משבר או שבר: מה קרה ליחסי השמאל היהודי והמשותפת

ח"כ תמר זנדברג (מרצ) וח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) במליאת הכנסת, ב-2 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

לפני כחודש, התייצב ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת ויו"ר חד"ש, מול שער שכם, והכריז: "בושה שצעיר ערבי או הוריו של צעיר ערבי מסכימים להתגייס ולשרת בזרועות הביטחון שהם למעשה כוחות הכיבוש".

די היתה באמירה קצרה זו, שעודה העלה בדף הפייסבוק שלו, וכללה גם קריאה לערבים המשרתים ב"כוחות הכיבוש… לזרוק את הנשק", כדי להפוך אותו לאויב לאומי.

לכאורה, לא היה שום דבר יוצא דופן באמירה של עודה. כל ההנהגה הפוליטית הערבית-פלסטינית, כולל רע"מ, היתה כמעט תמיד מאוחדת בהתנגדותה לשירות ערבים ב"כוחות הכיבוש", וקשה לתאר אחרת את הכוחות המשרתים בשער שכם, שהפך לסמל של דיכוי הנוכחות הפלסטינית  במזרח ירושלים הכבושה.

יותר מכך, החוקר והפעיל הפוליטי אמיר פאח'ורי מזכיר שעודה נכנס לתודעה של הציבור הערבי-הפלסטיני בישראל, כאשר יצא למסע לשכנע בני נוער ערבים לא להתגייס לכוחות הביטחון או לשירות לאומי. כלומר, האמירה של עודה מול שער שכם היתה חלק קבוע מהרפרטואר הפוליטי שלו.

אבל האמירה שלו באה יומיים לאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הרביעי בעיר ישראלית תוך שלושה שבועות, ולא פחות חשוב מכך: היא באה בעיצומו של משבר פוליטי, לאחר שהתפטרותה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה איימה, ועדיין מאיימת, לקצר את ימי "ממשלת השינוי".

זה כנראה מה שהסביר את המתקפה החזיתית עליו לא רק מצד "החשודים הצפויים" מימין, אלא גם מצד מי שהיו חבריו או לפחות אוהדיו במרכז שמאל הציוני.

לגל ההתקפות הקשות הצטרפו פוליטיקאים ואישי ציבור מהמרכז-שמאל, שבשלוש מערכות הבחירות האחרונות חיזרו במרץ אחרי עודה, והיללו ושיבחו אותו אחרי שהרשימה המשותפת תחת הנהגתו המליצה פעמיים על בני גנץ כמועמד להרכיב את הממשלה, ובפעם האחרונה על יאיר לפיד.

נוטים לשכוח, אבל "ממשלת השינוי" קמה בשנה שעברה לאחר שחמישה מששת חברי המשותפת המליצו על לפיד, בעוד מנסור עבאס, הבן היקיר הנוכחי של רוב התקשורת והמרכז-שמאל, לא המליץ על אף מועמד.

סגן שר הכלכלה יאיר גולן ממרצ אמר שעודה "תוקע טריז" בין יהודים וערבים בישראל ופועל בניגוד גמור ל"מסרים שאנחנו במרצ מנסים לקדם", אמירה קצת משונה בהתחשב בכך שמרצ לא קיימה את המסר העיקרי שקידמה בבחירות האחרונות – שותפות יהודית-ערבית.

השר לביטחון הפנים עמר בר לב מהעבודה אמר שזו "אמירה מקוממת וחסרת אחריות של ח"כ שאני לא רוצה אפילו לומר את שמו". שרת הפנים איילת שקד, שותפה בכירה בקואליציה שבה יושבות העבודה ומרצ, הודיעה ש"מקומו (של עודה) מחוץ לכנסת".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

התנועה לאיכות השלטון, שבלטה מאוד במחאה נגד בנימין נתניהו, קראה לפתוח בחקירה פלילית נגד עודה בחשד ל"הסתה, אלימות והמרדה", ואורי משגב, שלקח על עצמו לבטא את ערכי "תנועת העבודה", מה שהם לא יהיו, סיכם ואמר שהמשותפת בראשות עודה "היא פרטנר רק לאיתמר בן גביר ונתניהו", כלומר אויבת של ממש למרכז-שמאל הציוני.

