סאלי רוני לקראת פרסום ספרה בעברית: החרם אינו נגד השפה
בשיחה עם סמיר אסקנדה, פעיל פלסטיני-אירי, מסבירה הסופרת והמחזאית האירית המוערכת מדוע הצטרפה לחרם התרבותי על ישראל, למה דחתה הוצאות ישראליות, ומדוע החליטה כעת להסכים לתרגום ספרה, "אינטרמצו", לעברית
"מעולם לא החרמתי את השפה העברית". הסופרת והתסריטאית האירית, סאלי רוני (צילום: קפלאש לת'יגרה)
"אינטרמצו", הרומן האחרון של הסופרת האירית סאלי רוני, צפוי לראות אור בעברית בחודש הבא, בהוצאת "ספרי נובמבר", בשיתוף עם מגזין 972+ ו"שיחה מקומית". הוא זמין למכירה מוקדמת כאן. הכרזה זו מגיעה יותר מארבע שנים לאחר שרוני, תוך התייחסות לתנועת החרם העולמית נגד ישראל, דחתה הצעת תרגום מהוצאה ישראלית אחרת לספר קודם שלה.
>> אינטרמצו – תמכו בהוצאה לאור של הספר
אנו גאים להביא תרגום של שיחה שניהלה סאלי רוני עם הפעיל האירי-פלסטיני סמיר אסקנדה על החלטתה להביא את ספרה לדפוס בעברית בשיתוף "ספרי נובמבר", הוצאה שעמדותיה תואמות את עקרונות ה-BDS (תנועת החרם, ר"ת משיכת ההשקעות והסנקציות). השניים דנים במה שהוביל את רוני לראשונה להצטרף לחרם, במטרות התנועה וביעדיה, ובתפקידו של האומן בקידום שינוי רדיקלי.
השיחה, שפורסמה במקור ב"גרדיאן", נערכה בהתכתבות בדוא"ל.
סמיר אסקנדה: לפני שנצלול לפרטי ההוצאה החדשה הזו, חשבתי שנוכל להתחיל מההקשר הרחב יותר. מאז 2004, קוראים הפלסטינים לחרם על מוסדות תרבות ישראליים השותפים לדיכוי. מאז, אלפי אומנים, סופרים, עובדי תרבות ומוסדות אומנות כבר הביעו תמיכה פומבית בקריאה הזו.
הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI) מוביל ומכוון את המאמצים האלו. הוא אחד הגופים המייסדים של תנועת ה-BDS הלא אלימה, שהוקמה ב-2005, ושמובילה אותה הקואליציה הרחבה ביותר של החברה האזרחית הפלסטינית. החרם מכוון למוסדות ולא ליחידים, ולשותפוּת לפשע – לא לזהות. ארגוני תרבות, חברות ומוסדות ישראליים שותפים באופן מלא להלבנה ולהצדקה של רצח העם המתמשך שמבצעת ישראל בפלסטינים בעזה, למלחמות היזומות ולהתפשטות האזורית שלה, ולמשטר בן עשרות השנים של כיבוש צבאי ואפרטהייד של קולוניאליזם התיישבותי – משטר שיש לבודד ולפרק לחלוטין.
סאלי, מתי נחשפת לראשונה לקריאה הפלסטינית לחרם התרבותי על ישראל? האם התמיכה בה היתה החלטה קשה עבורך?
"הופעתה של ה-BDS סיפקה דרך עקרונית ואסטרטגית לעשות משהו בפועל". האמן פלסטיני-אירי, סמיר אסקנדה (צילום: RTP – the Portuguese broadcaster)
סאלי רוני: בדבלין, ב-2014, הייתי מעורבת בתנועת המחאה נגד המבצע הצבאי הבלתי חוקי של ישראל בעזה. לקוראים שאינם מכירים את הנושא כדאי לומר שכוחות ישראליים הרגו באותה שנה יותר מ-2,000 בני אדם בעזה, בהם מאות ילדים. רגע האימה והזעם הזה היה עבורי חוויה מעצבת – כאדם וכסופרת. הרומן השני שלי, "אנשים נורמלים", כולל סצנה שמתרחשת באותן הפגנות ממש. לא יכולתי לכתוב על החיים בדבלין באותה תקופה בלי להכיר במרכזיות של אותו רגע פוליטי.
בהחלט הייתי מודעת אז לתנועת BDS, וניסיתי להישמע לחרם בתור צרכנית. ובכל זאת, מכרתי את זכויות התרגום של שני ספריי הראשונים להוצאה ישראלית, שלימים גיליתי שיש לה קשרים עם הצבא הישראלי. איך ייתכן שהמעשים שלי היו כל כך לא מותאמים לאמונות שלי?
אני זוכרת שניסיתי אז למצוא הנחיות של ה-BDS לגבי תעשיית ההוצאה לאור. המידע שהיה זמין ברשת כוון לצרכנים, ולא לסופרים, שאינם בדיוק מגזר רחב בציבור הכללי. היום זה נראה לי מובן מאליו שהייתי צריכה לפנות ישירות לקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI). האמת היא, שנראה לי שהרגשתי נבוכה מדי, או שחשבתי שזה ייתפס כמהלך שנועד למשוך תשומת לב. עוד לא פרסמתי ספר קודם לכן, ואף אחד לא שמע עליי. ממה שראיתי ברשת, רוב הסופרים שהערצתי כן עבדו עם הוצאות בישראל. הנחתי, בטעות, שהמוסדות השותפים לפשע שעליהם חל החרם אינם כוללים הוצאות ספרותיות.
ב-2021, כשהגעתי למכירת הזכויות לספר השלישי שלי, חלו כבר כמה וכמה שינויים. מספר הולך וגדל של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים אישרו את מה שהפלסטינים אמרו כבר שנים: המשטר הישראלי המבוסס על שליטה גזעית עומד בהגדרה המשפטית של אפרטהייד. גם אני כבר הבנתי טוב יותר את השותפוּת של מגזר התרבות הישראלי במשטר האפרטהייד הזה. ובמקביל, כבר הפכתי במידה מסוימת לדמות ציבורית, והרגשתי אחריות גדולה יותר בכל הקשור להחלטות שנוגעות לעבודה שלי.
יחד עם זאת, עדיין לא פניתי לאיש כדי לקבל עצה. על סמך מה שידעתי, החלטתי שאני לא יכולה, במצפון נקי, למכור זכויות תרגום להוצאה ישראלית מרכזית ועדיין לעמוד בתנאי החרם – אבל אפילו לא ממש סיפרתי לאנשים מה אני עושה. פשוט סירבתי לעסקה הספציפית שהוצעה לי. בדיעבד, ברור לי שהייתי צריכה לפנות ל-PACBI כבר מההתחלה ולבקש את עצתם.
סמיר, אתה מעורב כבר שנים בחרם התרבותי על ישראל. אתה יכול לספר לנו קצת על שורשי הקריאה לחרם זה, הקשר שלה לתנועת ה-BDS הרחבה יותר, ועל הדרך שבה התחלת להיות מעורב?
סמיר אסקנדה: גדלתי בבריטניה, ושם הבנתי את הצביעות והשותפוּת של המדינה בכך שהיא מאפשרת – ובו בזמן מסתירה – את הדיכוי הקולוניאלי של ישראל את הילידים הפלסטינים. הופעתה של תנועת ה-BDS סיפקה דרך עקרונית ואסטרטגית לעשות משהו בפועל נגד השותפוּת הבינלאומית הזו, ודחפה אותי לפעולה מתמשכת. אני פעיל בתנועה כבר עשור, אבל כבר כשהצטרפתי לתנועה, היא היתה תנועה משגשגת.
זו תנועה שצמחה מאוד בשנים האחרונות. מאז תחילת רצח העם והפשעים הבלתי נתפסים שביצעו כוחות ישראליים נגד פלסטינים בעזה, עשרות אלפי אומנים דרשו צדק ושחרור לפלסטינים, כמו גם דין וחשבון מהפושעים, ולכן סירבו לאפשר שימוש ביצירות האומנות שלהם כדי להלבין את הזוועות האלה.
בלב הקריאה הפלסטינית המייצגת לאומנים ובכלל עומדת השאיפה לסיים את השותפוּת לפשע. כפי שאמר מרטין לותר קינג ג'וניור על חרם האוטובוסים במונטגומרי: אנחנו "מושכים את שיתוף הפעולה שלנו ממערכת רשע". במערב הקולוניאלי, החובה האתית הזו עמוקה במיוחד, בהינתן מאות שנים של שליטה ודיכוי. ובהקשר של רצח עם – ובהינתן פסיקות בית הדין הבינלאומי לצדק, שלפיהן ישראל חייבת "למנוע" כל מעשה ג'נוסיידלי, שהיא אשמה באפרטהייד, ושהכיבוש אינו חוקי וחייב להסתיים – זוהי גם אחריות משפטית של מדינות, תאגידים ומוסדות.
אמרת ב-2021 שתשמחי לעבוד עם הוצאה ישראלית שאינה שותפה למשטר הדיכוי הישראלי, ושמכירה בזכויותיו המלאות של העם הפלסטיני לפי המשפט הבינלאומי, כולל זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. עכשיו זה קורה, כמעט חמש שנים מאוחר יותר. מה היה התהליך שהוביל לפרסום הזה?
סאלי רוני: במובן מסוים, זה לא היה שונה במיוחד מכל תהליך אחר של מכירת זכויות תרגום. "ספרי נובמבר" פנתה לסוכנת שלי עם הצעה לתרגם את אחד הרומנים שלי לעברית. מכיוון שהצוות של "ספרי נובמבר" נמצא בישראל, הם הקפידו להסביר כיצד הפרסום עומד בדרישות החרם התרבותי. כך למשל, "ספרי נובמבר" אינה פועלת בהתנחלויות בלתי חוקיות, אינה מקבלת מימון מהמדינה, ומכירה במפורש בזכויותיו של העם הפלסטיני לפי המשפט הבינלאומי, כולל זכות השיבה. לאורך הדרך, שמרתי גם על קשר עם PACBI, כדי לוודא שאני עומדת בחרם המוסדי, ככתבו וכלשונו.
בשבילי, עצם פעולת התרגום היא אידיאל יפהפה. אף שהסירוב שלי לעבוד עם הוצאות ישראליות שהן שותפות לפשע הפך את הצד החוזי למורכב יותר. מעולם לא החרמתי את השפה העברית, מן הסתם, או כל שפה אחרת. אני שמחה מאוד ש"אינטרמצו" יראה אור בקרוב בעברית בהוצאת "ספרי נובמבר". אני מעריצה מושבעת של מתרגמים ספרותיים ושל עבודתם. יש ערך רב בעיניי לעובדה שהספרים שלי זמינים בשפות אחרות מלבד שפת האם שלי, ואני אסירת תודה על כך. אני גם שמחה שהרומן ראה אור בערבית בהוצאת הספרים הפלסטינית "טיבאק" (طِباق للنشر والتوزيع).
סמיר, מה לדעתך תפקידם של מוסדות ישראליים רדיקליים – או אם תרצה, "מתנגדים" – כמו הוצאת "ספרי נובמבר", בתוך החרם האקדמי והתרבותי?
סמיר אסקנדה: לפי סקר ישראלי שפורסם בנובמבר 2023, כאשר כוחות ישראליים כבר הרגו לפחות 10,000 פלסטינים בעזה, 94% מהיהודים הישראלים תמכו ברצח העם שמבצעת ישראל. רובם הסכימו שישראל צריכה להשתמש בכוח קטלני עוד יותר. ברור, שגם ישראלים רבים השתתפו בפועל ברצח העם, שבו הרגה ישראל לפחות 80 אלף פלסטינים, וכנראה הרבה יותר. המספר אף ממשיך לעלות, מאחר שישראל הורסת ומשמידה את התנאים ההכרחיים לקיום חיים באופן שיטתי. ישראל גם הרסה את כל האוניברסיטאות בעזה, ומחתה את התשתיות החינוכיות והתרבותיות שלה. היא תקפה ורצחה לפחות 242 עיתונאים. היא מילאה קברי אחים, כולל מחוץ לבתי חולים. היא הרגה עשרות אלפי ילדים פלסטינים, כולל פגים. היא תקפה מתקני הפריות חוץ-גופיות והשמידה אלפי עוברים. היא הוציאה להורג יותר מ-1,000 פלסטינים מורעבים בנקודות חלוקת "סיוע". כל הזוועות הללו בוצעו בתמיכה של הרוב המכריע של הציבור הישראלי, שכולל עובדים בתחום התרבות, אקדמאים, ספורטאים וכו'.
