newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבוז של כחולי המדים: למה שוטרי ניו יורק שובתים נגד ראש העיר

בשבועיים האחרונים נרשמה ירידה של 54 אחוז בשיעור המעצרים בעיר ניו יורק. הסיבה: משבר אמון מול ראש העיר וסכסוך עבודה שהובילו את השוטרים לפתוח בשביתה במסגרתה הם לא מבצעים מעצרים "לא הכרחיים". האם מרד השוטרים יוביל לשינוי מדיניות אכיפת החוק הנוקשה בעיר?

מאת:

כותבת אורחת: שיר גנור

משטרת ניו יורק מפנה את גבה לראש העירייה דה בלאזיו ולציבור כולו. על רקע הביקורת הציבורית נגד המדיניות המשטרתית כלפי שחורים ורצח שני שוטרים בעיר, ובעיצומו של סכסוך עבודה מתמשך, המשטרה פתחה בשביתה איטלקית שמובילה לירידה חדה בשיעור המעצרים.

ראש העיר מול שתי חזיתות

משבר האמון בין חלק ניכר מאוכלוסיית ארה"ב ובין מערכת אכיפת החוק במדינה, שהתערער קשות בעקבות מספר מקרים של הריגת שחורים לא חמושים על ידי שוטרים, עלה בשבועיים האחרונים כמה מדרגות, כשהזירה המרכזית להתלקחות נכון לעכשיו היא ניו יורק. מזה כשבועיים נרשמת ירידה של כ-54 אחוז בשיעור המעצרים בעיר בהשוואה לנתונים מהשנה שעברה. הסיבה לכך היא לא ירידה בשיעור הפשיעה או מהפכה במדיניות המשטרה, אלא "האטה" מכוונת של פעילות משטרתית והתעלמות כמעט מוחלטת מעבירות קלות כגון שתיית אלכוהול במקום ציבורי, השתנה במקום ציבורי, עבירות חנייה וכדומה.

> "רק כשהתחלתי לאבד את ההכרה השוטרים הפסיקו לבעוט בי"

הפגנה בניו יורק בעקבות מותו ל אריק גארנר (צילום: j-No, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

הפגנה בניו יורק בעקבות מותו ל אריק גרנר (צילום: j-No, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

השביתה האיטלקית של השוטרים בניו יורק היא שלב חדש ומעניין במיוחד במערכת היחסים המתוחה בין המשטרה ובין ראש העיר, ביל דה בלאזיו, הנחשב כאיש שמאל. עוד במירוץ הפריימריז של הדמוקרטים לעירייה הכריז דה בלאזיו שהוא מתנגד למדיניות האכיפה "עצור וחפש" (stop-and-frisk), הנותנת לשוטרים יד חופשית לערוך חיפוש על כל אדם שנראה להם חשוד באיזשהו אופן.

תומכיה של המדיניות, שיישומה בניו יורק החל בשנות ה-90 והתעצם במהלך כהונותיו של מייקל בלומברג (2013-2002), טוענים שהיא מובילה באופן ישיר לירידה בפשיעה, קלה כחמורה. מתנגדיה, ובהם דה בלאזיו, מסתמכים על סטטיסטיקות שמראות כי אין קשר בין חיפושים רנדומליים לרמת הפשיעה, וטוענים כי שיטת האכיפה הזו מאמצת טקטיקה של "פרופיילינג" גזעני (התייחסות למוצא אתני כגורם מחשיד), ומעמיקה את הליך הקרימינליזציה החברתית של שחורים ולטינים. מאז כניסתו של דה בלאזיו לתפקיד הוא מקדם מהלכים להקשחת מהלכי מעצר ולהחלת שקיפות על פעילות המשטרה, אם כי לא בקצב שרבים מתומכיו המוקדמים ציפו לו.

