newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה הבאת דגל פלסטין???

אנחנו במצב חירום, לא עדיף למקד מסרים? למה אתם מתעקשים להרתיע ימנים מהצטרפות למאבק? שאלות ותשובות על המחאה והאפרטהייד

מאת:
דגל פלסטין בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, ב-21 בינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

צריך להסתכל על ההקשר הרחב. דגל פלסטין בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, ב-21 בינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

מאז שהתחיל גל המחאה הנוכחי למען הדמוקרטיה, חוזרת ועולה השאלה לגבי בחירתם של חלק מהמפגינים להביא להפגנות דגלי פלסטין ולעסוק במדיניות האפרטהייד של ישראל. "הגוש נגד הכיבוש", שבהפגנות הענק האחרונות איגד שורה של מפלגות וארגונים, נתקל בשטח בתמהיל של אלימות מזדמנת (מכות, חטיפת ושבירת דגלים), ביקורת, וגם לא מעט הסכמה ותמיכה מצד מפגינים אחרים – אך לרובם היתה משותפת התמיהה על עצם הבחירה להכניס את השיח ה"לא קשור" הזה לתוך המחאה.

כדי להסביר את המניעים של הגוש, ולפני שנענה על שאלות ספציפיות שעולות מצד מפגינים אחרים, צריך להסתכל קודם כל בקצרה על ההקשר הרחב שבתוכו כל זה מתרחש: בין נהר הירדן לים התיכון יש ריבונות אחת של ממש, והיא הריבונות הישראלית. רק לישראל יש בשטח הזה צבא, והוא יכול להגיע לכל מקום ברחבי השטח. ישראל קובעת מי ומה נכנס ומי ומה יוצא (באופן מוחלט בגדה המערבית, באופן חלקי בעזה) ושולטת בכל המרחב הימי והאווירי. המטבע היחיד בארץ הוא השקל, וישראל גובה מסים גם עבור ומהפלסטינים. ישראל היא הממונה העליונה על ניהול מרשם האוכלוסין בכל הארץ (כן, כולל בעזה). והרשימה נמשכת.

בשטח הזה, שקו היסוד הראשון של הממשלה החדשה קובע שלעם היהודי יש "זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור" על כולו, קצת יותר מחצי מהאוכלוסייה היא פלסטינית, וקצת פחות מחצי היא יהודית. זה אומר שהממשלה הזאת, כמו כל ממשלה לפניה ב-55 השנים האחרונות, היא ממשלת מיעוט במדינה האחת שקיימת כאן.

זו גם הסיבה שבגללה שורה של ארגוני זכויות אדם – מאל-חק, דרך בצלם ועדאלה ועד אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch וכמה גופים של האו"ם – מצאו שישראל מקיימת משטר אפרטהייד. בעוד שבן גביר חוזר ואומר "לא יהיה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים", זה למעשה המצב המשפטי בארץ: בתוך גבולות ישראל עשרות שנים של מדיניות ממשלות, ששיאן בחוק הלאום, קבעו עליונות של יהודים על אזרחים פלסטינים בתקציבים, בתכנון, בגישה לקרקע, בעבודה, באכיפת חוק ועוד.

במזרח ירושלים, יהודים זוכים להיות אזרחים ופלסטינים מחזיקים בתושבות שקל לשלול, וסובלים ממדיניות מפלה ומדיכוי משטרתי. בגדה המערבית יש רשמית שתי מערכות חוק נפרדות, כשהיהודים מבין תושביה יכולים להצביע לכנסת, להישפט בבתי משפט אזרחיים לפי החוק האזרחי, בעוד שפלסטינים חיים תחת משטר צבאי שלא דואג להם אלא רק למתנחלים. רצועת עזה היא כלוב ענק, שישראל מתחזקת בשיתוף עם מצרים ומדרדרת לעוני ולחידלון, בלי יכולת יצוא ועם יבוא מוגבל ביותר.

וישנם הפליטים הפלסטינים, שחלק גדול מהם חיים ללא אזרחות במדינות שכנות, ושגם אם הם נולדו כאן (לפני 1948) – יש להם פחות זכויות בישראל מאשר ליהודי שנולד בברוקלין, באדיס אבבה או באיראן.

זה ההקשר. זה האפרטהייד. ועכשיו לשאלות.

אוקיי, אבל איך כל זה קשור למחאה? אנחנו במצב חירום וצריך למקד מסרים.

גל המחאה הנוכחי יוצא נגד מגמות רודניות של הממשלה החדשה, ונסוב סביב מה שמוצג כ"הגנת הדמוקרטיה". הבעיה היא שאין שום הגדרה רצינית ל"דמוקרטיה" בעולם שהמשטר בישראל – עם כל סוגי האפליה והדיכוי שהוא מפעיל נגד כל סוגי הפלסטינים במקומות שונים – עומד בה. אם יהודים חוששים מרודנות עכשיו, הרי שפלסטינים, בעיקר בשטחים, חיים תחת רודנות יהודית כבר עשורים.

לכן, קודם כל ובעיקר מבחינה מוסרית ומהותית, אי אפשר להפגין על דמוקרטיה בלי להתייחס לאפרטהייד. כן, כמובן שצריך להתנגד למהלכים של ממשלת הימין הקיצוני, והם מסכנים את כולנו. אבל אם הדרישה של המחאה היא רק לשמר את המצב הקיים, אז זה מאבק למען דמוקרטיה ליהודים בלבד. כמו שאמר פעם ח"כ אחמד טיבי: "המדינה הזו היא יהודית ודמוקרטית: דמוקרטית כלפי יהודים, ויהודית כלפי ערבים". ככה לא נראית דמוקרטיה.

אבל למה דגל פלסטין?

משתי סיבות. ראשית, כי כאמור בארץ הזו חיים בני שני לאומים גדולים, לצד קבוצות נוספות וזהויות מורכבות יותר. בעוד שדגל המגן דוד מייצג את העם היהודי, דגל פלסטין הוא הדגל של הקבוצה הלאומית השנייה שחיה פה, ומייצג אנשים שחיים בעזה, במסאפר יטא, ברמאללה, במזרח ירושלים, בחיפה ובנצרת. האזרחים הפלסטינים, שמכונים לרוב "ערביי ישראל", הם בני משפחות שחוצות גבולות, ויש להם אותה תרבות, אותה שפה, ואותה מסורת כמו הפלסטינים בשטחים או בגולה. יש ביניהם מי שמזדהים יותר עם האזרחות הישראלית שלהם, ויש מי שמזדהים יותר עם הלאומיות הפלסטינית.

בהקשר של המחאה, דגל פלסטין נועד להנכיח את המציאות הדו-לאומית שאנחנו חיים בה, את הקבוצה המדוכאת תחת המשטר, שדורשת גם היא ליהנות מדמוקרטיה, חירות, שוויון וצדק.

הסיבה השנייה היא יותר נקודתית, וקשורה להצהרות של השר לביטחון לאומי, הכהניסט איתמר בן גביר, שקרא למשטרה להעלים את דגלי פלסטין מהמרחב הציבורי. מול ניסיון ההשתקה הזה ראינו זינוק במספר דגלי פלסטין – מבודדים בהפגנה הראשונה לכמה עשרות במוצ"ש השני של המחאה, בהפגנת המטריות בכיכר הבימה. לאחר שהמשטרה לא מנעה את הנפת הדגלים (ולפחות במקרה אחד אף הגנה על נושא דגל מפני מפגין אחר שתקף אותו), בשבוע השלישי המספר שוב ירד לכמה בודדים.

אבל אנחנו רוצים לגייס את הימין למאבק. למה אתם מתעקשים להרתיע ימנים מלהצטרף?

מעבר לשיקול המוביל והעקרוני לגבי הדמוקרטיה, גם למחנה שקורא נגד הכיבוש והאפרטהייד ומביא דגלי פלסטין יש שיקולים פרגמטיים. בקיטוב העמוק בין שני המחנות הפוליטיים כיום, מחנה נתניהו שגולש לרודנות ומחנה רק לא ביבי שמדבר על דמוקרטיה, האזרחים הפלסטינים הם שחקני מפתח. בלעדיהם, אין שום אפשרות להחליף את הימין הקיצוני בשלטון. לכן הימין עושה הכל – מהסתה ודה-לגיטימציה, דרך קמפיינים לדיכוי הצבעה ועד יוזמות חקיקה – כדי להרחיק את האזרחים הפלסטינים מהכנסת.

התשובה לזה חייבת להיות שותפות יהודית-ערבית מהותית, עמוקה, דמוקרטית, שתתאפשר רק אם הציבור היהודי מוכן לוותר על כל סוגי העליונות ולתמוך בשוויון. אם האופוזיציה תתחייב למסר הזה, היא תוכל להביס את הימין בקלות. כל עוד שההפגנות מתמקדות בשימור הקיים, בדחיקת הכיבוש והאפרטהייד ובדגלי ישראל, וכל עוד שיש בהן התקפות על אנשים שנושאים דגלי פלסטין, יהיה בלתי אפשרי לבנות את החלופה הזאת בשטח.

כמו שאמרה כתבת הארץ, שירין פלאח סעב, בוובינר "שיחה מקומית" – כרגע ערבים מפחדים להגיע להפגנות. הגיע הזמן לשנות כיוון ולחזור לדרך שהתוותה ההפגנה הראשונה בכיכר המוזיאון.

הערבים לא הפילו את הממשלה הקודמת?

לא. הממשלה הקודמת התפרקה בעיקר בגלל שאנשי ימינה זלגו בהדרגה למחנה נתניהו (והבולטת שבהם תוגמלה על כך בנדיבות והפכה לשרה להגנת הסביבה), ואחר כך בגלל שנפתלי בנט בחר לפזר את הכנסת כדי להגן על "תקנות יו"ש" (המכונות "תקנות האפרטהייד"). אם רוצים שותפות, אי אפשר לצפות מערבים – בקואליציה או מחוצה לה – להצביע בעד קיבוע בחוק של משטר מפלה ושל מערכות חוק נפרדות ליהודים ולערבים.

בהקשר זה שווה להזכיר גם שתחת "ממשלת השינוי" הרסו יותר בתים של פלסטינים, כלאו יותר פלסטינים במעצרים מנהליים ללא משפט, והרגו יותר פלסטינים (וגם נהרגו יותר ישראלים) ממה שהיה במשך שנים ארוכות לפני כן. זאת בנוסף למתקפה על ארגוני זכויות האדם הפלסטינים, לקידום הגירוש במסאפר יטא, לכישלון במאבק בפשע המאורגן בחברה הערבית, ועוד.

זה מחזיר אותנו לאותה נקודה: הסיכוי היחיד להחלפת נתניהו והימין הקיצוני הוא בשותפות מהותית, עמוקה, מבוססת שוויון.

אבל המחאה בכלל אמורה להיות רק על מערכת המשפט.

מי אמר? השלטים, המסרים, הנאומים על הבמות – כולם מדברים על דמוקרטיה מול דיקטטורה, ומערכת המשפט היא רק חלק אחד בפאזל הגדול יותר. גם הכיבוש הוא חלק מהפאזל הזה.

שנית, גם אם זה היה המצב, אפשר להגיד על מערכת המשפט ספציפית את מה שטענתי לגבי הדמוקרטיה בכלל. מערכת המשפט הישראלית היא שותפה פעילה במשטר האפרטהייד. לבג"ץ יש תפקיד מפתח בהכשרת פשעי מלחמה כמו גירוש, התנחלות, גדר ההפרדה שעוברת בתוך השטח הפלסטיני, עינויים ועוד. כן, ראוי להגן על מערכת המשפט כדי לשמר איזונים ובלמים מול כוחה של הממשלה ולא להידרדר עוד יותר לתהום של רודנות שממנו יהיה קשה לצאת. ובו בזמן, הפתרון לא יכול להיות לשמר את האופי הנוכחי של מערכת המשפט כרכיב במערכת העליונות היהודית.

גם ברמה הקונקרטית של תוכניות הממשלה הדברים קשורים האחד בשני: מטרות העל של סמוטריץ' ובן גביר הן סיפוח, נישול ודחיקה של פלסטינים (יש שיאמרו שאף נכבה שנייה), והנצחת העליונות היהודית גם בתוך ישראל וגם בגדה המערבית. בעיניהם ובעיני השותפים שלהם בליכוד, בית המשפט עלול לשמש חסם לחלק מהתוכניות שהם זוממים, וזה אחד המניעים העיקריים לרפורמה המשפטית. היא לא נועדה לפגוע בהייטקיסטים – היא נועדה לפגוע בפלסטינים. לכן, אפילו אם מתמקדים במערכת המשפט, אי אפשר להתעלם מהקורבנות הישירים של המהלך של הימין.

אם בסוף כל המחאה הזאת תחתם פשרה בהובלת כל מיני הרצוגים, גנצים ולפידים, שתתן שקט להייטקיסטים ותבטיח ביטחון ללהט"בים אבל תפקיר את הפלסטינים – זה יהיה אסון.

אז מה אפשר לעשות עכשיו?

לצאת החוצה. למחות. להתאגד ולשבות. להפגין במוצ"ש. להזמין ולעודד שותפות יהודית-ערבית. להציע חזון שהוא לטובת כל מי שחיים כאן. ולהתאחד תחת מסר של דמוקרטיה, שוויון וצדק לכולם בין הירדן לים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf