סינדרום עודה: הרחוב הערבי מתעורר, המרכז-שמאל נאבק בעצמו

היוזמה הובילה להחייאה בלתי צפויה של המחנה הדמוקרטי בישראל. ח"כ איימן עודה וח"כ אביחי בוארון בוועדת הכנסת, ב-24 ביוני 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

ספק אם חבר הכנסת מטעם הליכוד אביחי בוארון צפה מראש את הדיון הציבורי והאקטיביזם הרחב נגד המהלך ההזוי שיזם – ניסיון ההדחה של ח"כ איימן עודה. בסך הכל, אולי צריך להודות לאיש העלום הזה על היוזמה, שהובילה להחייאה בלתי צפויה של המחנה הדמוקרטי במדינה. אולי השכילו שם להבין סוף סוף שדמוקרטיה בלי מיעוטים וריבוי דעות אינה דמוקרטיה, או לכל הפחות החליטו לחזור לשחק במשחק הפוליטי.

מאז 7 באוקטובר, מתקפת ההסתה והשנאה נגד החברה הערבית-פלסטינית העלתה הילוך, והאזרחים הערבים התאפקו והתאפקו, כדי לא להסלים את המצב. בסך הכל, 77 שנות שכנות עם העם היהודי החרדתי לימדו אותנו הרבה טכניקות הישרדותיות, שהוכיחו את עצמן בטרפת שבה אנחנו שרויים כיום.

אחרי הרבה מכות קשות שספגנו במסגרת "מצב החירום" – שכללו חקיקה גזענית, תקריות רדיפה, השתקה והדרה ומעצרים פומביים של נציגי החברה הערבית, והתקבלו במידה רבה בתרדמת פוליטית מחרידה – דווקא ניסיון ההדחה של ח"כ עודה עורר וניער את הרחוב הערבי בישראל, ועל הדרך האיר כמה סמטאות קטנות וחשוכות ברחוב היהודי הליברלי.

למה בעצם? הרי היו דברים מעולם. כבר הרחיקו מהכנסת זמנית את חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, אחמד טיבי, עופר כסיף, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ועוד. אז מה קרה פה שנוצרה מחאת נגד יחסית גדולה? ועוד אחרי שעודה הודיע כבר מזמן שלא יתמודד בבחירות הבאות. אז למה דווקא הוא הוביל נשיאים, ח"כים לשעבר, אקדמאים, אמנים ועוד לחתום על עצומה לתמיכה בו? מדוע החליטו שדווקא זה הוא צעד אחד קיצוני מדי בהידרדרות לתהום הדיקטטורה כאן?

ומדוע קריאה כל כך מאוזנת ומאופקת על סיום המלחמה ושחרור החטופים והאסירים משני העמים צרמה עד כדי כך לאוזנו של הימין בישראל? בכנסת נאמרו אמירות הרבה יותר חריפות על ידי ח"כ טיבי, למשל. ח"כ כסיף צבר קילומטרז' ארוך במלאכת הקודש של התנגדות לאג'נדת הימין המשיחי בישראל ושילם מחיר על אמירותיו, כמו גם חברות הכנסת תומא סלימאן ואימאן חטיב. אפילו חברת כנסת לשעבר, זועבי, שעלתה על ספינת המרמרה ששטה לעבר עזה, לא הודחה בצורה כזאת, אלא רק הורחקה לכמה חודשים מהכנסת. ומיותר להזכיר את כל האמירות הקשות שמסיתות לגזענות ושוללות את קיומה של המדינה ה"דמוקרטית", שמגיעות מצידם של חברי כנסת רבים מהימין, שעומדות בהגדרה של סעיף 42ג לחוק יסוד: הכנסת, זה שמשמש עכשיו כבסיס לניסיון להדחתו של עודה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עודה אינו סמי אבו שחאדה מבל"ד, שמעז לדבר על מדינת כל אזרחיה והזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. מנגד, הוא גם אינו מנסור עבאס מרע"מ, שמוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי להתקרב לצלחת ההשפעה ותקציבי המדינה ולגרד כמה שיותר שירותים לחברה הערבית, ובמסגרת זו עושה דילים ולא טורק שום דלת בפני שום קואליציה.

עודה התחיל את הקריירה הפוליטית שלו עם החתונה שנכפתה עליו ברשימה המשותפת, ועם הזמן למד להתאהב בה ולהבין את סגולותיה. רבים ראו בו את האור בקצה המנהרה. האג'נדה הפוליטית שלו סיפקה לכל המודאגים לעתידה של ישראל הדמוקרטית תקווה אמיתית.

דווקא עודה, האקטיביסט שנראה עם מצח מדמם באום אל-חיראן, במצעד האמהות השכולות לעבר בית הנשיא במחאה נגד הפשיעה והרצח ברחוב הערבי, ובעוד הרבה פעילויות ונאומים והופעות לאו דווקא במשכן ההוא בגבעת רם, נתן קצת אמונה במנהיג צעיר שמנסה דרך אחרת – גם בשטח וגם בכנסת, מדבר עם הפלסטינים בגדה ומוזמן לנאום במחוזות הדמוקרטים בארה"ב. בשנים האחרונות הוא אמנם סבל מעמעום וטשטוש וייאוש, והדיון סביב ניסיון הדחתו זרק עליו קצת אור בחזרה.

מאבק מרכזי על נוכחות השמאל

אם נתבונן רגע בעצמנו (עוד נגיע לחברה היהודית), בחברה הערבית ח"כ עודה נתפס כפוליטיקאי לא מפולפל, לא צעקן ולא חריף. הוא הפלסטיני החמוד, החיפאי האסלי הזה, שמדבר יפה מול היהודים אבל יודע להשחיל את המילה "כיבוש" ולדבר על מאבק לא אלים בו. הוא אינו מפסיק לדבר על שותפות יהודית-ערבית ואזרחות שווה, זורק את המילה "דמוקרטיה" על ימין ועל שמאל, והוא מעז לומר את המילה הגסה "שלום" גם בזמן מלחמה ולדבר על חיים משותפים בזמן פירוק וריחוק בין ערבים ליהודים. בגדול, שלחנו לכנסת את הנוסחה המושלמת ליכולת ההכלה של הנפש היהודית ההומיה. למעשה, היו מי שהאשימו אותו בפירוק הרשימה המשותפת ועיסוק יתר ב"שותפים היהודים" על חשבון האג'נדה של החברה הערבית.

לעומת הדיון בחברה היהודית בישראל שנסב סביב המאבק על דמותה הדמוקרטית של המדינה, בחברה הערבית הדיון סביב הדחת עודה מזקק את המחלוקת סביב הלגיטימיות והנחיצות של הייצוג הערבי בכנסת. הדחה כזאת יכולה לספק חומר עסיסי למתנגדי ההשתלבות הפוליטית-מדינית בישראל. הרי אם היהודים לא הצליחו לבלוע את "איימן עודה", האם יש בר דעת שעוד יכול לחשוב שהם רוצים פלסטינים בעמדות כוח או בכלל שלום? מלבד "אמרנו לכם", המתנגדים יטענו שעלינו להפסיק להיות עלה התאנה שמסתיר את הפגמים והעיוותים של הדמוקרטיה הישראלית, ובוודאי שאיננו צריכים להיות גלגל ההצלה של מדינה שמבצעת פשעי מלחמה שתי דקות מכאן, בעזה.

מנגד, מחנה ההשפעה הפוליטית-אזרחית שעוד לא הרים ידיים במדינת העליונות היהודית יטען שדווקא עכשיו צריך להיאבק על המקום שלנו ונדרש לכך כוח פוליטי גדול ומשמעותי שיתנגד לכיבוש, לסיפוח ולהמשך שפיכות הדמים בעזה; ושזו אינה בחירה להצביע אחרי המלחמה הזאת, אלא חובה מוסרית.

איני יודעת איזה נרטיב ישתלט על התודעה של 2 מיליון האזרחים הפלסטינים בהמשך, מתי תסתיים המלחמה הארורה הזאת, ומתי צבא ההסתה יכוון את החיצים שלו כלפינו, אבל אני יודעת מה הימין בישראל רוצה לעשות, ובמה מחבלים חברי הכנסת מהמרכז כרגע.

לדעתי, המאבק על נוכחותו או היעלמותו של איימן עודה מנוף הפוליטיקה הישראלית אינו רק מאבק על הקול הערבי בפרלמנט, אלא מאבק מרכזי על נוכחות השמאל בישראל. המתקפה היא נגד השמאל הליברלי הערבי-יהודי בחברה הישראלית, וההתגייסות נגד ההדחה בקרב חלק מגוש המחאה העממית הוא בעיני הכנה לבחירות הבאות.

המרכז-שמאל כאן יודע בתוך תוכו ואינו מעז לומר שאין לו סיכוי להביס את הימין בלי הקול הערבי. פשוט אין, ולא משנה כמה הבלים נשמע מבני גנץ ויאיר לפיד וכמה ריר יושקע במלאכת הליקוק לימין. אם יש זקיק קטן בשחלה של המרכז שיבשיל להחלפת השלטון, הם יצטרכו את קולות הח"כים הערבים. אבל שני המנהיגים האלה, שמכירים היטב את המספרים, אינם מחמיצים הזדמנות לאכזב את בוחריהם ואת השותפים שלהם לעתיד, וממשיכים להוכיח אימפוטנטיות פוליטית מבישה.

>> ישראל הופכת ממדינה לשבט המסוכן ביותר במזרח התיכון

המחנה שלהם, שאינו יודע לומר די לרצח עם ומדקלם סיסמאות על החזרת החטופים בלי אמירה ברורה נגד שיטוח, סיפוח ומחיקת עזה, נאבק עם עצמו – הוא מתייסר מול הממשלה הנוכחית והימין המשיחי ששולט בה, אך עדיין אינו מצליח לעבור צד לשותפים מהחברה הערבית, ושהם נקראים לדגל, הם נכנסים לטנק הציוני במהירות הבזק. כולם משתכשכים כעת בבריכת הבוץ הזאת. אבל הדי הדרמה נקלטו ברחוב הערבי, ומכינים אותנו לעתיד הלא מזהיר שלנו כאזרחים במדינה.

אנחנו חייבים להפנים את מאזן הכוחות החדש, לשנס מותניים ולבנות כוח פוליטי משמעותי ומאוחד. עכשיו צריך לעשות יותר מאשר לאחל איחולי החלמה והתעוררות למחנה המרכז-שמאל היהודי, ולהגיע אליו עם משקל אמיתי, שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו, אם אנחנו רוצים ממשל אחר. זו באמת העת לפעול.