לכן, זה אולי לא מפתיע שמעט מאוד מוסדות תרבות ישראליים עמדו בתנאים שתנועת BDS הציבה לטובת החרגה מהחרם: להפסיק צורות שונות של שותפוּת לפשע, ולהביע תמיכה פומבית בזכויותיו המלאות של העם הפלסטיני, כפי שהאו"ם מגדיר אותן. כנאמר בהצהרה הפומבית שלך ושל לפחות עוד 7,000 סופרות סופרים אחרים, ובהם זוכי פרסי נובל, בוקר, פוליצר ופרס הספר הלאומי – עבודה עם הוצאות ספרים ישראליות שותפות לפשע, שלא נקטו בצעדים בסיסיים אלה, עלולה רק לפגוע במאבק הפלסטיני.
ניסיתי להישמע לחרם של ה-BDS בתור צרכנית. הפגנת תמיכה בחרם על ישראל בגרמניה ב-2017 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)
גם טא-נהסי קואטס (סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקאי) מפרסם תרגום ב"ספרי נובמבר", מפני שהיא ההוצאה הישראלית היחידה שעומדת בתנאים הללו, המעוגנים במשפט הבינלאומי, או במה שנשאר ממנו. מלבד הוצאה לאור, המיעוט הזעיר של יהודים-ישראלים שתומכים בכנות בשחרור העם הפלסטיני יכולים, ואכן ממלאים, תפקיד בתנועה, כפי שמאשרת קריאת ה-BDS ההיסטורית מ-2005.
סאלי רוני: סמיר, מה אתה אומר לאומנים שפונים אליך כדי לקבל הכוונה בנוגע לעמידה בתנאי חרם?
סמיר אסקנדה: אני חושב שאומנים לפעמים מתקשים לראות את עצמם כחלק חשוב, פוטנציאלית, בתוך קולקטיב רחב הרבה יותר. ראיתי הרצאות שנתת לאחרונה, סאלי, ושבהן את מעודדת אנשים העובדים בתחום התרבות פשוט לשים את האגו בצד ולהצטרף לתנועה. זה נדיר וגם חיוני, אם אנחנו רוצים להתנגד ביעילות לפשיזם הגואה בימינו. כאשר אנו רואים את עצמנו כחלק קטן אך משמעותי ממאבק רחב יותר, אנחנו משתחררים מהמלכודת של היפר-אינדיבידואליזם רעיל – וזה מאפשר לנו להשתתף באופן מלא בחרם התרבותי, שהוא ביסודו כלי אסטרטגי לבניית כוח. כך לא מדובר רק במבחן טהרנות אישי או בתרגיל בסיסמאות, אלא במהלך הממצב את המאמצים המשותפים שלנו כמהלך שמתפתח ללא הרף עם קשב רב להקשרים ספציפיים.
איך זה נראה בפועל? אני חושב שזה אומר לשאול, כפי שאת שאלת: האם אותו מו"ל, פסטיבל, לייבל, או פלטפורמה מעורבים בהפרות חמורות של המשפט הבינלאומי? האם הם נהנים ממשטר האפרטהייד והטיהור האתני של ישראל נגד הפלסטינים – ובכך גם תורמים להנצחתו? האם הם נקטו עמדה משמעותית כלשהי כדי לסיים את מעורבותם? האם יש לי השפעה על המוסד הזה, כך שאוכל לאלץ אותו לעשות כן ולעגן זאת במדיניות רשמית? ואם לא, אילו צעדים סבירים אני יכולה לנקוט כדי למנוע מהיצירה שלי להגיע אליו? האם אחרים כבר נקטו צעדים כאלה, ומה אני יכולה ללמוד מהם? האם צעדים אלה מועילים אסטרטגית לתנועה? והאם הימנעות מהם גורמת נזק?
המשימה שלנו, כתנועה, היא לתעל את הזעם על רצח העם שישראל מבצעת בעזה ליוזמות המשמעותיות ביותר. כן, העלאת מודעות היא צעד ראשון חשוב. קבלת הכרעות מוסריות אישיות כדי להתנגד למעורבות בפשעים יכולה להיות הצעד הבא. אבל לאחר מכן, יש להצטרף למאות, אלפי או מיליוני אנשים נוספים בתביעה לאחריותיות, ולהתחייב לגבות את דרישות החברה האזרחית הפלסטינית. כמעט לכל אדם יש השפעה, מנוף לחץ, או קשר לארגון או חברה כלשהם. השתמשו בחירויות היחסיות ובפריבילגיות שלכם. אם אינכם יכולים לעשות זאת בקול רם – אולי מפני שאתם נמצאים בחוסר יציבות תעסוקתית או פגיעות מקצועית – עשו זאת בשקט תחילה. מצאו את הקהילה שלכם ופעלו יחד.
אלפי מוזיקאים, סופרים ואנשי קולנוע מהמובילים בעולם, כולל מאות סלבריטאים מהוליווד, התנו את השימוש ביצירותיהם במחויבויות מוסריות. עשרות מדינות הנהיגו מדיניות של אמברגו צבאי, אנרגטי או מסחרי נגד ישראל, אף שנדרש לחץ נוסף כדי לאכוף אותה בפועל. לפחות 2,000 גופי תרבות ואומנות הצטרפו לחרם התרבותי על ישראל, כשבכללם פסטיבלי קולנוע גדולים, תיאטראות ומוזיאונים. חמישה גופי שידור אירופיים העדיפו להחרים את האירוויזיון – אירוע המוזיקה החי הגדול בעולם – במקום לחלוק במה עם האפרטהייד הישראלי. מיליוני בני אדם מחרימים מוצרים של חברות ישראליות ובינלאומיות השותפות לפשע. זו תנועה דינמית, מתרחבת, שמבוססת על עקרונות אוניברסליים, עקביים מוסרית, אינטרסקציונליים ואנטי-גזעניים. בסופו של דבר, נמדוד את הצלחת התנועה לא לפי מספר האנשים בשורותינו אלא לפי חירותו של עמנו. אבל כדי להגיע לשם, אנחנו חייבים להמשיך לבנות כוח עממי ואזרחי, שיהיה מסוגל לנתק את קשרי השותפוּת שמתחזקים את משטר הדיכוי הישראלי כולו.
בעידן הנוכחי שבו "הכוח הוא הצדק", התביעה הבלתי מתפשרת לאחריותיות של מבצעי הג'נוסייד ושל כל מי שמשתף איתם פעולה נמצאת, בעיניי, בעדיפות ראשונה לאנושות כולה. אם ישראל תחמוק מעונש על רצח העם שביצעה, איש לא יהיה בטוח בעתיד. אני חושב שאנחנו רואים זאת כבר עתה, עם הרחבת התוקפנות הגלויה של ארה"ב וישראל ברחבי האזור. לכן לא מספיק רק לדבר. יש לפעול בדחיפות כדי לסיים את השותפוּת לפשע. אנחנו, במערב, לא יכולים להרשות לעצמנו לשקוע בחוסר תקווה או בייאוש, למרות קדרותו של המצב הנוכחי. אפילו טראמפ הודה שישראל לא יכולה להילחם נגד העולם, משום שהעולם ינצח. והעולם הזה – הוא אנחנו.
סאלי, אם נחזור לחוויה האישית שלך – המחויבות שלך להחרים הוצאות ספרים ישראליות שותפות לפשע הפכה לכותרת עולמית ב-2021, ושתי רשתות הספרים הגדולות בישראל הגיבו בהסרת ספרייך מהמדפים. לרשתות האלה יש למעשה סניפים בהתנחלויות שבגדה המערבית. כמה סופרים יצאו להגנתך. מה היתה תגובתך אז?
סאלי רוני: בהתחלה, קצת נבהלתי מעוצמת הגינוי הציבורי. האם עשיתי בטעות משהו שפוגע במאבק הפלסטיני, במקום לתמוך בו? אבל מהר מאוד התחלתי לקבל הודעות עידוד מאנשים בתוך התנועה, ואחר כך כבר הרגשתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון.
כמובן שחשוב לא להפוך שאננים מול תחושת הצדק העצמי הזאת. אני תמיד צריכה לבדוק את עצמי – וגם מול אחרים – כדי לוודא שאני באמת עקבית מול העקרונות שלי, או לפחות עקבית ככל שניתן להיות בפועל. אבל כשאני מרגישה שאני צודקת, ביקורת לא מטרידה אותי במיוחד. מי אי פעם נאבק בעוול בלי לספוג ביקורת? אם זה כל מה שעליי לשאת, זה מחיר נמוך מאוד.