אך בעוד דה בלאזיו סופג ביקורות ממובילי המאבק למדיניות משטרתית פרוגרסיבית (דהיינו, יותר שקיפה, יותר מוגבלת ויותר שוויונית), מצדם של שוטרי העיר והארגונים המייצגים אותם נפתחה נגדו חזית של ממש. על רקע התגברות המחאה הציבורית נגד האצבע הקלה של שוטרים הניצבים מול חשודים שחורי עור, ארגוני השוטרים האשימו את דה בלאזיו ביחס מוטה כלפי עמדת המפגינים ובהפקרת השוטרים בפני הביקורת. הם לא טועים. כשדה בלאזיו הביע מחאתו כנגד החלטת חבר המושבעים בסטטן איילנד שלא להעמיד לדין את השוטר שהרג את אריק גרנר, הוא הוסיף כי הוא חושש לשלומו של דאנטה, בנו מנישואיו הבין-גזעיים, לאור הסכנות שאורבות לו כנער שחור מצדם של מי שאמורים להגן עליו.

היד הקלה על המעצרים

יחסו של דה בלאזיו כלפי ההפגנות נגד אלימות משטרתית בניו יורק היה סובלני עם נימה של אמפתיה. מבחינת ארגוני השוטרים הדבר סימל נקיטת צד מובהקת של ראש העיר כנגד לובשי המדים. כששני השוטרים וונג'יאן ליו ורפאל ראמוס נורו למוות בעת מילוי תפקידם – על ידי רוצח ששם לו למטרה לצוד שוטרים כנקמה, לדבריו, על אלימות משטרתית נגד שחורים – אצבע מאשימה נשלחה לעברו של דה בלאזיו. נשיא איגוד שוטרי המקוף בעיר, פאטריק לינץ', אמר לאחר הרצח כי ידיים רבות מגואלות בדם, וכי "הדם על הידיים מתחיל במדרגות העירייה, במשרד ראש העיר".

> "לא נותנים אפילו לחלום": פועלים שבתו במחסום והשיגו שיפור בתנאי המעבר

לווית השוטר רפאל ראמוס, שנורה למוות כנקמה על אלימות משטרתית כלפי שחורים (צילום Tiocfaidh ár lá 1916, פליקר CC BY-ND 2.0)

לווית השוטר רפאל ראמוס, שנורה למוות כנקמה על אלימות משטרתית כלפי שחורים (צילום Tiocfaidh ár lá 1916, פליקר CC BY-ND 2.0)

לינץ', שהפך בשבועות האחרונים לדובר של מחאת השוטרים, מקפיד לציין בראיונות כי השוטרים בניו יורק מרגישים נבגדים, שהעירייה לא מגבה אותם אל מול הציבור אלא מפקירה אותם. בהיעדר גב החליטו השוטרים להפנות גב. באקט שאי אפשר שלא להבינו כסלידה וזלזול, שוטרים במדים החלו להפנות את גבם כלפי ראש העיר בכל הזדמנות אפשרית – לראשונה כשביקר בבית החולים אליו פונו שני השוטרים ההרוגים ופעמיים לאחר מכן במהלך הלוויותיהם.

כאמור, זה לא נגמר שם. במקביל להסלמה האישית מול דה בלאזיו, משטרת ניו יורק פצחה במרד לא רשמי עם ההחלטה להאט את קצב העבודה. בימים הראשונים לשביתה השקטה טענו נציגי השוטרים כי ההאטה היא ביטוי לאבל שבו השוטרים שרויים לאחר מותם של חבריהם לתפקיד. הצדקה נוספת שמציינים בקרב ארגוני השוטרים היא שלאור הסכנה האורבת ללובשי המדים (שהועצמה על ידי עמדתו העוינת כביכול של דה בלאזיו), על השוטרים לחשוב קודם כל על בטחונם האישי ולבצע מעצרים "הכרחיים" בלבד.

אז השוטרים בעצם מודים כאן שהם מבצעים מעצרים מיותרים? בערך, אבל זו לא בדיוק אשמתם. הם פשוט מיישמים את שיטת שיטור שידועה כ"תאוריית החלונות השבורים". התיאורייה הזו גורסת כי מדיניות נוקשה כלפי עבירות קלות מונעת נורמליזציה של פשיעה, ובכך מסכלת עבירות רציניות יותר. ראש העיר רודולף ג'וליאני יישם את השיטה הזו בניו יורק בשנות ה-90 ואפילו דה בלאזיו מאמין בה וממשיך ביישומה, כך שלאותם מעצרים לא הכרחיים אחראית מדיניות המוכתבת מלמעלה ולא דבקותם של שוטרי סיור במטרה.

עכשיו שהמשטרה מתעלמת מאותן עבירות קלות, מתנגדי תיאוריית החלונות השבורים מסתכלים בציפייה על רחובות ניו יורק בתקווה שמרד השוטרים יוכיח בלי כוונה שמדובר בשיטה כושלת ומזיקה. במילים אחרות, יכול מאוד להיות שעלבונם של השוטרים יעודד רפורמה כללית במדיניות אכיפת החוק בעיר.

נלחמים על מעמדם ותנאי העסקתם

וזה לא הדבר היחיד שקורה מאחורי הקלעים של השביתה. ההתנגשות החזיתית של העירייה והמשטרה מונעת גם על ידי סכסוך עבודה מתמשך, שבחודשים האחרונים נכנס להליכי בוררות אך נותר ללא פתרון. תוקפו של חוזה העבודה של שוטרי המקוף בעיר פג באוגוסט 2010 ומאז הם עובדים למעשה ללא חוזה. ההצעה האחרונה של דה בלאזיו להעלות בשכרם בשנתיים הקרובות באחוז אחד בלבד נדחתה על הסף. נשיא האיגוד לינץ', אותו אחד שמאשים את דה בלאזיו בכך שהפקיר את שוטרי העיר ומנהיג את השוטרים במחאתם, הוא גם זה שמנהל את המו"מ על השיפור בתנאי ההעסקה שלהם.

מעניין שדווקא סכסוך העבודה נותר מחוץ לתמונה במרבית הדיווחים על הפרשה. התקשורת הליברלית, שנוקטת ברובה ביקורת קשה כלפי התנהלות השוטרים הסוררים, מעדיפה להתמקד בכך שמחאת השוטרים היא התעקשות על זכותה של המשטרה לבצע אכיפת חוק גזענית ודרישה לגיבוי מלא אפילו כששוטרים הורגים חשודים בלי כל הצדקה. הניו יורק טיימס ביטאו עמדה זו בנחרצות כשפרסמו מאמר מערכת בעקבות השביתה האיטלקית, ובו הם דרשו מן השוטרים שלושה דברים פשוטים: אל תפרו את החוקה, אל תהרגו אנשים לא חמושים, ותעשו את העבודה שלכם. מנגד, לינץ' ונציגי השוטרים גם הם לא ממהרים לציין את המו"מ התקוע כשהם מסבירים את התנהלות השוטרים, ומעדיפים לדבר על תחושת הבגידה והכבוד שנרמס בידי העירייה ובידי הציבור.

כשכן יש התייחסות לסכסוך העבודה, היא מעלה לפני השטח את האתגר שכל הפרשה הזו מציבה לפוליטיקת הזהויות האמריקאית. כך למשל בכתבה הזו של "האטלנטי", עיתון המזוהה עם הציבור הדמוקרטי בארה"ב, שמסבירה למה הימין צריך לדבוק בעמדותיו המסורתיות נגד איגודי עובדים ולא להביע תמיכה במאבקם של שוטרי ניו יורק.

הפרשה הזו מערבבת ביחד ביקורת ציבורית על התוצאות ההרסניות של שיטור גזעני עם מאבק של איגוד עובדים על זכויותיהם באופן שמותיר הרבה צופים מבולבלים. קל לאפיין את כל הסיפור כקונפליקט סביב גזע, וזו אכן השאלה הקריטית שעולה ממנו, אבל זו טעות לייחס למחאה של שוטרי ניו יורק מניעים גזעניים. הם נלחמים על מעמדו הציבורי של השוטר האמריקאי, וזה כולל מבחינתם שיפור של תנאי העסקה אבל גם שימור סטטוס קוו של אדנות שאם הם יודו בכך או לא, צבע עור הוא מרכיב עיקרי בו.

> מכות, אש ותמרות עשן: מחשבות מפינוי גבעת עמל

שיר גנור לומדת היסטוריה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf