פעולה יהודי-ערבי. בסקר של "שיחה מקומית", רוב מקרב היהודים – בין 55 ל-58 אחוז – חשבו ששיתוף פעולה כזה יועיל בשורה של עניינים אזרחיים – זכויות עובדים, זכויות נשים, סביבה וכולי.

בסקר שערכה לאחרונה קרן אברהם בערים מעורבות כמו עכו, יפו, לוד, נוף הגליל (נצרת עלית) ועוד עולה שרוב הנשאלים היהודים התנגדו להפרדה בין שכונות יהודיות לערביות בעירם והביעו נכונות לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודים-ערבים. האם גם זו תוצאה של התחזקות החברה הערבית, תוצאה של העובדה שיהודים התרגלו לראות רופאים ערבים מטפלים בהם, עורכי דין ערבים מייצגים אותם, נהגים ערבים מסיעים אותם בתחבורה הציבורית? ייתכן. בכל מקרה, נראה שלפחות ברמה האזרחית המתחים פחות גדולים ממה שנדמה.

עכשיו, כך נראה, זה הגיע לרמה הפוליטית. "אני לא חושב שבשלושה במארס נוכל להגיד שהערבים לגיטימיים כמו מרצ או מפלגת העבודה", אומר סוויד, "אבל יש התקדמות, אלה תהליכים שלא קורים בבת אחת". בבחירות באפריל, הוא מזכיר, הליכוד רץ תחת הסממה "טיבי או ביבי". בכחול לבן הכחישו אז בתוקף שזה על הפרק. הפגישה של גנץ עם עודה וטיבי אחרי הבחירות בספטמבר, כמו גם הדיבורים הגלויים על אפשרות של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, חושפים את גודל השינוי. סוויד לא מזכיר זאת, אבל אין ספק שלדמותו המפייסת של עודה יש השפעה על השינוי הזה, גם בקרב ראשי כחול לבן וגם בקרב המצביעים שלהם.

לשינוי הזה יש השפעה ישירה על הרצון של המצביעים הפלסטינים להגיע לקלפי, על התחושה שלהם שלקול שלהם יש משמעות, שיש לו השפעה. "כש(עופר) שלח אומר לפני שבועיים שממשלת מיעוט עם המשותפת לא עבדה בגלל ליברמן, לא בגללנו, זה נותן לגיטימציה", אומר סוויד, "זה התפקיד של היהודים".

מצביעה בקלפי בבית צפאפא, בבחירות 2015 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

גם היהודים מתחילים להבין

כמו פרשנים רבים אחרים, גם סוויד מסכים שבמרכז-שמאל היהודי מחלחלת ההבנה שבלי הערבים, הם פשוט לא יכולים לחזור לשלטון. זה לא בא מתוך עיקרון מוסרי חדש, אומר סוויד, במרכז-שמאל מבינים שהם לא יכולים להמשיך להתעלם מהמצביעים הפלסטינים. "אם נצליח לעלות עוד יותר, גם מי שעכשיו עדיין מפקפקים, יבינו", הוא מעריך.

סוויד אכן אופטימי לגבי הסיכוי ששיעור ההצבעה בציבור הפלסטיני יעלה עוד יותר בבחירות במארס. כבר עכשיו, הוא אומר, הסקרים מראים שהמשותפת נמצאת במקום השני, מייד אחרי יהדות התורה, בין אלה שאומרים שיצביעו לאותה מפלגה בבחירות הקרובות. לדעתו, יש לכך שתי סיבות. הראשונה, ההחלטה להמליץ על גנץ היתה פופולארית, בעיקר שהתלוו אליה דרישות ספציפיות כמו ביטול חוק הלאום, ביטול חוק קמיניץ, תוכניות בנייה וכולי. הסיבה השנייה קשורה למחאה הרחבה נגד העלייה במקרי הרצח בישובים הערביים. גם היא נתפסה כהפגנת כוח וכניסיון להשפיע על המציאות. אפילו העובדה שהמשותפת הצליחה להכיל את הוויכוחים הפנימיים לגבי ההמלצה על גנץ בלי להתפרק – הוסיפה לה קרדיט.

בבחירות המקומית, שיעור ההצבעה בישובים הערביים עומד על 82 אחוז. סוויד מעריך שאין אפשרות להגיע לנתונים האלה בבחירות הכלליות משתי סיבות עיקריות. האחת: בין תשעה ל-11 אחוז מהציבור הפלסטיני – האסלאמית הצפונית ובני הכפר – מחרימים את הבחירות הכלליות, אבל מציבים מועמדים בבחירות המקומית. והסיבה השנייה: קשה למפלגות הארציות להתחרות עם היכולות של החמולות להביא את המצביעים לקלפי.

בעיניו של סוויד, יעד של 71 אחוז הצבעה הוא סביר. אם לא בבחירות האלה, אז בבחירות הבאות. נתון כזה, שלא נרשם בציבור הפלסטיני מאז 1996, בבחירות של שמעון פרס מול נתניהו, יכול להכניס 18 חברי כנסת. אם נתון כזה יתממש, מעריך סוויד, זה עשוי להעניק כ-16 מנדטים למשותפת, מנדט לכחול לבן ועוד כמנדט למרצ, העבודה והליכוד ביחד. כבר היום, הוא מציין, המשותפת לא רחוקה מהמנדט ה-14. בבחירות האחרונות היה לה עודף של 14,000 קולות מעבר למנדט ה-13, ועוד כ-7000 קולות הלכו לרשימות ערביות שלא מתכוונות להתמודד בפעם הזו.

כמו שנכתב כאן יותר מפעם, לאיש אין אשליה שגם אם המשותפת תגיע ל-16 מנדטים, המדיניות הישראלית תשתנה באופן מהותי, בוודאי לא בטווח מיידי. עדיין קשה לראות את כחול לבן מקימים ממשלה על יסוד "גוש חוסם" עם המשותפת, שלא לדבר על ישיבה שלה בקואליציה. ממשלה בראשות כחול לבן לא תסיים את הכיבוש, לא תקים מדינה פלסטינית, וככל הנראה גם לא תבטל את חוק הלאום, אלא לכל היותר תכניס בו תיקון שיכיל את נוסחת השוויון ממגילת העצמאות.

אבל כך או כך, קצת יותר משנה אחרי חוק הלאום, הציבור הפלסטיני הופך לגוש פוליטי גדול ומגובש יחסית, יותר ממה שהיה אי-פעם. גם המרכז-שמאל וגם הימין יצטרכו לקחת אותו בחשבון, לטוב ולרע. שני העשורים שבהם הוא היה נוכח-נפקד בפוליטיקה הישראלית הגיעו כנראה לסופם.