נבואה שהתגשמה: הגרעין התורני יפוצץ את לוד

לא רק הכתובת, המפה כולה היתה על הקיר. מפה שמחברת בין קרית ארבע לשייח ג'ראח, ובין אלון מורה למכינה הקדם צבאית בלוד, שהוצתה במאי 2021. המהומות בהר הבית היו טריגר משמעותי, אבל לא נדרש הרבה כדי לגרום ללוד – עיר שבה המתח בין יהודים לערבים רוחש כל העת על אש קטנה – להתלקח.

את ההתפרצות האלימה, את ההצתות של בתי כנסת ואת השימוש בנשק חם, יש לבחון לא רק בהקשר הלאומי והפוליטי המיידי, אלא גם בהקשר של השפעה מתמשכת ומצטברת, של ה"ייהוד מחדש" של הערים המעורבות, דווקא באזורים שבהם האוכלוסייה הערבית היא המוחלשת ביותר. ראשי החץ של המהלכים הללו הם הגרעינים התורניים.

את המפה האידיאולוגית, הדמוגרפית והנדל"נית של התהליכים הללו, שייצגו גם האוטובוסים שנהרו מההתנחלויות ללוד במאי 2021, תיארנו לפני יותר מעשור בתחקיר מקיף – שנכתב ב-2009 בשיתוף פעולה עם עמותת אופק חדש שניהל אז ת'אבת אבו ראס, ולא פורסם – ובחן את פעילותם של שלושה גרעינים תורניים שהתיישבו בשנות ה-90 בערים המעורבות: לוד, עכו ויפו.

התחקיר מיקם את הגרעינים הללו בהקשרם הפוליטי הרלוונטי – משנתו המשיחית של הרב צבי יהודה קוק, מודל של הפרדה בין יהודים לערבים שהועתק מהשטחים אל תוך תחומי הקו הירוק, והפרויקט ה"גרמשיאני" של "ההתנחלות בלבבות": "מלחמת חפירות" חינוכית, חברתית, ודמוגרפית, בין היתר בערים שיש בהן שסע לאומי ואתני עמוק והן גם מופקרות על ידי המדינה.

ברחבי הארץ פרושים עשרות גרעינים תורניים הנבדלים ביניהם במהות האידאולוגית והפוליטית שלהם. אבל החל משנות ה-90, החלו גרעינים תורניים בעלי אג'נדה לאומנית להתיישב באזורים מוחלשים, תחת ה"טיקט" החברתי, כשהם מתפרצים לדלת הפתוחה של הפרטת החינוך והרווחה.

הגרעינים התורניים בערים המעורבות פעלו לכאורה כסוכנים עצמאיים, אבל למעשה חסו תחת מטרייה אידיאולוגית של רבנים מהשטחים, ותחת סיוע פעיל של מפלגות ימין קיצוני.

תוך זהירות יחצ"נית ומיתוג אפקטיבי כמי שפועלים למען הטוב הכללי, הם היו למכשיר מרכזי לבלימת ההגירה השלילית של יהודים. הם חובקו על ידי הממסד המוניציפלי, ובקריצה גם על ידי המדינה, באמצעות מנגנוני שליטה של מפלגות ימין. באמצעותם, ביוזמתם או בתיווכם של הגרעינים התורניים, תקציבים הוטו, ערבים הודרו ממוסדות חינוך ורווחה, ויוזמות נדל"ן ליהודים בלבד במחירים מגוחכים שגשגו.

כבר לפני שני עשורים ניתן היה לראות את הקשר בין הזנחה והפרדה אתנית על רקע אידיאולוגי לעלייה ברף האלימות. המתאם השלילי בין בלימת ההגירה של יהודים מהערים המעורבות לעלייה בתסכול ובזעם בקרב התושבים הערבים היה מובהק.

מיזמי הנדל"ן המייהד של הגרעין התורני בלוד פרושים כיום בארבעה ריכוזים בעיר: שכונות נווה זית, רמת אלישיב, נווה נוף ושכונת רמת אשכול. בשכונת רמת אשכול, ש-70% מאוכלוסייתה ערבים, הקימו ראשי הגרעין את המכינה הקדם צבאית מעוז כאקט סמלי וכוחני, שהתסיס ומשך אש, לעתים ליטרלית, גם בעשורים הקודמים.

נכון למאי 2021, ראשי הגרעין התורני בלוד הם כבר הממסד המוניציפלי עצמו. אהרון אטיאס, ממקימי הגרעין התורני ומנהלו במשך כעשור הוא מנכ"ל העירייה; יוסי הרוש, אף הוא מיוזמי הגרעין הוא סגן ראש העירייה. ראש העירייה עצמו, עו"ד יאיר רביבו, הוא יוצא הגרעין.

התחקיר התריע על כך שבמציאות הטעונה במתחים לאומיים ודתיים, באזורים שבהם ההזנחה וההדרה של התושבים הערבים היא אקוטית – כניסתם של הגרעינים התורנייים ה"מייהדים" באמצעות פרויקטים של נדל"ן, חינוך ורווחה ליהודים בלבד, היא מסלול חד כיווני.

כתבנו לפני יותר מעשור שללא מתן מענה הולם לבעיות היסוד של התושבים הערבים, עלייה בתסיסה על רקע לאומי והתפרצות קשה של איבה ואלימות הן עניין של זמן. ציר הזמן מאז כתיבת התחקיר ב-2009 ועד אירועי הדמים ב-2021, מראה תמונה כמעט דטרמיניסטית. לפעמים זה קורע לב להיות צודקים.

להלן הדו"ח המקורי. הוא מובא כלשונו, עם קיצורים ועדכונים היכן שנדרש. אבל כפי שתראו, הוא רלוונטי גם היום.

התנחלות בלבבות וג'נטריפיקציה אידיאולוגית

את כניסת הגרעינים התורניים לערים המעורבות צריך לראות בהקשר ההיסטורי והפוליטי של המאמץ הנרחב של הציונות הדתית להביא לתיקון רוחני של עם ישראל כולו: "ההתנחלות בלבבות".

את המהלך יזמו גורמים בשטחים לאחר המשבר התיאולוגי החריף שהתפתח בעקבות הנסיגות מסיני ומחלקים משטחי הגדה המערבית וחבל עזה. המשבר הגיע לשיאו עם ביצועה של תוכנית ההתנתקות ב-2005.

את המושג "התנחלות בלבבות"' ניסח הרב יואל בן נון ב-1992 בביטאון המתנחלים "נקודה", ובו ביטא את התסכול על כך שהאנרגיה העצומה שהושקעה בהתנחלות על אדמת ארץ ישראל גרמה להזנחה רוחנית של העם בישראל, ולכישלון בדיאלוג עם חלקים רחבים מהציבור היהודי.

בקרב הציונות הדתית בהתנחלויות התפתחה יוזמה להעמיק את ההסברה, את החינוך, ואף את המאמצים להחזרה בתשובה של הציבור בישראל. הימין הציוני יצא בקמפיינים של הסברה, וביוזמות ליצירת מרכזי כובד של פעילות אמונית בתוך מרכזי אוכלוסייה בתוך הקו הירוק, בדגש מיוחד על אזור המרכז.

גרעינים תורניים, שייעודם המוצהר התיישבות בערים מעורבות, התפתחו החל משנות ה-90, על רקע הגירה שלילית של יהודים משכונות מוחלשות ואיבוד "צביונן היהודי". אחד מהאבות הרוחניים ומקדמי הרעיון להכניס גרעינים תורניים להתיישב באזורים עם אוכלוסייה ערבית ענייה וצפופה, הוא הרב שמואל אליהו.

האיש, שהואשם בהסתה ובקריאה לחרם על בתי עסק ערביים וקרא לעודד הגירה של ערבים, היה מנהלה של קרן מורשת, שהקימה עשרות גרעינים תורניים וסייעה בניהולם.

דמות משפיעה נוספת בפרויקט הגרעינים התורניים הוא  הרב דב ליאור, מהקיצוניים שברבני ההתנחלויות. האיש שאמר ש"נוער הגבעות הוא נוער נפלא שעוסק בהתיישבות ובגאולת הארץ, ולא מבזבז את זמנו לריק בשתייה ובאלימות", אמר גם ש"הקמת הגרעינים התורניים ותנועת התשובה הם מהלך אדיר שישפיע על עם ישראל הצמא לכל פיסת יהדות".

"כנס רמלה – בין ישראל לעמים", יוזמה של הגרעין התורני עמיחי מרמלה והתנועה הימנית קוממיות, שהתקיים לראשונה באפריל 2008, נכחו נציגי גרעינים תורניים מהערים המעורבות. בכנס, שמטרתו המוצהרת, היתה "להעלות לדיון ציבורי את המציאות המורכבת הנובעת מהיותה של מדינת ישראל מדינתו של עם ישראל ובתוכה בני עמים נוספים…", נשא דברים בין השאר אורי אריאל, אז ח"כ מהאיחוד הלאומי.

אריאל, לימים שר השיכון והבינוי,  ציין  את מרכזיותם של הגרעינים התורניים בהתמודדות מול ההשתלטות הערבית בערים המעורבות, ואמר כי הם "מייצבים את המצב בערים רבות ומונעים בריחת יהודים". אריאל אמר כי יש "להתרגל לכך שברמה הלאומית יש לעודד הגירה מרצון של ערבים גם מהערים וגם מהארץ (…) אם נפנים זאת בינינו – נוכל להנחיל זאת גם לאחרים".

גם הרב ליאור, רבה של קרית ארבע, היה ברור מאוד בהשקפתו לגבי הערים מעורבות: "לחיות בעיר עם אוכלוסייה ערבית זה טומן בתוכו ומזמין חיכוכים, היות והם מוסתים נגד קיומה של המדינה, נגד קיומה של האוכלוסייה היהודית. כל מי שמשלה את עצמו שיכול להיות איזה שקט, הוא טייס, הוא לא ריאלי".

בהתייחסו ללוד ורמלה, אמר ליאור כי "היחידות שלחמו פה (ב-1948; נ"א וא"פ) רוקנו את הערים האלה (…) גם היום יש שכונה בלוד, וגם בשאר המקומות, שיהודים צריכים להדיר את רגליהם משם, בגלל ההתנהגות הברברית שלהם, שאם היו נשארים ברבבותיהם, אי אפשר היה להסתובב שם בכלל…".

אינתיפאדת 2000 האיצה את התפתחותם של הגרעינים בערים המעורבות, ואת בנייתה של המערכת התומכת, שקרן מורשת במרכזה. בלוד, כמו בעכו וביפו, החזון של הגרעינים התורניים כלל "התנחלות בלבבות" – חיזוק אידיאולוגי ותורני של האוכלוסייה היהודית, השפעה מבפנים על הממסד העירוני וכניסה ל"לאקונות" של הפרטה, ברווחה ובחינוך בשכונות מוחלשות.

הרשויות המוניציפליות המקומיות עודדו הגירה של "אוכלוסיות חזקות", ולרוב קיבלו את הגרעינים התורניים בזרועות פתוחות.

מי שבאו "להתנחל בלבבות" של האוכלוסייה היהודית בערים המעורבות, התנחלו גם במעט עתודות הקרקע והנדל"ן באזורים רוויים מול עיניהם הכלות של התושבים הערבים, שסובלים מקיפוח ומאפליה מתמשכים בתחומי התכנון, הדיור, החינוך והרווחה.

ביפו, למשל, מאות דיירים מוגנים לשעבר איבדו את בתיהם בשל מימוש נכסים של החברות המיישבות, ותהליכי ג'נטריפיקציה ומדיניות עירונית גרמו למחסור חמור בפתרונות דיור לאוכלוסייה הערבית.

גרעיני ההתיישבות התורניים זכו לתמיכות ציבוריות – מוניציפליות וממלכתיות, בין היתר לצורך פעילות, המוגדרת כחברתית וחינוכית, בקרב אוכלוסיות מוחלשות. בעידן של הפרטה מואצת של שירותי רווחה וחינוך, גרעינים תורניים קיבלו סמכויות ניהול של מוסדות ציבור, כמתנס"ים, שהופכים בפועל, אם לא בהגדרה , לנותני שירותים ליהודים בלבד.

חברי הגרעינים התורניים מתגוררים בסמיכות זה לזה ולקהילה העירונית הרלוונטית, מה שמאפשר המשכיות, הבנייה ארוכת טווח ומעורבות מעמיקה בחיי התושבים. לגרעין רב ומנהל, אשר חולקים את המטלות הארגוניות והרוחניות.

הגרעין מורכב ממעגל ראשון של משפחות, המגדירות עצמן כחלק מהקבוצה ולוקחות חלק ברמה זו או אחרת בפעילויות משותפות. מטרת הפעילויות האלה היא גיבושה החברתי של הקהילה, והן כוללות ישיבות גרעין, לימודים קבוצתיים, השתתפות בוועדות פעולה, והשתתפות בארוחות, בטקסי חגים ובאירועי תרבות.

במעגל השני של הגרעין חברים תושבים מקומיים בשכונות, הנוטלים חלק בפעילויות הגרעין בצורה שוטפת, ומזדהים עמו רעיונית. במעגל השלישי קיים הציבור היהודי שנחשף לפעילויות ולמסרים של הגרעין.

הגרעין מהווה יחידה תומכת לכניסה של בני ובנות שירות לאומי לעבודה במוסדות חינוך ובמרכזים קהילתיים, ולקידום פרויקטים מקומיים. הרשת החברתית של הגרעין מסייעת במציאת מקומות תעסוקה ודיור לחבריה.

השתרשות הגרעין התורני בלוד

את התבססותו של הגרעין התורני בלוד יש להבין על רקע קריסת מערכות מוניציפלית בעשור האחרון של המאה ה-20 ובעשור הראשון של שנות ה 2000, שהאיצה את ההגירה השלילית של יהודים מהעיר.

גרעין אלישיב הוקם ב-1994 על ידי הרב מוטי דיאמנט מישיבת כרם ביבנה ועל ידי התושבים המודאגים יוסי הרוש, כיום סגן ראש העירייה וממלא מקום ראש העיריה, ואהרון אטיאס, שהיה למנכ"ל הגרעין והוא כיום מנכ"ל העירייה. אליהם הצטרפה משפחה ראשונה מגוש עציון. אלישיב הפך לאחת מספינות הדגל של תנועת הגרעינים התורניים בכלל ובערים מעורבות בפרט, ונחשב לגרעין בעל  סדר יום חברתי חזק.

בעשור הראשון לקיומו כבר התרחב הגרעין לשלושה מוקדים גיאוגרפיים – שכונת נווה זית, השכונה החדשה רמת אלישיב הסמוכה לעיר העתיקה ושכונת רמת אשכול.

ההגירה השלילית של יהודים מהעיר באמצע שנות ה-90 חיזקה בקרב תושבים דתיים לאומיים את החשש לאובדן הרוב היהודי, דאגה משותפת להם ולרשויות העירוניות. גל ההגירה של עולים ממדינות בריה"מ לשעבר נתפס כ"קרש הצלה" דמוגרפי, והגרעין התורני סיפק תקווה דומה. מקסים לוי, שכיהן בין 1983-1996 כראש עיריית לוד, הרחיק לכת והציע ליזום מדיניות שתעודד עזיבה של תושבי לוד הערבים את העיר (ראו מאמר של חיים יעקובי).

כהונתו של בני רגב, שהחליף את לוי שהפך לחבר כנסת, התאפיינה בקריסת המערכת המוניציפלית ובצבירת חובות עתק. העירייה פוזרה ורגב הועמד לדין באשמת שוחד, הורשע ונדון לשנה וחצי מאסר. בלוד הוקמה ועדה קרואה ברשות אילן הררי.

בתוך הכאוס המוניציפלי הזה השתלב הגרעין התורני בלוד וידע למקסם רווחים. הגרעין היה מעורב ביוזמות נדל"ן וצבר השפעה ניכרת ברמה העירונית בלוד. "הגרעין הקטן הושקה וטופח ביד אוהבת ובחריצות אין קץ. ואחרי שנקלט היטב בקרקע, פרדס שלם ניטע סביבו", נכתב באתר הגרעין.

"לאחר מספר שנות עשייה החלו חברי הגרעין לרכוש דירות ברחבי העיר והקימו בה את בתי הקבע שלהם. שכונת רמת אלישיב שהוקמה במיוחד עבור הציבור הדתי-לאומי, משכה אליה אוכלוסייה חזקה נוספת ובלמה את ההגירה היהודית השלילית מהעיר".  

ראשי הגרעין  יזמו, הקימו, וניהלו רשת ענפה של שירותי חינוך, חברה ורווחה ברוח ה"התנחלות בלבבות". מאמצי הגרעין הופנו לפעילויות חברה ורווחה בקרב האוכלוסייה היהודית של העיר בבתי כנסת, מתנ"סים, גמ"ח ומוסדות חינוך. "הגרעין השתלט על העירייה". טען איברהים אבו-שינדי, לשעבר חבר הוועדה הקרואה בלוד (והיום סמנכ"ל חברת אחוזות חוף), שסיפר לנו כי הדומיננטיות של הגרעין התורני בעירייה היתה הנימוק להתפטרותו מהוועדה.

הגרעין בזירה החינוכית

ההשפעה על מערכות החינוך היא מרכיב מרכזי בסדר היום של ה"התנחלות בלבבות". בלוד הכוכבים הסתדרו, כך שהניהול העירוני הכושל סיפק שלל הזדמנויות ל"אקטיביזם החינוכי" של הגרעין. הגרעין זכה לתמיכות ממשרד החינוך, ממשרד הביטחון וממשרד השיכון, לעתים גם באמצעות תקציבים ייעודיים, שעקפו את מערך המימון העירוני. משרדי הביטחון והחינוך תמכו במכללה הקדם צבאית, ומשרד השיכון תומך בפעילויות שונות של הגרעין במסגרת פרויקט שיקום שכונות חברתי.

ב-2008 הועבר לידי הגרעין מבנה בית הספר מימון בשכונת רמת אשכול, על אף מצוקת כיתות לימוד חמורה של התלמידים הערבים בשכונה. המתנ"סים – שיקגו ודנוור – הועברו לרשות הגרעין מידי הסוכנות היהודית לאחר קריסת רשת המתנ"סים בלוד.

הגרעין הקים את הישיבה הגבוהה בלוד, שבראשה עומד רב הגרעין, ישראל סמט; את המכינה הקדם צבאית בשכונת רמת אשכול; ואת הישיבה התיכונית אלישיב, והיה מעורב בניהולם של אולפנת אליעד, בתי הספר המאירי ונעם נריה, מועדוניות ותלמוד תורה.

הגרעין גם יזם את פתיחת קן בני עקיבא בעיר, ומעורב בתנועת הנוער עזרא. רשת גני הילדים הדתיים אלישיב הוקמה בידי הגרעין. פרויקט רב גן הופעל בגני הילדים של רשת אלישיב, כמו גם בגני ילדים ממלכתיים, חלקם מעורבים.

ההשקעה הנרחבת הזאת בחינוך דתי לאומי, רובה ככולה ביוזמת הגרעין התורני, נעשתה על רקע מצבה העגום מאד של מערכת החינוך הערבי בלוד. ההזנחה המתמשכת בלוד הביאה למחסור בבתי ספר ובכיתות לימוד ולהידרדרות חמורה בתנאים הפיזיים והבטיחותיים ולמחסור בתקנים, בציוד ובשירותים בסיסיים במוסדות חינוך קיימים.

מכינה קדם צבאית בלב שכונה ערבית

באתר האינטרנט הישן של המכינה הקדם צבאית שהוקמה על ידי הגרעין התורני, שהוחלף בינתיים, לא הלכו סחור סחור. "גם בעיר וגם התנחלות", הכריז באנר אדום, שהופיע מעל תמונה של בני נוער המניפים דגלי ישראל.

המכינה קדם צבאית מעוז הוקמה על ידי אהרון אטיאס ודודי אברמוביץ מהגרעין התורני, "במטרה לחזק את השכונה שנזנחה עם השנים". המכינה נחנכה במשכנה בשכונת רמת אשכול בתחילת 2008. המיקום היה בחירה אסטרטגית – שכונה ש-70% מאוכלוסייתה אז היתה ערבית.

כעת כתוב באתר המכינה: "מכינת מעוז לוד הוקמה בשנת תשס"ז בשכונת רמת אשכול כחלק ממאבק עקרוני של חיזוק האחיזה היהודית בשכונה, שבעברה היתה יהודית מפוארת… כשהמכינה הגיעה למקום הרחובות היו שוממים והחלונות מוגפים, עקב הפשיעה שפשתה ברחובות".

רמת אשכול הוקמה על חורבות לוד הערבית. במהלך שנות ה-90 וה-2000 נטשה אוכלוסייה יהודית בעלת יכולת את השכונה, ערבים רכשו בה דירות, ומשפחות עולים מאתיופיה שוכנו בה על ידי הסוכנות. הזנחה מערכתית של השירותים העירוניים הבסיסיים הובילה להידרדרות במצב התשתיות, ולירידה בתחושת הערך של התושבים, יהודים וערבים כאחד.

חיכוכים מתמשכים בין הקבוצות המוחלשות, הובילו ליוזמה של ממלא מקום ראש העירייה דאז, אמיל חדד, לפינוי התושבים היהודים הנותרים מרמת אשכול, הצעה שהעניקה משנה תוקף לפעילות של הגרעין התורני בשכונה. "ללא התערבות מכוונת, עלולה שכונה זו להפוך לשכונה ערבית במלוא מובן המילה", התריע אתר המכינה, שהזמין בני נוער יהודים להשתלב במערך הלימודים בה.

בסרטון וידיאו הסביר רב המכינה דאז, דודי אברמוביץ, כי בפני הלומדים במקום "הזדמנות היסטורית (לקחת) חלק במשימה לאומית בחיזוק תושבים יהודים, חיזוק שכונה יהודית בעיר שזקוקה לחיזוקים".

כחלק מפעולות החיזוק לתושבים היהודים, מתחת לאפו של הרוב הערבי בשכונה, התקיימו פעולות ליהודים בלבד, שקשה שלא לראות בהן מתריסות. בדצמבר 2008  למשל, התקיים "הפנינג חנוכה לילדי השכונה בשיתוף מג"ב". באירוע נכחו שר הפנים דאז אלי ישי, מנכ"ל הגרעין אהרון אטיאס, וראש הוועדה הקרואה אילן הררי. במהלך ההפנינג, ילדי השכונה היהודים חזו בשימוש ברובוט לפינוי מטעני חבלה ובתצוגת נשק, ופניהם נצבעו בצבעי הסוואה.

המכינה הוקמה במבנה בית הספר הממלכתי-דתי ע"ש מימון, שסגר את שעריו בתחילת שנת הלימודים תשס"ט בשל מיעוט תלמידים יהודים.

"עיריית לוד מעכבת תוכניות להקמת בית ספר חדש, למרות החלטה של משרד החינוך. אם בית ספר מימון לא היה מועבר לגרעין הוא היה הופך לבית ספר ערבי ומקל על מצוקת כיתות הלימוד בבתי הספר", אמרה מהא אל נקיב, פעילה חברתית בעיר.

"האוכלוסייה הערבית שגרה כאן סובלת מכך שאין מבנים ציבוריים (…) בתי הספר הערביים נאבקים לקבל תקציבים לבניית כיתות לימוד, וכאן אתה רואה מבנה שלם עם אולם ספורט גדול עובר לעמותה להפעלת מכינה קדם צבאית. השכונה והאוכלוסייה ממש זקוקות למבנה הזה, והוא מועבר לאוכלוסייה שהיא בכלל מחוץ לעיר".

הדרת ערבים ממתנ"סים וגני ילדים

שישה מתוך שבעת המתנ"סים בלוד נפתחו מחדש תקופה קצרה לאחר קריסתה של רשת המתנ"סים, למעט המתנ"ס הערבי, כך העיד אמין אלגמל, יו"ר עמותת "אזרחים בונים קהילה", ומנהל המתנ"ס לשעבר. מתנ"סים שנסגרו הועברו לרשות הגרעין ב-2003.

כך למשל, מתנ"ס שיקגו, הסמוך למתחם בית הספר ברמת אשכול, הועבר לרשותו של הגרעין חד עם מתנ"ס דנוור. במבנה מופעלים מועדונית של עמותת אלון לתלמידים אתיופים, ומרכז יום לקשיש, המשרת יהודים בלבד.

 אמין אלגמל, יו"ר עמותת אזרחים בונים קהילה, עמותה יהודית-ערבית, ומנהלו לשעבר של המתנ"ס הערבי בעיר, טוען כי המתנ"ס הערבי לא נפתח כי "הם (גרעין אלישיב) לא רוצים לראות עצמם נותנים שירות לאוכלוסייה ערבית – זו המדיניות. במוצהר אומרים דברים אחרים, אבל המתנ"ס סגור כבר חמש שנים".

צריך לומר שחיכוכים בין האוכלוסיות היו קיימים בשכונה גם לפני כניסת הגרעין התורני לשם. האוכלוסייה האתיופית סובלת מהטרדות ואף מאלימות של צעירים ערבים תושבי השכונה. אבל הדרת האוכלוסייה הערבית הצעירה מהמתנ"ס, המרכז החברתי היחיד בשכונה מוחלשת הזו, אינו תורם, בהמעטה, למרקם היחסים השביר מאוד בין הקבוצות המקוטבות ממילא ברמת אשכול.

"אין שום מסגרת אחר הצהריים לחבורות הנערים", אומרת העובדת הקהילתית מהא אלנקיב. "נער כזה גר בדירה של 70 מ"ר עם עוד שישה אחים. אין מחשב, אין כסף בבית, הוא לא יכול לבלות בשום מקום (…) לידו יש מועדונית לאוכלוסייה האתיופית. הוא רואה שיש אפליה, לילדים האתיופים יש פעילויות, יש טיולים מדי פעם, והוא נשאר בחוץ. זה גורם למשקעים וכעס, ויוצר ונדליזם".

העמותה אזרחים בונים קהילה ניסתה לפתוח מרכז נוער יהודי-ערבי במתנ"ס דנוור. "היה לנו חשוב שהמרכז ישרת את שתי האוכלוסיות ושיהיה מועדון שגם בני נוער ערבים יוכלו להיכנס אליו", מספר אלגמל. "היה ויכוח עם מנהל המתנ"ס: הם לא הסכימו להכניס את הנוער הערבי. אנחנו קיבלנו החלטה בעמותה, שאם בני הנוער לא יקבלו מענה במתנ"ס, אז אנחנו לא רוצים לתפעל את המרכז שם. נצא ונתפעל את המועדון במקום אחר".

לדברי אלגמל, גם ללא מניעה מוצהרת של השתתפות בני נוער ערבים בפעילויות במתנ"ס, "הפעילות המוצעת לא מתאימה לאוכלוסייה הערבית. הערבים שם לא מרגישים שהם מקובלים. ואם אני בא ומשלם כסף לחוג, אני רוצה לקבל תמורה ולהרגיש נוח".

לטענת צור שפיר, יו"ר הגרעין (שפיר כבר אינו משמש בתפקיד היום, נ"א, א"פ), המתנ"סים פתוחים לקהל הרחב: "העירייה קרסה (…) וקיבלנו פנייה מהסוכנות היהודית להפעיל מתנ"סים בעיר. זהו דבר ללא תקדים, שמי שמפעיל מתנ"ס הוא עמותה. אנחנו הפעלנו את המתנ"סים ברמה העירונית. המתנ"ס נתן שירות גם לאוכלוסייה ערבית. היו פעילויות תוכן לציבורים מגוונים. לקחנו אותם בצורה מודעת ומתוך ידיעה שאסור לנו להגביל את מתן השירות, זה לא המנדט שלנו, וכך המתנ"ס נתן ונותן שירות".

מוקד מעורבות נוסף של הגרעין בחינוך הוא רשת גני הילדים הדתיים אלישיב. הרשת, שהחלה דרכה כרשת גנים לילדי הגרעין, התרחבה בשנת הלימודים 2009-2008 לתשעה גנים, בהם לומדים ילדי החברים בגרעין וילדים מהאוכלוסייה היהודית בעיר. פרויקט רב גן מופעל בגני הילדים של רשת אלישיב כמו גם בגני ילדים ממלכתיים.

רשת גני הילדים של אלישיב מספקת שירותי חינוך לשביעות רצונם של הורים במגזר היהודי בלוד, אבל בשל הגדרתם כגנים יהודיים דתיים, זוהי מסגרת חינוך שאינה פתוחה לאוכלוסייה הערבית, שאפשרויות החינוך המיועדות לה אינן מספקות.

"הרבה הורים ערבים מעדיפים לרשום את ילדיהם לגנים יהודיים. יש לגנים תקציבים גדולים, חימום בחורף ומיזוג אוויר בקיץ, וגם מספר הילדים הממוצע בגן ערבי הוא 37, ובגן יהודי 25-22", מספרת אל נקיב.

התערבות משפטית ומוניציפלית של ארגונים חברתיים כעמותת סינגור קהילתי, שנאלצה להיסגר מאז, איפשרה בעבר רישום ילדים ערבים לגנים יהודיים, למרות המכשולים שהוצבו בידי הרשויות ולמגינת לבם של התומכים בהפרדה.  "…אז איך פתרו את הבעיה?", שואלת אל נקיב, "הפכו את הגנים לגנים (דתיים) יהודיים".

עסקי מקרקעין

מיזם מרכזי של הגרעין הוא "ייהוד" מחדש של שכונת רמת אשכול, שכאמור 70% מתושביה הם ערבים, יחס הפוך מהיחס בין יהודים לערבים בעיר כולה. המכינה הקדם הצבאית היתה רק ההתחלה, טקטיקה של "חומה ומגדל", אבל ככלל, הגרעין התורני בלוד יוזם באופן ישיר ומשפיע באופן שניוני על מיזמי בנייה ורכישת נכסים המיועדים לציבור הדתי לאומי בלבד, כחלק ממדיניות הייהוד.

"התפיסה הדתית שלנו כחלק מהציבור והעם (…) שנכונה ללוד – היא מוטיבציה ציונית. לוד היא עיר מעורבת. מבחינת שליחות ציונית, חשוב שתהיה בה אוכלוסייה יהודית ושמדינת ישראל תוכל להתברך בה בציבור חזק ומשמעותי, ותהיה תשתית להתמודד עם בעיות לאומניות בעיר במרכז הארץ, כשיש כאן אוכלוסייה חזקה שמונעת הגירה שלילית של תושבים", אמר צור שפיר, יו"ר הגרעין.

בניית שכונות יהודיות דתיות לאומיות בתוך או בסמוך למרכזי אוכלוסייה ערבית, תוך פינוי תושבים ערבים, היא מתכון נפיץ מאוד, בעיקר על רקע העצמתה של מצוקת הדיור במגזר הערבי. בד בבד עם מצוקת הדיור, קיימים בקרב חלק מערביי לוד תודעה לאומית וזיכרון קולקטיבי של ה"נכבה".

מחסור בתוכניות מתאר רלוונטיות ובמתן אישורי בנייה, המאפשרים הרחבה של מבנים קיימים, והדרה משכונות יהודיות, הובילו לבנייתן ללא היתרים של 2,100 יחידות דיור, רובן באזורים ערביים כשכונת הרכבת ושכונת פרדס שניר, ולרוב בשטחים פתוחים ועל קרקעות חקלאיות. עשרות צווי הריסה שהוצאו בידי עיריית לוד בוצעו בידי מינהל מקרקעי ישראל בעשור האחרון (הנתונים נכונים לכתיבת הדו"ח; נ"א וא"פ). ב-2019, למשל, דווח כי העירייה נתנה 113 צווי הפסקת בנייה והריסה.

באמצע שנות ה-90 הוקמה על שטחים חקלאיים, צפונית לשכונת הרכבת ובצמוד לה, שכונת גני אביב הכוללת 5,000 יחידות דיור. בשכונה, שהוקמה ללא היתרי בנייה בתוקף, מתגוררים היום כ-20 אלף תושבים. הליך סינון מנע בפועל מערבים לרכוש דירות בשכונה. בחוזה הקנייה התחייבו הדיירים להביא כל אישור מכירה עתידי של הנכס לידי "ועד שכונה" אשר פעל בחסות החברה המקימה, מגדלי הזוהר.

חליל אבו שחדה, מנהל מועדון הנוער בשכונת הרכבת, עבד בעבר כסוכן נדל"ן. אבו שחדה מספר כי מתנהלת מדיניות של סינון קונים ערבים בידי סוכני נדל"ן גם בשכונות אחרות בעיר. לדבריו, בחלק מהבניינים החדשים שנבנים, רשימה עם שמות הקונים מופיעה על לוח במשרדי התיווך על מנת לאפשר לקונים פוטנציאליים להיווכח כי הם רוכשים נכס במבנה נקי מערבים.

"אני אחד מאלו שרצו לקנות חנות בבניין שמשפצים בו בשכונת משמר נוף, לא רצו לדבר אתי בכלל… שכונת גני אביב בנויה על אותה קרקע שאנחנו בונים עליה ואסור למכור לערבים (…) כשהייתי מאורס הגעתי למשרד של מגדלי הזוהר ואמרו שאין דירות. אחרי שנה התחלתי לעבוד באנגלו סכסון וגיליתי שיש להם עשרות דירות שלא הצליחו למכור. ניסיתי לקנות דרך יד שנייה, ואחרי שכמעט חתמנו חוזה התברר שהבנאדם חתום בעמותת גן (העמותה הממונה על ניהול גני אביב) ואסור לו למכור לערבים, מוכרים רק ליוצאי צבא או לעולים חדשים…", אומר אבו שחדה.

"תן לי סיבה, למה אני, יליד הארץ, יושב בבית, לא מצליח לבנות קיר, חי בשכונת עוני ופשע", הוא אומר, "ותראה מה יש להם, איך מגדלים את הילדים שם, ואיך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אין הורה שלא אוהב את הילדים שלו ללא הבדל גזע, דת, לאום – ילד זה ילד. איך אתה רוצה שאני אראה את הילדים שלי משחקים בביוב והילדים שלו – חוג ריקודים, וחוג טניס, ואמנות ותיאטרון? איך אני אמור להרגיש? איך אני אמור להתנהג? כמה זמן יישארו ככה עוד עיוורים?"

מכרז לאוכלוסייה דתית-לאומית בלבד

על רקע המציאות הטעונה, יזם הגרעין התורני את הקמת שכונת רמת אלישיב. רמת אלישיב היא שכונה מגודרת שהכניסה אליה דרך שער חשמלי, והיא מתנשאת שש קומות מעל שכונה ערבית הבנויה טלאי על טלאי ומיועדת לפינוי.

בינואר 2004 זכתה עמותת קריית אלישיב, בגיבויה של חברת הנדל"ן באמונה, במכרז שבו היתה המתמודדת היחידה לבניית שכונה של 76 דירות – על אדמות מדינה. הקרקע לפיתוח נמכרה במחיר של 555 שקל, כלומר 7.3 שקל ליחידת דיור(!). מחצית מהדירות נמכרו לחברי גרעין, והשאר שווקו למשפחות מהציבור הדתי לאומי שחברו לגרעין.

שכונות רמת אלישיב א' ו-ב' הינן חלק מפרויקט של משרד השיכון והבינוי – מע"ר 9 – ליישוב אוכלוסייה יהודית. המכרז יועד לעמותה ספציפית – קריית אליישיב. בלשון אחר, המכרז של מינהל מקרקעי ישראל היה מיועד לעמותה דתית לאומית ספציפית, כפי שעולה ממסמך שכתבה מחלקת המידע והמחקר של הכנסת. בניית שלב א' של השכונה הביאה לפינויין של 17 משפחות ערביות מבתיהן, במסגרת עיסקת פינוי-פיצוי.

"ההחלטה של הגרעין הייתה שכדי לחזק את העיר אי אפשר להסתפק בבית מדרש ושיעורים בבתי ספר, אלא צריך להביא לעיר מסה של אנשים איכותיים, ציונים דתיים, והדרך לעשות זאת הייתה על ידי הקמת שכונה דתית", הסביר צור שפיר.

"החברים שהקימו ופיתחו את הגרעין יצרו פה מהפכה. המקום הזה הוקם מקבוצה מצומצמת של אנשים שזה היה החלום שלהם – אהרון אטיאס, ינקי גנוד – חברי הוועד המנהל שקיבלו החלטה אסטרטגית שהגרעין התורני מקים שכונה, הכל נעשה מאידיאולוגיה וחזון".

עמותת קריית אלישיב הוקמה באפריל 2003. כדי להבטיח את אופייה הדתי לאומי של השכונה המתוכננת, ו"כדי לעקוף את בג"ץ קציר (קעדאן), היינו צריכים להקים עמותה שהחברים שלה מהווים בעצם את הדיירים של השכונה", מסביר שפיר.

עם תחילת האכלוס הכריז ראש עיריית לוד דאז, בני רגב: "נמשיך ונעודד אוכלוסייה דתית להשתקע בלוד. היום יותר מתמיד חשוב להתיישב בלוד ולחזק את העיר. המדובר באוכלוסייה איכותית ביותר שתביא לחיזוק הצביון היהודי ותתרום רבות לעיר ולביסוס מעמדה".

בזמן כתיבת הדו"ח, ב-2009, שיווקה חברת באמונה פרויקט נוסף בלוד – אחוזת נוף נריה, ובו 86 יחידות דיור, כאשר הגרעין מהווה חלק ממיתוג הפרויקט כחברתי-לאומי, כך לפי אתר העמותה. בנוסף, חברת קרדן נדל"ן זכתה במכרז לבניית שלב ב' של שכונת רמת אלישיב. המכרז כלל 325 יחידות דיור ושטח מסחרי של 300 מ"ר, ושוויו הוערך ב-300 מיליון שקל.

קרדן נדל"ן היתה המתמודדת היחידה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לבניית השכונה לציבור הדתי-לאומי, ורכשה את השטח בן 25 הדונם במחיר של 180 אלף שקל, כלומר לפי שווי של 511 שקל ליחידת דיור. אהרון אטיאס, מנכ"ל הגרעין (והיום מנכ"ל העיריה), היה האחראי על שיווק הדירות.

בשטח הנתון היו עשרות מבני מגורים, חלקם הגדול ללא היתרי בנייה, שבהם התגוררו תושבים ערבים. כחלק מהמכרז, התחייבה קרדן נדל"ן לפנות את התושבים מבתיהם במסגרת של פינוי-פיצוי.

עקב האופי המוגדר של השכונה החדשה כיהודית דתית לאומית, עסקות קומבינציה, שיאפשרו לתושבים לקבל דירות חדשות ולהישאר במקום, אינן באות בחשבון.

"יש שתי ערים בלוד, אפשר לראות בעין בלתי מזוינת. אתה הולך לצד הדרומי ורואה גני משחקים, תאורה, תשתית טובה, צמחייה. אתה הולך לצד הצפוני, וזה כמו אחרי הפגזה: ביוב ברחוב, בורות ברחובות, אלפי בתים בלתי חוקיים, בתים הרוסים", מתארת מהא אלנקיב.

"זה יכול להגיע לפיצוץ מסוכן (…) אין עבודה, אין מקום לילדים, אתה גווע ברעב, יש כאלה שיש להם אמצעים שיכולים לעבור לארץ אחרת, אבל תמיד יישארו העניים שאין להם אמצעים, ואין אפשרות, ושם זה יכול להיות מסוכן דו צדדית. האסטרטגיה הזאת שאולי נקבל עוד אדמות ויהיו פחות ערבים, זה נכון לגבי 20%, אבל יישארו 80% של אוכלוסייה שדומה לאוכלוסייה של עזה, שאין לה כלום, אין לה מה להפסיד".

תשובה ציונית הולמת

"לא כולם רואים ומבינים את עומק הבעיה והסכנה. האיתות היה צריך להתקבל ביום כיפור בעכו (הכוונה לאירועים בעכו ב-2008), שאם יהיה אצלנו, יהיה הרבה יותר קשה. האוכלוסייה כאן סובלת הרבה יותר, להריסות הבתים יש אפקט חזק, וגם יש הרבה נשק(…)יכול להיות ממש מאבק מזוין", אומרת מאהא אלנקיב.

תושבים ערבים נוספים חוששים שחלון ההזדמנויות לשינוי במערכת היחסים בין התושבים הולך ונסגר, ולגרעין התורני תרומה מרכזית לכך. "אנחנו מרגישים שההתארגנות מביאה לשינוי מהותי באופי העיר הזאת, אנחנו מרגישים את זה, ההתארגנות היא לא רק מצד אחד, יש התארגנות נגדית". אומר אדוארד טנוס, בן למשפחה פלסטינית מלוד.

"כשיש קבוצה שהולכת להדליק את הניצוץ וקבוצה שמגיבה לה (…) יש יותר פנאטים, יותר אסלאמיסטים, יותר מאמינים שחיים משותפים בין יהודים לערבים זה דבר בלתי אפשרי(..)אני גדלתי על ערכים אוניברסליים, לא מעניין אותי ערבי, יהודי, מה שחשוב זה איך אנחנו מתנהגים אחד לשני, איך אנחנו בתור שכנים.

"לא אכפת לי הדעות הפוליטיות שלך, אכפת לי מחיי היומיום, איך נחיה ביחד. מצד שני, התנועה האיסלמית חושבת אחרת, ויש את הגרעין הזה והיהודים שחושבים שלא צריכים להתערבב עם ערבים, שצריך לשמור אותם שם בגטאות שלהם".

כרוניקה של אלימות ש"עושה לנו טוב"

בעשור הראשון של שנות ה-2000 חלה עלייה בהיקף האירועים האלימים בלוד ובחומרתם, מול אוזלת יד קיצונית של המדינה והמשטרה. העלייה בפשיעה, בעיקר בשכונות הערביות, גרמה לפגיעה קשה בתחושת הביטחון האישי של התושבים – ערבים ויהודים כאחד.

האלימות על רקע פלילי עוברת בקלות טרנספורמציה לאומנית, כשהמתח הלאומי גואה בעקבות אירועים פוליטיים או מלחמתיים. הגרעין התורני, שנתפס בעיני חלק התושבים הערבים של העיר כמדיר ומאיים, מהווה מטרה מרכזית, שלא לומר סדין אדום.

מוסדות ומבנים המזוהים עם הגרעין התורני הם יעדים לוונדליזם, לפעמים בעקבות פעילות שנתפסת כמאיימת ומתגרה. העוינות שהם מייצרים בקרב האוכלוסייה הערבית ידועה היטב למנהיגי הגרעין, אבל כלפי חוץ הם מנסים להמעיט בחשיבותה.

"הזיהוי הוא סטריאוטיפי, יעדיפו לפגוע במישהו שמצטייר כמתנחל. יעדיפו לפגוע בי, אני נתפס כקיצוני", אמר צור שפיר, יו"ר הגרעין. "זה קיים כאן גם בחיזוק של בתי הכנסת ברמת אשכול שהיא שכונה מעורבת. באזור אוכלוסייה ערבית גדולה. כשאנחנו מגיעים להתפלל, אנחנו עוברים ליד מסגד ואחריו בית כנסת, יש כאן אמירה ציונית מאוד ברורה: 'אנחנו לא ויתרנו על העיר הזאת, זאת לא עיר ערבית' – זו עיר שאנחנו גרים בה וגרים בה גם ערבים.

"אולי בגלל ההגירה השלילית שהיתה, נוצרה תחושה שלוד היא עיר ערבית. אבל התשובה שלנו היא לא! אתם גרים כאן, זו זכותכם, לא הולכים לגרש אתכם לשום מקום, אבל גם אנחנו גרים כאן, וזו עיר שלנו, ברמה העירונית היא שלנו ושלכם וברמה הלאומית זו עיר יהודית".

בקיץ 2005 רוססו כתובות נאצה והודבקו תמונות פורנוגרפיות על קירות מסגד דהמש בעיר העתיקה בלוד. שישה ימים לאחר מכן חוללו מצבות בבית הקברות היהודי בעיר.

בינואר 2006 אמור היה להתקיים במתנ"ס דנוור, שבניהולו של הגרעין התורני, אירוע תחת הכותרת "אחמד בן שרה – הסיפור המלא". האירוע אורגן בידי יד לאחים, ארגון פונדמנליסטי שנאבק ב"התבוללות". בפרסומים לאירוע נמסר כי יישמעו עדויות של "בנות יהודיות שנישאו לערבים וחיו חיי סבל עד שניצלו בידי יחידת החילוץ של יד לאחים". ערב האירוע, האולם נשרף. שני חשודים ערבים נעצרו בידי המשטרה בחשד להצתה.

בסוף אוקטובר 2008, שבועיים לאחר המהומות בעכו, הוצת בית הכנסת דת משה וישראל הסמוך לשכונת חב"ד. בעצרת העצמה לכבוד יהודי לוד, לאחר הצתת בית הכנסת, בהנחיית יו"ר המועצה הדתית בלוד, נשא דברים גם ברוך מרזל.

בינואר 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, נזרקו שני מטעני חבלה על מגרש החניה של שכונת רמת אלישיב של הגרעין התורני. תחילה הגדירה המשטרה את האירוע כעברייני, אך לאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה כי המטענים נזרקו על רקע לאומני.

בעקבות האירוע שלח ראש הוועדה הקרואה, אילן הררי, מכתב לשר לביטחון פנים, אלי דיכטר, ובו פרש מסכת אירועים אלימים שהתרחשו בעיר בתקופה האחרונה, בין היתר שריפת דגל ישראל במכינה הקדם צבאית ברמת אשכול, וריסוס צלבי קרס על קירות האולפנה.

הררי הוסיף כי: "האירועים והחשדות אשר פורסמו בהרחבה בתקשורת הארצית העלו את רף החרדות בלוד לשיאים מדאיגים ביותר, וקיים חשש כי אלו עלולים לנפץ את הדו קיום המתוח והשברירי ממילא ואף להביא להתלקחות ולהתלהטות יצרים בלוד בשל היותה עיר מעורבת, כפי שרק לאחרונה אירע בעיר עכו".

הררי ציין גם כי ההתפרצויות האלימות פוגעות בתחושת הביטחון האישי בלוד ותורמות להגירה היהודית השלילית, וקרא להגברה של הפיקוח המשטרתי. הררי אירגן למחרת האירוע כנס גישור בין ראשי הקהילות הדתיות בעיר.

אך בעוד ראש הוועדה הקרואה שוקד על השקטת הרוחות, היה מי שזיהה בהתפתחויות גם פוטנציאל חיובי. אהרון אטיאס, מנכ"ל הגרעין, הכריז באתר מפלגת הבית היהודי שמטעמה היה מועמד לבחירות לכנסת, כי בכוונת הגרעין להקים 350 יחידות דיור חדשות בעיר.

לדבריו, "זוהי התגובה הציונית ההולמת למי שמנסה לפגוע בבית יהודי". עוד הוסיף, בדברים שצוטטו באתר "כיפה", כי "בימים האחרונים אנחנו מוצפים בחברים שמתקשרים ורוצים לבוא. בתחושה שלי, מה שקרה הולך לעשות לנו הרבה טוב".