אירוע פוליטי משמעותי

אם מצרפים את ההתבטאות בשער בשכם לאכזבה המרה בקרב אנשי שמאל יהודים – גם לא ציונים דרך אגב, כאלה שהצביעו לחד"ש ולמשותפת – מהעמדה של מק"י, הגוף המרכזי בחד"ש, בנוגע למלחמה באוקראינה, שם הטילה אחריות כמעט שווה על "שני הצדדים", על הכובש כמו גם על הנכבש, אפשר בהחלט לדבר על קרע של ממש בין השמאל היהודי לבין הרשימה המשותפת, וחד"ש במיוחד.

הקרע הזה, כמובן, הוא הדדי. בחד"ש, וגם בוודאי בבל"ד ובתע"ל, אין יותר מדי מילים טובות על השמאל הציוני, שיושב בממשלה שמעבירה את חוק האזרחות, מרחיבה התנחלויות והורידה את המשא ומתן עם הפלסטינים מהשולחן באופן רשמי. העבודה ומרצ כאילו ממש התאמצו להוכיח לכל מי שטען בציבור הערבי ש"כל הציונים אותו דבר".

אז האם מדובר במשהו חולף, בריב פוליטי זמני, שלא יפגע בהתקרבות הדרמטית, יש מי שיאמרו היסטורית, שנרשמה בין הרשימה המשותפת ובוחריה לשמאל-מרכז הציוני ובוחריו בארבע מערכות הבחירות האחרונות? או שאולי מדובר במשבר של ממש, שיהיה קשה מאוד לשקם אותו?

ומה הקרע הזה מלמד אותנו על הסיכוי ליצור מחנה פוליטי שמאלי יהודי-ערבי, או לכל הפחות גוש פוליטי שיעמוד מול הימין? האם שני הצדדים מסוגלים בכלל להפנים שהם נמצאים באותו צד, או שהחלוקה של ציוֹנים יהודים מול לא-ציונים פלסטינים (וקצת מאוד יהודים) חזקה יותר מכל קרבה פוליטית?

הפעילות והפעילים פוליטים ואנשי האקדמיה שדיברתי איתם הסכימו שמדובר באירוע פוליטי משמעותי. יש מי שאמרה – שלא לייחוס – שמדובר ב"קרע שלא ניתן לאחות אותו". אחרים אמרו שמדובר במשבר קשה, שעשוי להימשך זמן ולהשאיר צלקות, אבל לא בשבר.

כמעט כל מי שדיברתי איתו הטיל בשורה התחתונה את רוב האחריות על מפלגות השמאל הציוני, אם משום שלא היו מספיק נדיבות לנצל את ישיבתן בממשלה כדי להעניק הישגים למשותפת, למרות ישיבתה באופוזיציה, ואם משום שהתקשו להפנים שמנהיגים פוליטיים ערבים-פלסטינים, כמו עודה ואחרים, באים לשותפות עם השמאל הציוני עם הזהות הלאומית והתרבותית הפלסטינית שלהם, ואין להם שום כוונה או רצון להישאר בתפקיד "הערבי הטוב", שמסתפק רק בהישגים אזרחיים, כמו המודל שמציע, לפחות לכאורה, מנסור עבאס.

ח"כ מנסור עבאס לוחץ את ידי ראש הממשלה, נפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אבל, ועל זה כולם למעשה הסכימו, היחסים בין המרכז-שמאל הציוני לרשימה המשותפת ולציבור הערבי בכלל "חצו רוביקון" מסוים, שאין ממנו דרך חזרה.

"זה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות", אומר פרופ' אמל ג'מאל, מרצה וחוקר בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב וממייסדי מרכז "אעלאם – המרכז הערבי לחירות המדיה". "זה משהו שנתניהו עשה טוב. הוא יצר תקדים היסטורי של שילוב המפלגות הערביות בקואליציה".

"אי אפשר לצפות שזה יהיה ליניארי"

"בשמאל הציוני לא מבינים מה קורה", אומר פרופ' יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת בן גוריון וח"כ לשעבר במפלגת העבודה, "הם לא מבינים שאם האזרח הערבי רוצה להשתלב, לא צריך לצפות ממנו לוותר על הזהות הלאומית והתרבותית שלו".

זו הסיבה שעכשיו מאוכזבים שם מאיימן עודה, לדבריו. "אתה דיברת בעבר כל כך יפה על שילוב, עכשיו אתה אומר 'תזרקו את הנשק'", מתאר יונה את היחס כלפי יו"ר חד"ש. "נדרש מהשמאל להשהות את השיפוטיות".

"השמאל עושה הנחה גדולה לעצמו. העבודה ומרצ יושבות בממשלה, שהעמדה הרשמית שלה היא לא לנהל מו"מ, ומפעל ההתנחלויות ממשיך. הנימוק הוא שאם נתניהו יחזור, הבעיה לא תהיה רק ההתנחלויות.

"אם הוא ישוב, אומרים בשמאל, לא תהיה פה דמוקרטיה. אנחנו נלחמים על התשתית, אנחנו צריכים להשהות את הסיפור הפלסטיני, ולכן אנחנו מוכנים לבלוע הכל. (אבל) הוויתורים הולכים ומתגברים. ראש הממשלה, נפתלי בנט, פועל לפי הימין הקיצוני, חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, והוא חייב לפעול ביד קשה כדי לא לאבד את הלגיטימיות".

הגישה הזו לא עובדת על עודה, אומר יונה, בדיוק ההפך. "השמאל אומר לעודה: אתה לא מתנהל יפה", מתאר יונה את המהלך. "איימן אומר: מה אתם נותנים לי ציונים? יש לכם ציפיות מאיתנו ואנחנו אכזבנו אתכם? הפרתי את כללי ההתנהגות שאתם קובעים? אתם יודעים מה, לעזאזל. אני אזכיר לך שאנחנו מעולם לא ויתרנו על הזהות הלאומית שלנו".

גם לגבי אוקראינה, יונה מזהה צביעות בשמאל היהודי. "יש מלחמה באוקראינה ויש עַם שהורגים אותו, אבל יש כאן אמפתיה דיפרנציאלית", אומר יונה. "נוסעים לאוקראינה, ושוכחים שעשרים קילומטר מהבית אנחנו מדכאים את הפלסטינים".

יונה גם מביע הבנה מסוימת לאהדה שמגלים הפלסטינים לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. "הם אומרים לעצמם: האמריקאים הם משענת קנה רצוץ, אירופה קונה נשק מישראל בקצב מואץ, האמירויות נטשו אותנו, אז אם אנחנו לבד, נוותר על התמיכה היחידה שיש לנו?".

בכל מקרה, ברור לו שהעמדה האוהדת לרוסיה שגילתה מק"י השפיעה על הקשר עם השמאל היהודי.  "או שהם (בחד"ש) לא חשבו על זה מספיק, או שלא אכפת להם משותפות. מה יש לנו להפסיד? 10,000 מצביעים יהודים?", אומר יונה.

ובכל זאת, יונה חושב שגם המשבר הנוכחי לא יוכל למחוק את מה שהושג בשנים האחרונות. "ההתקרבות בין המרכז-שמאל לפלסטינים, העובדה שמפלגה ערבית היא חלק מהקואליציה עם מרכיבים ימניים, אלה אירועים היסטוריים שיכולים להטיל את צלן החיובי", אומר יונה.

"אי אפשר לצפות שזה יהיה ליניארי. יכול להיות שתהיה לזה ריאקציה חזקה. אבל גם נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ לא היה יכול לבטל את האירוע של ברק אובמה כנשיא השחור הראשון של אמריקה.

"אי אפשר לבלום את הזרמים מלמטה. יש מעמד ביניים פלסטיני, רואים את זה ברפואה ובכל מקום. וכאשר המעמד הבינוני ממלא את כרסו, פורצת אצלו תודעה לאומית. זה קרה גם אצל המזרחים. פתאום פרצה אצלם תודעה עדתית. אבל חלקים בשמאל לא מבינים שהשילוב הזה (של הערבים) לא יבוא במחיר ישראליזציה. מה הדיל? שרופא ערבי בעפולה יוותר על הפלסטיניות שלו?"

"זה משבר, אבל לא שבר. זה תלוי בתוצאות הבחירות"

המשבר הנוכחי בין השמאל הציוני לרשימה המשותפת לא מפתיע את פרופ' ג'מאל. הוא מזכיר שבהקדמה לספר "הפוליטיקה של הכלה והדרה ביחסי יהודים ופלסטינים" (2020), שהוא שימש כעורכו, הוא כתב שיש קרבה בין השמאל הציוני לחד"ש בעניינים אזרחיים, אבל יש פער גדול בעניינים לאומיים וגם בעניינים כלכליים, שכן השמאל הציוני הוא ליברלי, וחד"ש הפוכה בדעותיה.

"אם אמירה לא מוצלחת אחת של איימן מעוררת כזו תגובה, אז בשמאל מעולם לא חשבו ברצינות על שותפות", אומר ג'מאל. "השמאל הציוני מקבל את הקונצנזוס של המדינה היהודית: מי שזכותו לקבוע איך תיראה הריבונות הם היהודים, וזה אומר שלערבים אין say", אומר ג'מאל. "המרכז-שמאל רוצה שילוב, אבל הוא מותנה בטיקט האזרחי".

מנסור עבאס, אומר ג'מאל, הצליח לפענח את השיח הזה ולכן הוא הצליח. "עבאס מדבר על הטווח הארוך, בינתיים נהיה כמו החרדים", מסביר ג'מאל את התפיסה של הרשימה האסלאמית. "היהודים חזקים, העולם הערבי חלש, בוא נבנה מיעוט מוסלמי במדינה לא מוסלמית.

"במניפסט של התנועה האסלאמית המקום הזה לא מאוים על ידי היהודים, משום שהם (היהודים) לא יכולים לשנות את האופי הקדוש שלו. מה לווליד טהא ולנוכחות יהודית בארץ קדושה לאסלאם?".

עודה מבין את מה שמבין עבאס, אומר ג'מאל, אבל מציג גישה הפוכה. "איימן אומר: אנחנו לא יכולים לחכות, לכן אנחנו צריכים לדבר על התמודדות שוויונית. חד"ש לא רוצה לדחות את הקונפליקט לעתיד. הם אומרים: אם אתם מדברים בשם הזהות היהודית, למה אנחנו לא יכולים לדבר בשם הזהות הפלסטינית? אנחנו רוצים להיות חלק מקביעת כל מישורי החיים, כולל אופי המדינה. לא כי אנחנו מערערים על זכות ההגדרה העצמית של היהודים, אלא כי למימוש זכות ההגדרה העצמית היהודית יש השלכה על הפלסטינים".

לדברי ג'מאל, חד"ש מרגישה שהבחירות בפתח, ולכן היא צריכה לבדל את עצמה, שכן היא יוצאת מתוך הנחה שתיאלץ להתמודד לבד. היא לא יכולה לסמוך על בל"ד וגם טיבי הוא שותף בעייתי מבחינתה, מסביר ג'מאל.

יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"הבידול הוא בחוסר הנכונות לוותר על קווים לאומיים ואזרחיים, שרע"מ ויתרה עליהם, ובהדגשת האכזבה ממרצ ומהעבודה, שהיו מוכנות להיכנע למדיניות של בנט וגדעון סער", אומר ג'מאל. ההבדל לעומת בל"ד, הוא מוסיף,  הוא ש"חד"ש מדברת בשפה לאומית כדי לגייס קולות. אצל בל"ד הדיבור הזה הוא לא אינסטרומנטלי. יש שם הבעת ספק ביכולתה של ישראל, כמדינה יהודית, להבטיח שוויון. חד"ש לא מתעמתת עם המדינה היהודית, כל עוד המדינה יכולה להבטיח שוויון".

אצל חד"ש, אומר ג'מאל, ההחרפה היא בטון, לא במהות. "הם לא ישללו אפשרות עתידית של שיתוף פעולה, לפחות ביחסים של פילגש. עבאס הוא ידועה בציבור", אומר ג'מאל בהתייחסו לכותרת ספרו החדש של המזרחן  פרופ' אלי פודה, "מפילגש לידועה בציבור", הדן ביחסים בין ישראל למדינות ערב. "זה משבר, אבל לא שבר. זה תלוי בתוצאות הבחירות, בקוניוקטורה הפוליטית".

"ברית פוליטית לא נוצרת ביום או יומיים"

"אני מזהה ברגע הזה שבר בשמאל הציוני לגבי האפשרות של שיתוף פעולה פוליטי עם החברה הערבית", אומרת שיר נוסצקי, מייסדת ארגון "האם ראית את האופק לאחרונה", שבשנים האחרונות מנסה לקדם שותפות פוליטית יהודית-ערבית, לדוגמה באמצעות הסרטון "שותפים בגורל, שותפים בממשל", שזכה למאות אלפי צפיות בשנה שעברה.

"אני רואה את זה בהתנגדות לפעילות של הארגון שלנו ברשת, אני רואה את זה במאמצים מול אנשים בעמדות השפעה. אני קוראת מאמרי דעה. לא זוכרת שהיה רגע של אכזבה כזו מהנהגה הערבית, במיוחד מאיימן עודה, שהיה מאוד אהוד".

נוסצקי מבינה שעודה נגע במה שהיא מגדירה כ"חסם הכי גדול לחיים משותפים", הקונפליקט בין הזהות הישראלית לזהות הפלסטינית, שקיים לדבריה כמעט אצל כל אזרח ערבי-פלסטיני בישראל. "אבל לשים את הקונפליקט הזהותי ברגע כל כך רגיש זה לעשות משהו, שמחזק את כל החסמים והאתגרים האלה", אומרת נוסצקי. "תמים לחשוב שהוא היה בסערת רגשות ודיבר מדם ליבו. בשומר חומות היו דברים יותר קשים. זה לא נפלט לו".

לדברים של עודה היתה משמעות מיוחדת, אומרת נוסצקי, כי הוא "היה אדריכל רעיון השותפות היהודית-ערבית, לא היה מישהו במערכת שפעל כמוהו". ובכל זאת, למרות נימת הביקורת הנשמעת בדבריה על העיתוי של דבריו של עודה, היא מטילה את רוב האשמה על מה שקרה דווקא על מפלגות השמאל הציוני.

"מי שהיו אמורים להיות השותפים הפוליטיים שלו בצד היהודי הפקירו אותו", אומרת נוסצקי. "לראשונה מזה שנים מפלגות השמאל מחזיקות במשרדי ממשלה עם השפעה. התרענו (בפני מפלגות השמאל): אתם חייבים לחזק את השותפים שלכם בטווח הארוך, הם השותפים הטבעיים שלכם. יש לכם כלים.

"(מנסור) עבאס אומר שאין הבדל בין ימין לשמאל. אתם יכולים להוכיח שיש הבדל בין (ניצן) הורוביץ ל(יולי) אדלשטין? לצערי, נראה שהחברה הערבית לא באג'נדה של השמאל הציוני, מספיק לו שיש את רע"מ".

לדברי נוסצקי, הדברים הגיעו לשיא אחרי פרישתה של סילמן. "התחיל מו"מ עם המשותפת, והיו מי ששמו וטו על איימן ומקדמים את טיבי ותע"ל", היא חושפת. "מזמינים את כולם למסיבה, שהוא, איימן, היה המארגן שלה, ולא מעבירים אותו בסלקציה".

יו"ר מרצ ושר הבריאות, ניצן הורוביץ, בכניסה לישיבת הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אשת שמאל, שדיברה שלא לייחוס, מאשרת את דברי נוסצקי. "ביקשו מהם (מנציגי העבודה ומרצ) לתת משהו למשותפת, לדוגמה בית חולים בסח'נין, אבל מרצ והעבודה לא גילו תבונה פוליטית. הכוח מעוור. הם אומרים לעצמם: יש לנו ערבים 'טובים' בממשלה. הצלנו את עצמנו".

נוסצקי טוענת שהכישלון הזה נובע מכך שבשמאל הציוני, וגם בחברה הערבית, "אין הבנה מספיק עמוקה שבטווח הארוך הדבר האידיאולוגי הנכון הוא שותפות עם החברה הערבית. ברמה הציבורית לא נוצר מחנה יהודי-ערבי, שמצליח להציג חזון שנותן מענה לצרכים הלאומיים של הפלסטינים והיהודים באופן ששתי החברות יכולות לחיות אתו בשלום".

ובכל זאת, נוסצקי שותפה להערכה שאת ההתקרבות שחלה בין השמאל הציוני לחברה הערבית אי אפשר למחוק כל כך מהר. "שלוש השנים האחרונות היו מאיץ חלקיקים, השינוי הכי דרמטי היה אצל יאיר לפיד בהתבטאויות ממש היסטוריות", היא אומרת.

"ברית פוליטית לא נוצרת ביום או ביומיים. גם הברית בין הימין לחברה החרדית לא קרתה מיד, עבדו על זה. חודש אחרי אירועי מאי (2021), שהיו כביכול השפל הכי גדול של יחסי יהודים-ערבים, הוקמה הקואליציה הראשונה היהודית-ערבית. זה לא סוף רעיון השותפות.

"מה שצריך ללמוד ממה שקרה הוא הצורך בבניית הברית הפוליטית. מי שיכול היה לעשות את זה אלה הנציגים של השמאל הציוני. אם הם היו עושים את זה, איימן עודה לא היה עושה את מה שעשה".

"צריך לעלות לכוח, להעלות את שיעור ההצבעה"

ד"ר מוחמד ח'לאילה, מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, המזוהה עם חד"ש, טוען שלא מדובר רק במשבר נקודתי. "חד"ש עוברת תהליך של התכנסות לתוך המרכז הפוליטי הערבי, ואילו השמאל הציוני חזר לשלטון ומקשיח את העמדות שלו, מנסה להצטייר כלא פרו-ערבי, מה שהוא היה תמיד ועכשיו יותר", הוא אומר.

כחלק מ"ההתכנסות" למרכז הפוליטי הערבי, טוען ח'לאילה, גדלים הפערים בין חד"ש לשמאל הציוני במה שנוגע ליחס לקהילה הלהט"בית. "זה עובר מתחת לרדאר. בבחירות זה היה נושא מרכזי בתעמולה של רע"מ, וזה השפיע על הוויכוח הפנימי בחד"ש", אומר ח'לאילה.

"אנשים בחד"ש אומרים לי שבמפלגה הקומוניסטית ביוון או ברוסיה לא מקבלים להט"בים. לא יודע אם זה נכון, אבל זה מה שאומרים. אומרים שיש לנו הוויה תרבותית משלנו, ומפלגת שמאל צריכה לפעול בתוך הקונטקסט התרבותי שלה. אנחנו כמובן נגד אלימות ופגיעה בלהט"בים, אבל לא חייבים לתמוך בזכויות שלהם".

נושא נוסף שמאיים על חד"ש הוא הניסיון המוצהר של עבאס לפרק את ההגמוניה של חד"ש ברחוב הערבי, והעובדה שמפלגות השמאל הציוני נותנות לעבאס רוח גבית נתפסת כשיתוף פעולה עם המהלך הזה. "הממשלה שהשמאל שותף לה שותפה לפרויקט של חיסול חד"ש", מתאר ח'לאילה את הלך הרוח הזה, "זה סותם את הגולל על רעיון השותפות".

ח'לאילה מסביר שגם אלמנט אישי עומד מאחורי ההתבטאויות של עודה. "לפי התקנון של חד"ש, אם הבחירות יהיו ב-2023, הוא יצטרך לקבל רוב של שני שליש כדי להעמיד את המועמדות שלו. הוא רוצה לקבע שהוא המועמד של חד"ש מול המחנה של (מוחמד) ברכה", הוא מסביר.

בשמאל היהודי, טוען ח'לאילה, לא מבינים את המצב המרכב של המשותפת ושל עודה. "במקום לנסות להציל את המצב, בשמאל-מרכז עושים מה שעשה אהוד ברק בזמנו ואומרים: 'אין פרטנר, איימן חשף את הפרצוף האמיתי שלו, יצא המרצע מהשק'", אומר ח'לאילה. "אבל איימן הוא אותו איימן. מה חדש לכם?".

דוגמה לחוסר ההבנה של השמאל-מרכז לגבי הלכי הרוח בחברה הערבית נוגע לעניין אוקראינה. "אף אחד לא יכול לתמוך בפלישה וברצח עם, אבל צריך להבין איך בחד"ש רואים את התפקיד של סוריה בעצירה של דאע"ש", הוא אומר.

"העמדה של חד"ש לוקה בחסר ועיוורת במידה מסוימת לזכויות אדם, אבל צריך להבין את הרקע", ממשיך ח'לאילה. "אני מבין למה השמאל הציוני מוכן לבלוע את הצפרדע שנקראת איילת שקד, וללכת עם ימינה וההתנחלויות. לא מסכים, אבל מבין. אבל למה אז השמאל לא יכול לעכל את חד"ש והעמדות שלה בעניין אוקראינה או שירות ערבים במשטרה? יש עיוורון בחברה היהודית-ישראלית. לא צריך לטאטא, אבל צריך להבין את מפות הכוחות".

כמו נוסצקי, גם ח'לאילה חושב שרעיון השותפות הפוליטית בין השמאל היהודי למשותפת "לא היכה שורש. השותפות היא לא ערכית וחזקה, אין תודעה של מחנה". ובכל זאת, הוא מעריך, המשבר הנוכחי הפיך.

"היתה התקרבות בין שני הצדדים", הוא אומר, "השמאל הציוני עשה כברת דרך וגם חד"ש ואיימן עשו כברת דרך. יש גם גורמים לא מפלגתיים שבנו תשתית שמחזקת את הרעיון של השותפות. שני הצדדים מבינים שבלי שותפות, שתהיה גם ערכית וגם אינסטרומנטלית, אי אפשר להגיע לשלטון. ההנהלה של חד"ש, שאישרה את ההמלצה על בני גנץ לראשות הממשלה, הבינה שיש צורך אקוטי בשותפות כזו".

"השמאל היהודי לא יחבק את הפלסטינים, לא השנה ולא עוד עשר שנים", משלים את הדברים פאח'ורי, פעיל פוליטי וסוציולוג, "ברית פוליטית בין חד"ש למרצ לא תהיה, ואם מישהו חושב ש'המחנה הדמוקרטי' שעודה דיבר עליו יכול ללכת יחד לכנסת, הוא טועה".

השאלה, טוען פאח'ורי, היא אחרת. היא "האם ניתן לפתח תודעה של גוש", שכן המשחק הפוליטי בישראל הוא משחק גושי – גוש הימין מול גוש הלא-ימין. ולמרות כל האכזבות האחרונות, הוא חושב שגם במשותפת מבינים את זה. "צריך לעלות לכוח, להעלות את שיעור ההצבעה, להגיע ל-16 או 17 מנדטים. לדבר כוח אל כוח. אני לא רואה דרך אחרת".