מקווה ומאמינה שבסופו של דבר תבוטל ההוצאה מחוץ לחוק של Palestine Action. פעילי Palestine Action ו-Youth Demand צועדים במרכז לונדון בדרישה להפסקת אש מיידית בעזה ולסיום הסחר הדו-כיווני בנשק עם ישראל (צילום: Alisdare Hickson)
אני כן זוכרת, שאנשים אמרו אז שברגע שהצטרפתי לחרם, סתמתי את הגולל על הקריירה שלי. ולא רק מבקרים ומתנגדים אמרו את זה. גם אנשים שהזדהו עם המאבק מלמלו שאין לי מושג מול מה אני עומדת. כמובן שספגתי תגובת נגד מסוימת, כפי שידעתי שיקרה. אבל אני חושבת שצריך להיזהר ולא להגזים בתיאור המחיר באופן שירחיק אנשים מהתנועה ויעודד צנזורה עצמית ופחד. בפועל, מאז 2021 המשכתי לכתוב ולפרסם ללא כל בעיה. לא נאלצתי לוותר על מקומי בחיים הציבוריים. אני חושבת שאני יכולה לומר בביטחון, שאפילו לא איבדתי את הערכתם של מי שדעתם היתה חשובה לי מלכתחילה. ההצטרפות לחרם היתה ראויה גם אם המחיר היה כבד בהרבה. אבל במקרה שלי, ההשלכות היו חיוביות ומחזקות מאוד.
סמיר אסקנדה: האם לדעתך אפשר באמת לחתור תחת כוח באמצעות המילה הכתובה, או שאלו הנמצאים בעמדות הכוח יכולים לגייס ולנצל כמעט כל דבר שנכתוב? ואם כך, אילו אפשרויות בכלל נותרות לנו?
סאלי רוני: אני זוכרת שחשבתי כבר בתחילת הקריירה הספרותית שלי: אם היה לי משהו באמת רדיקלי לומר, לא היו מאפשרים לי לומר אותו. עצם העובדה שהרומנים שלי זכו לביקורות נרחבות – ושמוסדות כמו ה-BBC וה"ניו יורק טיימס" רצו לעבוד איתי – הוכיחה לי שהמחויבויות הפוליטיות שלי נתפסו כמשהו שניתן להכיל ולנהל, לא כאיום ממשי. וכפי שאמרתי, ואולי זה צריך להיזקף לחובתי, לא הייתי חלק משום תנועה רחבה יותר, או מקואליציה שממנה יכולתי לשאוב תמיכה. הייתי לבד, וניסיתי לקבל את ההחלטות הנכונות בהתאם לעקרונות שלי, ולעיתים קרובות טעיתי.
אבל בשנה האחרונה, נדמה לי שחלק מהאינטואיציות שלי לגבי רדיקליות וחיים ציבוריים הוכחו כנכונות. מאז שממשלת בריטניה הוציאה מחוץ לחוק את קבוצת המחאה Palestine Action והגדירה אותה בקיץ שעבר כארגון טרור, אפילו הבעת דעותיי הפוליטיות בבריטניה הפכה לא חוקית. ומכיוון שבכל זאת הבעתי את הדעות האלה, איבדתי למעשה את הזכות לנסוע לבריטניה, והחוזים שלי עם חברות בריטיות הוקפאו בפועל. כמובן שזה לא משתווה לרדיפה הממושכת שמפעילה המדינה נגד פעילי Palestine Action עצמם.
ההוצאה מחוץ לחוק של Palestine Action כבר אותגרה בהצלחה בבית המשפט העליון, ואני מקווה ומאמינה שבסופו של דבר היא תבוטל לחלוטין. אבל לא משנה מה יקרה, אני יודעת שלעולם לא אתחרט על כך שהתעקשתי על האמונות שלי. ואם פעם חששתי שהפופולריות של יצירותיי בקרב הקהל הרחב מגבילה אותי פוליטית, היום אני יכולה להרגיש רק גאווה ושמחה על כך שהספרים שלי ממשיכים להיות פופולריים. אותה פופולריות גם מעלה את המחיר מבחינת ממשלת בריטניה בניסיון להפליל את פרסום יצירותיי. בסופו של דבר, נדמה לי שההסתבכות שלי עם הממסד הספרותי והתרבותי דווקא אפשרה לי, במובנים מסוימים, להיות שימושית יותר מבחינה פוליטית.
סאלי רוני היא סופרת אירית, מחברת הספרים "שיחות עם חברים", "אנשים נורמלים", Beautiful World, Where Are You, ו"אינטרמצו"
סמיר אסקנדה הוא אומן פלסטיני-אירי, מארגן מחאות ופעיל זכויות אדם, שסיפק ייעוץ אסטרטגי ומילא תפקיד מרכזי בקמפיינים בולטים רבים של סולידריות, אשר תרמו לחרם התרבותי על ישראל
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
